הצו הקטגורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (6 בספטמבר 2023)
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (6 בספטמבר 2023)
עמנואל קאנט

הצו הקטגוריגרמנית: Kategorischer Imperativ, ויש המתרגמים: הציווי המוחלט) הוא מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום. הצו הקטגורי הוא המושג המרכזי סביבו נסובה האתיקה של קאנט, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי.

החוק עצמו, כפי שניסחו לראשונה קאנט, הוא:

עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי[1].

כלומר, הצו דורש שהעיקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל אדם.

על פי הצו, חוקי המוסר שאני חי על פיהם צריכים להיות מסוגלים להיות אוניברסליים. חוקים שאותם אני יכול לרצות שכל בני האדם יאמצו. דוגמה: אסור להפר הבטחות כי "הפרת הבטחה" אינה יכולה להיהפך לחוק כללי. לטענת קאנט לא ניתן לרצות את הפעולה ("הפרת הבטחה") בו זמנית עם רציית הפיכת הפעולה לחוק כללי ("מותר להפר הבטחות") כי במקרה כזה משתנה הגדרת ההבטחה (מ-"דבר שצריך לקיים" ל-"דבר שניתן לקיים או לא לקיים") וכך מאבד המושג "להפר" מתוכנו ומתגלה הסתירה. מתוך הסתירה הפורמלית בין הכלל המעשי לחוק הכללי יקבע קאנט כי חובה עלינו לקיים הבטחות.[דרוש מקור]

יש לשים לב שזהו קריטריון צורני בלבד (כלומר, איננו מטיל שום הגבלה על התוכן של אותו מוסר) וקאנט היה מודע לכך. קאנט ראה והסביר, שצורניות גרידא מובילה בעצם לניהיליזם מוסרי (כי כל עקרון - לא משנה כמה הוא רע ואכזרי - אפשר לנסח בצורה כזאת שיהיה עקבי כחוק כללי ויתאים לצו). כדי למנוע ניהיליזם זה, הוסיף קאנט טיעון בדבר היותו של כל יצור בעל תבונה (בניסוחים אחרים, כל "יש רציונלי") תכלית כשלעצמו ולכן תכלית מוחלטת. באמצעות ההכנסה המפורשת הזאת של תוכן לחוק הציווי הקטגורי, הצליח קאנט להציל את תורת המידות שלו מניהיליזם מוסרי שמקבל כל תורת מוסר שהיא, בתנאי שהיא עקבית. מלומדים ופילוסופים רבים ביקרו את קאנט על התוספת הזאת וטענו שהיא מנוגדת לחלוטין לכל המטאפיזיקה והאתיקה שפיתח. הפילוסופים שבאו אחריו - כדוגמת הגל ואחר כך היידגר - הסירו את העיקרון התוכני של "האדם כתכלית", והשאירו מתורתו רק את כלל הצורני, אותו הם מילאו בתוכן שהתיישב עם תפיסתם הפילוסופית הרחבה. במקרה של הגל הייתה זו התפיסה הדיאלקטית בדבר "רוח הזמן" ובמקרה של היידגר, הניסיון של האדם "להשתלב" במציאות ולהשפיע עליה ולא רק להגדירה ולנתחה.[דרוש מקור]

האתיקה של קאנט הייתה מהפכנית. כל הפילוסופיה של המוסר לפני קאנט ואף הרבה מהפילוסופיה אחריו, דורשות להתאים את רצון האדם כלפי הטוב המוסרי העליון. כלומר, מתוך כל האופציות הנתונות לפנינו עלינו לבחור באותו דבר שיביא אותנו לידי התוצאה הטובה. מהפכתו של קאנט הייתה שהוא הפך את הסדר. מעתה, הרצון האנושי מכונן את הטוב המוסרי כלומר, הרצון האנושי קובע מהו הטוב המוסרי ואף שואף אליו.[דרוש מקור]

הניסוחים השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל קאנט
Immanuel Kant
Immanuel Kant
אנשים
ג'ורג' ברקלירנה דקארטיוהאן גוטליב פיכטהפרידריך היינריך יעקביגאורג וילהלם פרידריך הגלדייוויד יוםארתור שופנהאוארברוך שפינוזה
עבודות חשובות
ביקורת התבונה הטהורהההקדמותמהי נאורות?הנחת יסוד למטפיזיקה של המידותביקורת התבונה המעשיתביקורת כוח השיפוטהדת בגבולות התבונה בלבדמטפיזיקה של המידותלשלום הנצחי
קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית
אידיאליזם טרנסצנדנטליפילוסופיה ביקורתיתסכמהאפריורי ואפוסטריוריאנליטי וסינתטינואומנההדבר כשלעצמוקטגוריותהצו הקטגוריצו היפותטימקסימה"ממלכת התכליות"אפרצפציה טרנסצנדנטליתאסתטיקה טרנסצנדנטלית
נושאים קרובים
אידיאליזם גרמנינאו-קאנטיאניזם

דרך עממית מקובלת להסביר את הרעיון שעומד מאחורי "הצו הקטגורי" היא שהאדם צריך לשאול את עצמו לפני כל מעשה 'ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?' - הצו הקטגורי מחייב את האדם להסתכל על עצמו כמחוקק "מוסרי" גם ביחס לשאר בני האדם. קאנט טוען כי ציווים לא מוסריים הם מותנים - הם תלויים במטרה שברצונך להשיג. לדוגמה, הציווי ללחוץ על דוושת הדלק תלוי במטרה לקדם את מכוניתך קדימה - אם תהיה מעוניין בקידום המכונית תלחץ על הגז, ואם לא, לא. "הצו הקטגורי" אינו תלוי בדבר אלא בעצם רעיון הציווי ולכן, לדעת קאנט, הוא ציווי מוסרי לכל בעל תבונה[2]. הציווי התועלתני (העומד במסגרת התועלתנות), שקאנט ביקר אותו, הוא ציווי שמטרתו היא בסיסית עבור כל בני האדם, אך הוא עדיין ציווי מותנה.

נוסח זה של הצו הקטגורי (שכונה נוסח "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט לצו זה. קאנט טען שחמשת הנוסחים מבטאים למעשה את אותו צו מוסרי, אך מבקרים רבים טוענים כי קאנט לא ממש הראה זאת בכתביו, ושחמשת הנוסחים לא ממש קשורים זה לזה אלא מבטאים מרכיבים שונים באתיקה הקאנטיאנית. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לציוויו כונו (על פי ניסוחו של קאנט את הצווים בספר "הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות"): "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".

"חוק הטבע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח "חוק הטבע" דומה מאוד לנוסח הראשון ותובע מהאדם לעשות את מעשהו אך ורק אם יסכים שמעשהו זה יהא לחוק-טבע (במקום חוק כללי). למעשה, קאנט בעצמו עומד על הדמיון ביניהם ומסביר כי הנוסח השני נועד להחיל את כלליות הצו הקטגורי על "מציאות הדברים אם זו קבועה על פי חוקים כלליים", דהיינו - לנטוע את מעמד הצו הקטגורי במציאות שסביבו.

"האוטונומיה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעל רק על פי אותם חוקים שאתה נותן לעצמך והם כלליים.

נוסח "האוטונומיה" דורש מהאדם לעשות כל מעשה אך ורק על פי מחשבתו האוטונומית, ולא על פי מוסכמות חברתיות או חוקים חברתיים. כמו כן, דורש הנוסח שהיסוד לשיקולי האדם יהיה תבוני ושאינו תלוי בניסיון. קאנט טען כי ציווים המבוססים בחלקם על הניסיון ובחלקם על התבונה אינם יכולים ליצור מערכת מוסרית שיטתית מלאה, ולכן אין להסתמך על נימוקים התלויים בניסיון, אלא רק בנימוקים אפריוריים.

"האדם כתכלית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשה את פעולתך כך, שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד[3].

נוסח "האדם כתכלית" נחשב לאחד החשובים ביותר בנוסחיו של קאנט לצו הקטגורי (אולי החשוב ביותר מלבד נוסח "החוק הכללי"). על פי נוסח זה, על האדם לעשות כל מעשה כלפי האחר אך ורק אם במעשה זה הוא רואה באחר תכלית לשמה ולא אמצעי בלבד. העיקרון שעומד מאחורי ציווי זה הוא שכל אדם הוא בעל התבונה המשמשת כתכלית כשלעצמה, ולכן אין להתייחס אליו אך ורק ככלי לאדם אחר. קיים קשר בין ההסתכלות של קאנט בנושא זה (ראיית האדם כתכלית כשלעצמה) לבין השקפתו על ההיסטוריה האנושית, בה קיימת תבונה המתגלית בהדרגה. יש הטוענים[דרוש מקור] כי המושג הרחב של כבוד האדם, שהתפתח בפילוסופיה המערבית מאוחר יותר, נגזר מעיקרון זה של קאנט.

"ממלכת התכליות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשם ממלכה אני מבין את האיחוד השיטתי של יצורים בעלי תבונה שונים על ידי חוקים משותפים. מכיוון שהחוקים הם המגדירים את התכליות מצד חלותן הכללית... נוכל ליצור את המושג על דבר אגודה שיטתית אחת של כל התכליות... על דבר ממלכה של תכליות... שכן כל היצורים בעלי התבונה נתונים תחת החוק האומר כי כל אחד מהם חייב להתנהג עם עצמו ועם זולתו לעולם לא מנהג של אמצעי בלבד כי אם תמיד מנהג של תכלית כשהיא לעצמה כאחת. מכאן נוצר איחוד שיטתי של כל בעלי התבונה על ידי חוקים אובייקטיביים משותפים, כלומר ממלכה; ומכיוון שחוקים אלה מכוונים דווקא ליחס יצורים אלה זה לזה בתור תכליות ואמצעים, תוכל ממלכה זו להיקרא 'ממלכת תכליות'[3].

הנוסח החמישי, "ממלכת התכליות", הוא הרחבה של הנוסח הרביעי ותובע מהאדם לעשות כל מעשה אך ורק אם מדובר במעשה שניתן היה לעשות ב"ממלכת התכליות", דהיינו, בחברה בה נוהגים הכול על פי הנוסח הרביעי של הצו הקטגורי (האדם כתכלית). יש הרואים ב"ממלכת התכליות" חזונו של קאנט לחברה מוסרית (בדומה ל"מדינה הצודקת" ו"המדינה המתוקנת" של אפלטון ואריסטו) ולא נוסח נוסף לצו הקטגורי.[דרוש מקור] יש הרואים בתורותיהם של הפילוסופים של המאה ה-20 ג'ון רולס ורוברט נוזיק מימוש לחזון "ממלכת התכליות" של קאנט.[דרוש מקור]

הביקורת על הצו הקטגורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציווי הקטגורי בנוסחו הראשון ("החוק הכללי") הוא כלל צורני בלבד. קאנט דורש כי ציווי זה לא ייבחן בראי הניסיון אלא באופן אפריורי, תוך שקילת הנימוקים העקרוניים שאינם תלויים בניסיון עבר. לדעת כמה מפרשניו של קאנט, ניתן להצדיק כל פעולה באמצעותו.

הדוגמה הקיצונית ביותר להמחשת הטענה היא העובדה שפושעי מלחמה נאצים השתמשו בו להצדקת מעשיהם. דוגמה לכך היא עדותו של אדולף אייכמן, בה הוא השתמש בציווי הקטגורי כדי להצדיק את האידאולוגיה הנאצית. אייכמן היה מעוניין שחוקיו של הפיהרר יהיו חוקי טבע ומוסר לכלל האנושות. אמנם אייכמן טען שהוא השתמש בצו הקטגורי להצדקת מעשיו, אך הוא לא פירש את החוק בצורה הנכונה. הטיעון של אייכמן סותר את הצו הקטגורי, וזאת מפני שאחד העקרונות החשובים ביותר עליהם עמד קאנט בצו הקטגורי היה עקרון האוטונומיה. על האדם המוסרי לפעול רק על פי חוקים שהוא בעצמו קבע ולא מקור סמכות אחרת. האידאולוגיה הנאצית וחוקי הפיהרר הם בגדר ניסיון אמפירי ולא עקרונות טהורים והחשוב מכל, הם אינם מקור תבוני אלא חיצוני. לכן אם מנסים להחיל את הצו הקטגורי על אותם חוקים נתקלים בסתירה. טענה דומה כנגד אייכמן העלתה חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים. ”קאנט, כמובן, לא התכוון מעולם לומר דברים ברוח זו; להפך, לדידו כל אדם היה מחוקק מרגע שהתחיל לפעול: בשימוש ב"תבונה המעשית" שלו מצא האדם את העקרונות שיכולים וחייבים להיות עקרונות חוק”[4].

ישראל אלדד טען טענה אחרת במאמרו "אכן, כך הוליד קאנט את איכמן"[5]. לפי אלדד (המצטט בהרחבה את היינה), השימוש של אייכמן בטיעון הקנטיאני מוסבר כגלגול היסטורי של קאנט, המתווך דרך פיכטה ותפיסת הגזע הנאצית. עם זאת, ועל אף כותרת המאמר, אלדד לא הדגים טיעונית כיצד הנוסח הקנטיאני מאפשר את ביצוע השואה, אלא השעין את עמדתו על פיתוח מעין-פסיכולוגי, בו "הציווי הקטיגורי" מדומה ל"ציווי עליון", שמקורו הסביר (לפי פילוסופים גרמנים) הוא מנהיג המבטא את רצון העם (בראשית מאמרו מתעכב אלדד על התקפות החוקית של הנאציזם, בהבדל ממהפכות אחרות). עם זאת, ישעיהו ליבוביץ', קישר את מושג המדינה עם מבנה מהסוג שנפרש על ידי אלדד, ופירש את טענתו של אייכמן כטיעון תקף. לשיטתו של ליבוביץ', "אייכמן פעל בהתאם לכללים המוסריים שהנחו אותו כנאמן לרוח החוק, לציות לחוק, כלומר הוא בעל מוסריות קנטיאנית, באשר הוא פועל בהתאם לחוק המדינה". מטעם זה טען ליבוביץ כי "הכרעה זו של אייכמן... צריכה לשמש עבורנו אחד מתמרורי האזהרה בעת הזאת, כיוון שייתכן שאדם יפעל באופן מוסרי, לפי דעתו, ובכל זאת דרכו מובילה אל החייתיות הנאצית" [6].

בעיה נוספת עם הצו הקטגורי הראשון היא הקושי שבניסוח הכלל הנבדק. לדוגמה, אדם שנדרש ממנו למסור אדם אחר למות או שהוא ימות, יכול לנסח את הכלל הנבדק בצורות הבאות: "האם ראוי שאדם יציל את חייו?", "האם ראוי שאדם יגרום למותו של אדם אחר?", "האם ראוי שאדם יגרום למותו של אדם אחר על-מנת להציל את חייו שלו?". שלושת הניסוחים מתאימים למקרה, אך בדיקתם בצו הקטגורי הראשון נותנת תוצאות שונות – והרי לכל מקרה צריך להיות פתרון אחד ויחיד, אחרת אין לנו מערכת מוסרית מסודרת, מה שמראה לנו שהצו הקטגורי הראשון אינו יכול להיות כלל מוסרי אוניברסלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קאנט (1933), עמ' 77–78
  2. ^ קאנט (1933), עמ' 63–64
  3. ^ 1 2 קאנט (1933)
  4. ^ חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגום: אריה אוריאל, הוצאת בבל, תל אביב, עמ' 145–146
  5. ^ ישראל אלדד, הגיונות ישראל, תל אביב: המדרשה הלאומית והוצאת יאיר, תשמ"א-1980, עמ' 113–141. יצא לאור לראשונה בתור: אכן, כך הוליד קאנט את אייכמן, סלם, 10 בספטמבר 1961.
  6. ^ הציטוטים אינם של ליבוביץ' עצמו אלא מובאים ממאמרו של חנוך בן פזי, 'ליבוביץ: השואה כתמרור אזהרה מפני הלאומיות', החינוך וסביבו ל"ז / תל אביב תשע"ה 2015, עמ' 188-189.