הפרא האציל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקטע מציורו של בנג'מין וסט "מותו של ג'נרל וולפה": וסט מציג את דמותו של האינדיאני כאידוליזציה של מסורת "הפרא האציל".

הפרא האציל הוא מושג בתרבות הפרימיטיביזם של המאה ה-18, המציין דמות אשר לא הושחתה על ידי הציוויליזציה המערבית, והיא אותנטית ונעלה על אנשי התרבות. הכינוי "פרא אציל" הופיע לראשונה במחזה "כיבוש גרנדה" (1672) מאת ג'ון דריידן, אך האידיאליזציה של "הג'נטלמן הטבעי" היא תוצר הסנטימנטליזם של המאה ה-18.

המונח "פרא אציל" מביע השקפה רומנטית על האנושות הנעדרת מטען תרבותי; המהות הטבעית של אדם שלא חונך. הוא מניח שטבע האדם טוב בבסיסו, בניגוד לתורת החטא הקדמון אשר נוצרה בתקופת ההומניזם של הרנסאנס. המונח מזוהה עם ז'אן-ז'אק רוסו. בפתח ספרו "אמיל, או על החינוך" (1762) כתב:

הכל טוב בהשאירנו את הדברים לידיו של הבורא; הכול מתקלקל בידיו של האדם.

פרסום יומני מסעותיו של קפטן ג'יימס קוק פתח צוהר נוסף לתרבות גן-העדן של הים הדרומי, שלא התקלקלה בטרם נחשפה לנצרות. בנג'מין פרנקלין לעג לחוסר העקביות של תפישה זו בחיבורו "הערות על הפראים של צפון אמריקה" (1784), אך חיבורים שאמצו את התפישה המשיכו להתפרסם גם לאחריו, כמו "אטלה" (1807) של שאטובריאן.

הפרא האציל מופיע גם בספרות המוקדמת של המאה ה-19. דוגמה בולטת לכך הוא "פרנקנשטיין" של מרי שלי. קרל מאי משלב מוטיב זה באופן תדיר בספריו על המערב הפרוע; ואף אלדוס האקסלי מספק דוגמה מאוחרת לפרא אציל בספרו "עולם חדש מופלא" (1932).

מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-15 החלו מדינות אירופיות לשלוח מסעות מעבר לים ולהרחיב את שטחן. תחילה באפריקה, ואחר כך באסיה ואמריקה (ולבסוף גם באוקיאניה). הם תרו אחר מחצבים, שטחי אדמה וכוח עבודה. בחלק מהמקרים הרגו הכובשים את התושבים המקומיים, ובמקרים אחרים השתלבו המקומיים במדינות הכובשות, בעיקר ככוח עבודה זול.

האירופים הכירו במקומיים כבני אדם, אך לא נטו להעניק להם זכויות פוליטיות וכלכליות שוות, והתייחסו אליהם כנחותים מבחינה חברתית ופסיכולוגית כ"פרימיטיבים" ו"פראים", מה שנתן לגיטימציה לרצח עם ולעליונות אירופית.

יכול להיות שמושג "הפרא האציל" שימש כריאקציה לכך, בניסיון לשקם את מעמדם של המקומיים ואורח חייהם ולדה-לגיטימציה של האימפריאליזם האירופי, על ידי העמדת המקומיים כנעלים מוסרית על הכובשים.

מאפייני תפישת "הפרא האציל" כללו בדרך כלל:

  • חיים בהרמוניה עם הטבע
  • נדיבות, נאמנות וחוסר אנוכיות
  • תמימות
  • חוסר יכולת לשקר
  • בריאות וכושר, רתיעה ממותרות
  • אומץ מוסרי
  • תבונה טבעית וחוכמת חיים

ההתנערות המודרנית מהמושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20 ירדה קרנו של מושג הפרא האציל, שנחשב למומצא וסטראוטיפי, צורה מתנשאת של גזענות, למרות שבא להחליף תפישה קודמת של פרא צמא-דם. המושג עורר ביקורת אקדמית באנתרופולוגיה, סוציולוגיה ותאולוגיה. כך למשל, גם בקרב הנוצרים המאמינים בחטא הקדמון התפתחה תפישה שלפיה כל בני האדם מושחתים ביסודם, בלי קשר לשאלה אם התחנכו על ברכי הציוויליזציה או לאו.

בספרות ובקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרא האציל מופיע לעיתים בספרות כגיבור, אך לרוב כבן לווייתו של הגיבור. הדוגמה המוקדמת הבולטת ביותר היא דמותו של ששת מרובינזון קרוזו (1719) של דניאל דפו. דוגמאות נוספות הן דירק פיטרס ב"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" של אדגאר אלן פו (1838); צ'ינגאצג'וק מספרו של ג'יימס פנימור קופר "פוזמק העור" (1823); קוויקוואג מספרו של הרמן מלוויל מובי דיק (1851); אומסלפואגאס מהספר "מכרות המלך שלמה" (1885) ווינטו, גיבור ספריו של קרל מאי. טונטו מסדרת התסכיתים (ואחר כך, הטלוויזיה) "הרוכב הבודד" (Lone Ranger) הוא דוגמה לפרא אציל של המאה ה-20. כאלו הם גם טרזן של אדגר רייס בורוז וקונאן הברברי, ואפילו וורף ממסע בין כוכבים: הדור הבא וטיאלק מסטארגייט, אם כי הם משקפים נטייה לשלב את הדמות בספרות פנטזיה ומדע בדיוני, שבה הפרא האציל הוא לרוב דווקא בן הגזע ה"לבן" (שני האחרונים הם בני הגזע "השחור"). הפרא האציל הוא אחד המוטיבים הנלעגים ב"קנדיד" לוולטר. בסרט אווטאר מתואר הכוכב הדמיוני "פנדורה" כמיושב על ידי שבטים פראיים ואציליים - הנאבי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]