הפולמוס שלי עם הירש ראסיינאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפולמוס שלי עם הירש ראסיינאי
מײַן קריג מיט הערש ראַסיינער
מידע כללי
מאת חיים גראדה
שפת המקור יידיש
הוצאה
תאריך הוצאה 1951
הוצאה בעברית
תרגום שלמה צוקר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הפולמוס שלי עם הירש ראסיינאי (במקור היידישאי: מײַן קריג מיט הערש ראַסיינער) הוא שמו של דיאלוג מסאי דמיוני,[1] שחיבר חיים גראדה בעקבות הביוגרפיה האישית שלו בישיבת נובהרדוק. החיבור נכתב ביידיש ופורסם לראשונה בשנת 1951 בעיתון "דער אידישער קעמפער".[2] הוא גם תורגם לאנגלית ונכלל באנתולוגיה "The Treasure of Yiddish Literature",[3] ובעברית הוא הופיע לראשונה בספר "ישיבות ליטא - פרקי זכרונות".[4]

בחיבור מתוארות שלוש פגישות מקריות בין "הירש ראסיינאי" (בן העיר ראסיין, Raseiniai) לבין "חיים וילנער"[5] (בן העיר וילנה) שניהם בוגרי סניף ביאליסטוק של ישיבת נובהרדוק. שתיים מהן קצרות, אפיזודיות, בשנים 1937 ו-1939, והשלישית ארוכה ונערכה בשנת 1946. במהלך שלוש הפגישות מתנהל עימות פילוסופי-דתי בין הירש ראסיינאי, בוגר אידיאלי של ישיבת נובהרדוק הקיצונית והמסוגרת המקנה לתלמידיה את ההלקאה העצמית והפרישות כדרך חיים,[6] לבין חיים וילנער, בוגר ישיבת נובהרדוק גם הוא שנטש את דרכה ואף הפסיק לקיים תורה ומצוות.

בשנת 1991 עובד החיבור לסרט קולנוע בשם "המריבה" בבימויו של אלי כהן. הסרט הוצג בסינמטקים בישראל ב-1996.[7][8]

על היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפולמוס הוא היצירה הראשונה והיחידה שפרסם גראדה בסוגת המסה. חשבון הנפש שמהווה עיקרון-יסוד בשיטת המוסר של נובהרדוק, מתבטא במובהק ביצירה זו ובדיאלקטיקה שבה. בעקבות השואה שהעמידה את האדם במבוכה, מציג גראדה התלבטויות הבוחנות את אורח החיים הדתי של תקופת טרום-השואה, ומעמידות באור מורכב את החורבן והמסקנות הנובעות ממנו. חשיבות המסה נמצאת הן בתיעוד של זמנה והן בשאלות הדתיות והקיומיות שהיא מציגה. המסה משמשת גם כיסוד לניתוח כלל יצירתו של גראדה, בשל החומרים האוטוביוגרפיים והפילוסופיים המשתקפים ממנה.[9]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידאולוגיה המרכזית של היהדות המסורתית שבאירופה במאה ה-19 ובחציה הראשון של המאה ה-20, שאפה להיבדל מהגויים ומהתרבות שאינה יהודית. ביישומה של האידאולוגיה חל כרסום עמוק לאורך התקופה ההיא, וצעירים רבים דגלו באידאולוגיות שונות ומנוגדות ליהדות המסורתית. אידאולוגיות אלו התבטאו מחד בפריקת עול תורה ומצוות ומנגד בקפדנות יתרה עליהן.[10]

השואה הייתה שבר תרבותי או מעין רעידת אדמה ששברה את הכלים שמדדו אותה, בניסוחו של הפילוסוף הצרפתי ליוטר. במהלכה, וגם לאחר סיומה, היא טלטלה ואתגרה את השקפות העולם של הציבור הדתי והחילוני; של היהודי הדתי, המסורתי ושל החילונים והמשכילים. השבר התרבותי מתאר את הפער שנוצר בין תפיסות העולם וההנחות הקודמות הרווחות בקרב חברות שונות לבין המציאות ההיסטורית.

ציטוט זה מתייחס לשואה, אך הוא משקף את סופו של התהליך שהחל להבשיל שנים רבות לפני כן, בין השאר, עם היווצרות תנועת ההשכלה בסוף המאה ה-18. רשת ישיבות נובהרדוק הייתה הגדולה באירופה והשתייכה לתנועת המוסר, ובמסגרתה נעשה ניסיון לתת מענה מסורתי לשבר התרבותי שהתחולל ביהדות. היו לישיבה מאפיינים ייחודיים בנוף הישיבות הליטאיות כישיבה הדוגלת בשיטת המוסר, אך גם בתוך זרם המוסר מיצבה עצמה נובהרדוק כישיבה שונה. רבי יוסף יוזל הורוביץ, "הסבא מנובהרדוק", חינך את תלמידיו לאורח חיים סגפני, התנזרות מתענוגות ואנרכיזם דתי. לשיטתו מעשים קיצוניים יכולים לסלק לחלוטין את התשוקות האסורות ולכן תלמידיו היו מרושלים בלבושם והשתדלו להיות פרושים לגמרי מהנאות גשמיות. הם היו עסוקים בפשפוש מתמיד אחר מעשיהם ומחשבותיהם, ולעיתים גם היו נוהגים במוזרות בכוונה תחילה במטרה לבטל את השפעת היצר הרע עליהם. השקפת העולם הנובהרדוקאית גרסה כי ניתן לבטל לחלוטין את התשוקות הטבעיות באמצעות מעשים קיצוניים כדוגמת המוזכרים לעיל.

בתוך המאבק המתמיד הזה התחנכו חיים וילנער והירש ראסיינאי. הדרך הקשה והלא-טבעית בה נהגו בצעירותם השפיעה עליהם באופן משמעותי, אך הירש ראסיינאי המשיך להיאחז באידאולוגיה שכבר חלפה מהעולם לאחר השואה, ואילו חיים וילנער התפקר והפך למשורר וסופר.[11]

הדברים שבפי גראדה וראסיינאי בחיבור מייצגים משבר זה שעבר על עולם הישיבות האירופי. במהלך הפולמוס מבטא חיים וילנער ביקורת על התמודדות העולם היהודי המסורתי עם השואה אך לא מסתיר את הנוסטלגיה הרומנטית ויסורי המצפון שביחסו לישיבה ולתקופת לימודיו בה. מאידך, בדבריו של הירש ראסיינאי בא לידי ביטוי יאושו הטראגי מעולם פורק-עול וניסיונו הנואש להיאחז עדיין באותו עולם שבתקופת ויכוחם השלישי, ב-1946, כבר היה חרב כמעט לגמרי.

פגישה ראשונה - 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים גראדה הגיע לביקור במקום לימודיו בעבר - ישיבת נובהרדוק בביאליסטוק, ופגש שם את חבריו לשעבר. בגישה מעט מתנשאת כותב גראדה: ”בפניהם משולחי זקן הפרע הכרתי כי לבושם הקרוע ובלוי גורם להם סבל. אש התלהבות נעוריהם כלתה במשך הזמן. אף על פי שהוסיפו לקיים באדיקות את כל הדינים והמנהגים, רבצה עליהם עייפות ממאבקים רוחניים קשים. במשך שנים הם ניסו לקרוע מתוכם את החשק לתענוגות החיים, ובאיחור התבוננו והכירו שהמלחמה עם עצמם הייתה אבודה מלכתחילה. את היצר הרע הם לא ניצחו.”

את הירש ראסיינאי פגש גראדה באקראי בעת שהלך ברחוב, ומיד מתואר מתח בין שני החברים לשעבר. הירש פתח בנאום ארוך המבקר את אורח חייו של גראדה, ואת עזיבתו את הישיבה: ”"סבור אתה, חיים וילנאי, שאם ברחת מבית המדרש, הרי אתה ניצול? הלא יודע אתה מה אומרים אצלנו: מי שלמד מוסר לא ימצא עוד הנאה בחייו. תישאר בעל מום, חיים וילנאי. נכה תישאר כל ימי חייך.”

בתגובתו שוטח גראדה את ביקורתו על דרכה של נובהרדוק. הוא טוען כנגד הירש כי מעשיהם של תלמידי נובהרדוק אינם מרחיקים את התשוקות וכי לא ניתן לבטלן לחלוטין. הירש עונה בקצרה ונעלם.

פגישה שנייה - 1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנתיים פוגש גראדה באקראי את הירש ראסיינאי בוילנה. הירש כבר נשוי, ולפי תיאורו של גראדה, חזותו הפכה להיות מעט יותר כשל אדם מן היישוב ולא מרושלת כמנהג תלמידי נובהרדוק. בגלל הכיבוש הרוסי את העיר חושש הירש לדבר בחופשיות, אך הוא בכל זאת פונה לגראדה במרירות ושואל: "עכשיו אתה כבר שבע רצון? לזה נתכוונת?" בהטילו את אשמת המלחמה על פורקי העול שעליהם נמנה חיים וילנער - גראדה.

פגישה שלישית - 1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישתם השלישית מתרחשת בפריז בתום מלחמת העולם השנייה. היא הארוכה מבין השלוש ומתנהלת בצל השואה אותה עברו שניהם. עם זאת השיחה ארוכה ונינוחה יחסית לשתי הקודמות. הירש הפך לנחמד יותר, והוא מספר לגראדה כי במהלך המלחמה היה במחנות ריכוז וכיום הוא מכהן כראש ישיבה בזלצהיים וכעת הוא באחד ממסעותיו לאיסוף כספים ותלמידים לישיבתו.

תוך זמן קצר שיחתם נסובה אודות השאלה היכן היה אלוהים בשואה. חיים וילנער אינו מצליח להבין איך הירש ראסיינאי עודנו מאמין בהשגחה פרטית לאחר הירצחם של המיליונים בשואה, ובהמשך, שיחתם נסובה אודות היחס לתרבות שאיננה יהודית, והדרך בה יש להתייחס ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות.[12]

הירש נואם על כך שלמרות החכמה שניתן למצוא בגויים עדיין על הכל להישפט על פי המעשים, ומההשמדה ההמונית בשואה הוא מסיק כי חכמת הגויים נשארת במישור התאורטי:

באו הגרמנים, תפסו אותי בזקני היהודי ומשכו את ראשי אל על, וציוו עלי להביט עליהם היישר בעיניים. אנוס הייתי להביט בעיניהם המרושעות ובעיני כל העולם. וראיתי, חיים, ראיתי - אתה כבר יודע מה: כל מה שעבר עלינו. עכשיו יכול אני להביט בכל העבודות הזרות ולקרוא כל טריפה פסולה, ולהתבונן בכל תענוגות החיים, ולגביי לא יהיה בכך משום נסיון, מפני שלמדתי להכיר את פרצופו האמיתי של העולם.

בשלב זה של מעמיד גראדה את הדיון על שאלה עקרונית: האם אין להשלים עם הגרמנים ולו במחיר של חורבן העולם? לגראדה הדבר ברור שמחיר חורבן העולם כבד מנשוא ויש לוותר למענו ולמחול לנאצים, אך הירש ראסיינאי, בעיקשות נובהרדוקאית אופיינית, טוען כי השלמה עם הגרמנים אינה באה בחשבון, וללא כל קשר למחיר.

הירש מבקר את היהודים שלא שמרו תורה ומצוות ומאשים אותם בצביעות. לדבריו הכיסוי התרבותי אותו ניסו לשוות לעצמם על מנת להידמות לגויים היה התכחשות לאמת ובריחה מהמציאות האנטישמית שהייתה באירופה כולה:

מייללים הייתם בראש חוצות: אומות העולם שונאים אותנו, על שום היותנו שונים. הבה לנו, נהיה כמותם! יתירה מזו, נעשיתם ראשי תרבותם... אפילו החורבן לא פקח את עיניכם. באוזניי שמעתי מפי יהודי מפולין. שהיה במקום שאתה היית, ברוסיה, שחלומו היה: אחרי המלחמה ישררו שלום ואחווה בין היהודים לשונאי ישראל.

תשובתו של גראדה נוגעת לבסיס השוני בהשקפות העולם שלהם:

נתעורר בנו הרצון להיות כגויים, שאצלם העיקר הוא - "אני"... אכן, חילוניותנו באה לשחרר את היחיד. אתה טוען שאת ה"אני" שלו אדם חייב לשרש כחרולים... אתה בעצמך יודע היטב על פועלים יהודים שנלחמו בזמננו ובימי קדם עם כל הנוגשים והשוטרים. אין זאת אלא שצרה עינך מלהכיר שגם "חופשים" יכולים למסור את נפשם - לפיכך צועק אתה שהם התרחקו מיהדות בגלל הנאות אסורות. זהו שקר מוחלט... אתה, ר' הירש, ביטלת את העולם ונסתלקת לעליית גג, ואילו אותם צעירים שאהבו מאוד את החיים, הפקירו את עצמם - לגאול את העולם.

את פגישתם חותם ר' הירש: ”חיים, כבר שעת לילה מאוחרת. הבה ניקח ברכת פרידה זה מזה. דרכינו נפרדות, במובן הרוחני ואף כפשוטן. הסערה שעקרה אותנו מטלטלת אותנו, את שארית הפליטה, לכל קצווי תבל. מי יודע אם אי-פעם ניפגש. הלוואי ונזכה להיפגש עוד פעם ולראות היכן אנו עומדים, ולוואי ואהיה אז עומד איתן ביהדותי כהיום הזה. חיים, הבה ונישק איש לרעהו.”

זיהוי דמותו של 'הירש ראסיינאי'[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות לא ידעו הקוראים איזו דמות היסטורית מישיבות המוסר מייצג 'הירש הראסיינאי'. הועלו השערות שמדובר בר' גרשון ליבמן, שכן הוא עונה על כל ההגדרות: חבר נעוריו של גראדה מישיבת 'נוברדוק' בביאליסטוק, שרד את השואה ונותר באמונתו, ולא עוד אלא שלאחריה המשיך להפיץ ביתר שאת את תורת 'תנועת המוסר', פרטים ביוגרפיים נוספים המופיעים בסיפור מתאימים לגמרי לביוגרפיה של הרב ליבמן: לימודים בישיבת ביאליסטוק, 'הירש' נשא אשה בווילנה בתקופה הסובייטית, היה במחנה בלטביה, אחר כך במחנה בזלצהיים. בנוסף, הוא מספר על עצמו כיצד בשואה הגניב ספר תורה ממחנה למחנה, וכיצד הציל את תלמידו ממחנה החולים אל מחנה הבריאים. לאחר השואה טס למרוקו להביא תלמידים לישיבתו שבצרפת. כל אלה פרטים ידועים מחיי הרב ליבמן. כמו כן, בסיפור מצטרף לשיחה תלמיד של הירש ומכנה אותו בשם 'רבנו'.. וכידוע זהו הכינוי שדבק בו ברב ליבמן כל ימיו.

ההשערה התאמתה סופית לאחר ראיון שנערך עם הרב ישראל דוד נויוונר, תלמידו של ר' גרשון ליבמן בישיבתו שממחנה העקורים צלסהיים, ולאחר מכן בישיבתו שבבאיי בצרפת. בראשית שנות השישים אף שימש נויוונר כ'משגיח' בישיבתו שבפובליין. לדברי נויוונר המסה מבוססת על מפגש אמיתי שהתרחש בין גראדה לליבמן, שכן הרב ליבמן בעצמו נהג לספר למקורביו לא פעם על המפגש הזה עם חיים גראדה, שאף התקיים בפריז על יד 'הוטל-דה-וויל' ובית עיריית פריז בפריז כפי שמספרת המסה. המפגש היה מרגש לשניהם, הם התנשקו ושוחחו בידידות, ואף התווכחו בידידות. לדברי המרואין, פעמים רבות סיפר ליבמן לתלמידיו הקרובים על חיים גראדה ועל נסיונותיו להחזירו בתשובה לאחר השואה. הוא גם הכיר את המסה הספרותית הזו, והיה משועשע מכך שחיים גראדה העניק לו את השם 'הירש ראסיינר'.[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים גראדה, "הפולמוס שלי עם הירש ראסיינאי", תרגום: שלמה צוקר, עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים) ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004 (לראשונה בעברית, במהדורה מוערת)
  • חנה שטרר, "מקומה ומשמעותה של המסה ’מיין קריג מיט הערש ראסיינער’ בפרוזה המתעדת של חיים גראדה", חוליות - דפים למחקר ספרות יידיש ותרבותה (גיליון 10, עמ' 149 - 157) 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אם כי אין לדעת עד כמה פרטים מתוכו שאובים מהביוגרפיה של גראדה שלמד בעצמו בישיבת נובהרדוק.
  2. ^ כרך 32, הוצאת פועלי ציון של אמריקה, ניו יורק, 1951.
  3. ^ בערל כהן, לעקסיקאן פון יידיש-שרייבערס, ניו יורק, 1986.
  4. ^ ראו בפרק "לקריאה נוספת".
  5. ^ גראדה בתפקיד עצמו.
  6. ^ הירש אמנם נשאר נובהרדוקאי בשלוש הפגישות, אך הוא עובר שינויים במהלך השנים.
  7. ^ אסף טל, "ואנו שנינו ניצבים לנוכח כלל ישראל, החרב" – על הסרט "המריבה", באתר יד ושם
  8. ^ ראו: תבנית:Imdb title
  9. ^ חנה שטרר, "מקומה ומשמעותה של המסה ’מיין קריג מיט הערש ראסיינער’ בפרוזה המתעדת של חיים גראדה", חוליות: דפים למחקר ספרות יידיש ותרבותה, 10: 149-157, 2006.
  10. ^ יישום קיצוני-לחומרה, התרחש בעיקר בישיבת נובהרדוק. ראו: נעם גרין, "שבע יפול צדיק וקם - על מגמות אנטי-נומיסטיות בישיבת נובהרדוק", חיותה דויטש ודוד ענקי (עורכים) אקדמות (גיליון כ"ב, עמ' 143 - 167) הוצאת בית מורשה, ירושלים, 2009.
  11. ^ השפעתה העצומה של נובהרדוק על עולמו של גראדה החילוני באה לידי ביטוי בחיבוריו, שחלקם הגדול נכתב ביידיש, ונסובו אודות הישיבה בה למד, בהם "צמח אטלס", "מלחמת היצר", וכמובן "הפולמוס שלי עם הירש ראסיינאי".
  12. ^ לדוגמה, מתוך דברי חיים וילנער: ”כמה מרוחק ונוכרי אתה בריגשותיך לכל היהודים החילונים אני רואה בכך שאתה חוזר עד זרא על "אנחנו" ו"אתם".”
  13. ^ את הראיון ערך שלמה טיקוצינסקי בפברואר 2009. ראו: ש' טיקוצינסקי, 'שכחו החיים וזכרו המוות' – הרב חיים זייצ'יק ולקחי השואה ברוח תנועת נובהרדוק', זיכרון בספר, (א' ידידיה, נ' כהן, א' פרבשטין עורכים) הוצאת ראובן מס, ירושלים תשס"ח. עמ' 130, ובהערה 61 שם.