הסכסוך הארמני-אזרי (1905–1906)
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 | ||||||||||||||
| פטרול קוזקי על ידי שדות נפט שנהרסו בבאקו | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 19 בפברואר 1905 – 1906 | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מלכות המשנה של הקווקז - אזרבייג'ן, ארמניה, גאורגיה - באימפריה הרוסית | |||||||||||||
| תוצאה | אלפי אזרחים הרוגים, הרס בתים, מסגדים, כנסיות, שדות נפט - דיכוי מרידות על ידי כוחות קוזקים בשירות רוסיה הצארית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
הסכסוך הארמני-אזרי שנודע בזמנו כ"סכסוך הארמני-טטרי" או הפרעות של הארמנים וה"טטרים" בשנים 1906-1905 או "המלחמה הארמנית-טטרית בשנים 1906-1905" (באזרית: Erməni-azərbaycanlı qırğınları (1905-1906) ; בארמנית: Հայ-թաթարական ընդհարումներ או հայ-թաթարական պատերազմ) היה שורה של עימותים ופרעות עקובים מדם שפרצו בשנים 1906-1905תחת השלטון הרוסי באזור הקווקז בין הארמנים לאזרים, שנקראו באותה תקופה "טטרים קווקזים". הסכסוך לבש אופי בין-אתני ובין-דתי. העימותים ומעשי הטבח התפשטו בכל רחבי הקווקז, בעיקר בשטחי אזרבייג'ן הצפונית, נגורנו קרבאך, אך גם בארמניה וגאורגיה שהיו כולם בשליטת האימפריה הרוסית. מעשי הטבח פרצו במהלך המהפכה הרוסית בשנת 1905 וגבו אלפי אבדות בנפש. העימותים האלימים ביותר התרחשו בפברואר 1905 בעיר באקו, ובאותה שנה במאי בנחצ'יבאן, באוגוסט בשושה ובנובמבר בגנג'ה (אז יליזבטפול). נגרמו נזקים כבדים לערים ולשדות הנפט באזור באקו. מעשי אלימות פרצו גם בעיר טביליסי (טיפליס) אבל במידה פחותה יותר. הסכסוך לא כלל רק את הערים אלא גם את הסביבה הכפרית. לפי נתוני החוקר האמריקאי דובר טורקית ואזרית טדאוש סוונטוחובסקי במהלך הפרעות בשנת 1905 נהרסו ונשדדו 158 כפרים אזרים ו-128 כפרים ארמניים ואיבדו את חייהם בין 3,000 ל-10,000 בני אדם. האירועים התחילו כפרעות נגד הארמנים אולם לבסוף ידם של הארמנים הייתה על העליונה[1] ורוב הקרבנות היו אזרים.
הזרז למלחמת האזרחים הזאת שלבשה אופי בין-אתני ובין-דתי היה לכאורה רציחתו של איכר מוסלמי בשם אגא רזא בבאייב. אחרי שמושל באקו, הנסיך נקשידזה הסית אותם[1] ב־19-22 בפברואר (67-9 בפברואר לפי הלוח היוליאני) תקפו האזרים ("טטרים") המוסלמים בבאקו את האוכלוסייה הארמנית הנוצרית. מעשי טבח פרצו גם בירבאן ב-13 במרץ (28 בפברואר לפי הלוח היוליאני) וב־7-5 ביוני (23–25 במאי לפי הלוח היוליאני), בנחצ'יבאן ב-21 במאי (12 במאי לפי הלוח היוליאני) ושוב בבאקו ב-2–7 בספטמבר (25-20 באוגוסט לפי הלוח היוליאני). ב-7 - 2 בנובמבר (25-20 באוקטובר לפי הלוח היוליאני) באקו הפכה לזירה לפרעות של "המאות השחורות". הפרעות הגיעו ב-1 בדצמבר (18 בנובמבר לפי הלוח היוליאני) גם לגנג'ה ואחר כך לטיפליס ב-5–11 בדצמבר ( 28-22 בנובמבר לפי הלוח היוליאני). בסופו של דבר ידם של הארמנים הייתה על העליונה והם הרבו בביצוע מעשים נקם במוסלמים. בלטה השתתפותם באירועים של חברי מפלגת הדשנאק. העימותים נמשכו בעיקר עד לאביב 1906 על אף המאמצים המשותפים של מנהיגים דתיים ארמנים ואזרים בקווקז לשים קץ לשפיכות הדמים, תקופה ארוכה השלטון הקיסרי הרוסי לא הרים אצבע כדי להחזיר את הסדר על כנו.
_victim_in_Baku.jpg)
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1783 קבעה האימפריה הרוסית ראש גשר חדש באזור הקווקז עם פרישת חסותה על הממלכה הגאורגית שהייתה עד אז בחסות פרס. ב-1801 גאורגיה סופחה לגמרי לרוסיה בעקבות שתי מלחמות עוקבות מנצחות של רוסיה נגד פרס בשנים (1813-1804) ו (1828 -1826) סופחו בשנת 1805 על ידי הרוסים גם צפון אזרבייג'ן והח'אנות קרבאך ובשנת 1827 כל שטח מזרח ארמניה, עד אז "ארמניה הפרסית". סיפוחים אלה חשבון האימפריה הפרסית הוכרו בהסכמי השלום בגוליסטן (1813) וטורקמנצ'אי. מיד עם סיום המלחמה השנייה, האזרבייג'ן הצפונית או ה"רוסית" (שכונתה גם "עבר-הקווקז המזרחית") התחילה לקלוט מהארצות השכנות שהפכו גם כן חלק מהאימפריה הרוסית מתיישבים חדשים בני עמים שונים מהילידים. הקבוצה הגדולה ביותר היו הארמנים, ואחר כך גאורגים, רוסים, אוקראינים וכו'. הפיתוח הכלכלי המהיר של האזרבייג'ן הרוסית הקשורה ל"בום" גילוי הנפט באזור באקו החל משנת 1872, משך לאזור אפילו מהגרים מחוץ לאימפריה הרוסית.[2] ההגירה הארמנית מילאה תפקיד חשוב.רק בשנים 1828–1830 הגיעו לשטחי אזרבייג'ן הרוסית כ-120,000 אנשים. הארמנים באו מ שטחי האימפריה הפרסית והאימפריה העות'מאנית. גל משמעותי של מהגרים ארמנים באו לאזרבייג'ן אחרי הטבח בארמנים במזרח אנטוליה בשנות ה-1890 (הרציחות ה"חמידיות"),[3] לפי הערכת ההיסטוריון האמריקאי ג. מקארתי, הנחשבת מוגזמת על ידי החוקר הפולני פיוטר קוויאטקביץ, בין 1828–1920 הגיעו לאזרבייג'ן 660,000 מתיישבים ארמנים.[4] החל משנת 1828 כל עוד השלטון הצארי תמך בהגירה הארמנית לאזרבייג'ן, מדיניות מושלי המלכות המשנה של קווקז הייתה בהתחלה אוהדת כלפי הארמנים שהיו נוצרים ומתקדמים מבחינת יכולת כלכלית והשכלה לעומת המוסלמים המקומיים.[3] בני העם הארמני השתלבו מהר באליטה המנהלית הכלכלית והתרבותית באזור. להבדיל ממהגרים אחרים, במהלך הזמן ראו הארמנים את אזרבייג'ן או לפחות חלק ממנו כחלק בהטריטוריה ההיסטורית שלהם, וחלק מהמדינה הארמנית העצמאית העתידית. בנוסף הם זיהו בשכנים ה"טטרים קווקזים" או אזרים עם מקורב מאוד בשפה ובדת לטורקים העות'מאנים שאיימו על קיומם באסיה הקטנה. האזרים מצדם ראו את עצמם נחותים במעמד הסוציו-כלכלי לעומת הארמנים תושבי הערים שכללו סוחרים, יזמים ותעשיינים.[3]
הם גם ראו כאיום את השאיפות הלאומיות של הארמנים בנוגע למחוזות מארצם.[4] בשנת 1890 קמה המפלגת דשנאק - הפדרציה המהפכנית הארמנית - ששילבה תוכנית לאמנציפציה לאומית עם עקרונות סוציאל-דמוקרטים.[3] מפלגה זו ראתה בטורקיה העות'מאנית את האויב העיקרי, אבל בשלב מסוים התקוממה נגד רוסיה הצארית שמדיניותה באזור תחת הנהגת המשנה למלך הנסיך גריגורי גוליצין הפכה עוינת כלפי הארמנים.[3] ארמנים הורחקו מעמדות במנהל המקומי, בשנת 1903 שונה התקנון המלכותי של הכנסייה האפוסטולית הארמנית משנת 1836[5] בשנת 1896 נסגרו בתי הספר הארמנים, ובשנת 1905 פשטה המשטרה הצארית על מתחם הכנסייה הארמנית באצ'מיאדזין. כתגובה בשנת 1903 התארגנו הפגנות מחאה של הארמנים נגד המדיניות זו, הנסיך גוליצין נפצע בניסיון התנקשות על ידי ארמני. בסופו של דבר הוחלף בתפקיד בידי הצאר.[5]
הפרעות העקובות מדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
העימותים בין הארמנים לאזרים בשנת 1905 היו שפיכות הדמים הראשונה שפרצה בין שני העמים בשטחי אזרבייג'ן הצפוני שבשליטת רוסיה.
הפרעות החוזרות בבאקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבאקו התארגנו מפגני מחאה של הפועלים, אזרים וארמנים כאחד, בימי שביתה הכללית ב־26 בדצמבר 1904. [4] ייתכן כי השלטונות היו מעוניינים להגביר את העוינות בין שני העמים. כבר משלהי המאה ה-19 היו ארמנים רבים בעבר הקווקז בין פעילי התנועה הסוציאל- דמוקרטית המהפכנית והשלטון הצארי התחיל לראות בארמנים גורם מתסיס נגדו. לפי בוהדן וקשישטוף ברנובסקי העימותים האתניים היו מזימה של המשטרה הצארית .[6] נטען כי כ-130 שוטרי חרש רוסים נשלחו לבאקו. יתרה מזו, נפוצה שמועה שמושל באקו, הנסיך ממוצא גאורגי, מיכאיל נקשידזה אישר לפני פריצת המהומות הנפקת רישיונות לנשק לאזרים רבים.[7] לעומת זאת, טדאוש שביינטוכובסקי טוען שאין הוכחות לאשמת השלטונות הרוסים בגרימת המהומות. לטענת השלטונות רק נמנעו מלנקוט בצעד כלשהו כדי להרגיע את הרוחות בשתי הקהילות, ורק בשלב מאוחר יותר התחילו לפעול להגבלת העימותים ביניהן. הפרעות ההדדיות התחילו בבאקו בפברואר 1905 ואחר כך התפשטו בשאר עבר הקווקז, בכל מקום שבו חיו מוסלמים וארמנים ביישובים מעורבים. שני הצדדים האשימו זה את זה בהתחלת הפרעות: לפי האזרים, הקרבנות הראשונים היו בעל חנות מוסלמי ושולייה שלו, בעוד שלפי הארמנים, האזרים היו הראשונים שרצחו מספר ארמנים בבאקו.[3] בארבעת הימים של העימותים נהרגו בבאקו 218 ארמנים ו-126 אזרים.[8] עיקר המאבק התרחש באזור נגורנו-קרבאך.[3][4] הפרעות והעימותים ההדדיים התרחשו בערים ובכפרים כאחד, והמספר הכולל של ההרוגים הסתכם ב - 3 עד 10 אלפי בני אדם.[3] או לפי מקורות אחרים - מספר אלפים.[4] לפי נתונים ארמנים נהרסו ונשדדו 158 כפרים ארמנים ו-128 כפרים אזרים.[9] המספר הקטן יותר של קרבנות בקרב הארמנים יוחס להתארגנות הצבאית הטובה יותר של אנשי ה"דשנאק", בעוד שהקהילה המוסלמית הייתה מפולגת ופחות מאורגנת.[8][3] רק בסתיו 1905 הקימו האזרים את הארגון החשאי "דיפאי" (הגנה), שהכריז מלחמה נגד רוסיה, אימץ שיטות טרור ואימן לוחמים לצורך ההגנה נגד מתקפות מצד הארמנים.[3] בתקשורת הבינלאומית האירועים הוצגו בדרך כלל מתוך נטייה אוהדת יותר לצד הארמני[3] הסכסוך האתני ודתי בין הארמנים לאזרים ב-1905–1907 יחד עם הדיונים לגבי השפה האזרית הספרותית מילאו תפקיד מכריע בגיבוש הזהות הלאומית האזרית.[4]
במדיה האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירועים מצאו הד ביצירות כגון:
- המחזה "ב-1905" מאת המחזאי האזרי ג'אפר ג'אפרלי
- סרט הקולנוע האזרי הראשון:"אנשי באקו" (1938)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
The Massacres of Armenians in Baku in 1905
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Bohdan Baranowski, Krzystof Baranowski - History of Azerbaijan, Zakład Narodowy im. Ossoliński, Wrocław 1987 ISBN 8304018063
- Svante E. Cornell Small Nations and Great Powers: A Study of Ethnopolitical Conflict in the Caucasus, Routledge Curzon, London New York, 2005
- Thomas De Waal - Black Garden: Armenia and Azerbaijan Through Peace and War, NYU Press, 2004 ISBN 978-0-8147-1945-9.
- Firuz Kazemzadeh. Struggle For Transcaucasia (1917—1921), New York Philosophical Library, 1951
- Piotr Kwiatkewicz - Political transformations in Azerbaijan. From the Soviet republic to the modern state, Adam Marszalek Publishing House, Toruń 2013, ISBN 9788377805329 ,
- David Marshall Lang - The Armenians - a people in exile, new edition, Unwin Paperbacks, London 1988,
- , *Mark Malkasian Gha-ra-bagh!: The Emergence of the National Democratic Movement in Armenia, Wayne State University Press, 1996
- Nicholas W. Miller. Nagorno-Karabakh: A War without Peace. Kristen Eichensehr (ed.), W. Michael Reisman (ed.) Stopping Wars and Making Peace: Studies in International Intervention. Martinus Nijhoff Publishers, 2009
- Saint-Peterburg Vedomosti, 25 May 1905
- , Farid Shafiyev Armenian-Azerbaijani Conflict. Roots: Massacres of 1905-1906 Diplomatiya Aləmi, World of Diplomacy Journal of Foreign Affairs Ministry of the Republic of Azerbaijan nr. 18-19 2008
- Tadeusz Świętochowski. Russia and Azerbaijan: A Borderland in Transition. Columbia University Press, 1995. ISBN 0-231-07068-3, ISBN 978-0-231-07068-3
- Tadeusz Świętochowski: Azerbejdżan. Warszawa: TRIO, 2006, s. 45-49. ISBN 83-7436-037-2.
- Luigi Villari. Fire and Sword in the Caucasus. T. F. Unwin, London 1906 ISBN 0-7007-1624-6
