הסכם הנישואין באסלאם

קשר הנישואין באסלאם נוצר אך ורק באמצעות הסכם הנישואין. ההגדרה המקובלת להסכם כאמור היא "הסכם הנכרת על סמך הצעה בעלת נוסח מסוים וקיבול הולם, באותו מעמד, בין גבר לאשה המותרים בחיתון זה לזה, בנוכחות שני עדים, ועניינו התרת ההנאה המינית ההדדית ביניהם". הסכם הנישואין באסלאם הוא הסכם אסלאמי. זהו חוזה פורמלי, מחייב הנחשב לחלק בלתי נפרד מהנישואין האסלאמיים, ומתאר את הזכויות והאחריות של החתן והכלה או של צדדים אחרים המעורבים בהליכי נישואין.

במדינת ישראל

המשפט המוסלמי המיושם בבתי הדין השרעיים בארץ הוא בעיקר זה הכלול בחוק זכויות המשפחה (להלן: "חוק זכויות המשפחה"). מדובר בחוק עות'מאני משנת 1917 אשר נקלט במשפט הישראלי מכוח הוראת סעיף 11 לפקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח-1948. המחוקק העות'מאני השתית את החוק על האסכולה החנפית, תוך שילוב מספר הוראות מאסכולות אחרות. חוק זכויות המשפחה אינו מתייחס לסוגיות שרעיות רבות, כגון: דיני ירושה, דיני משמורת, דיני מזונות ילדים, דיני ווקף ועוד. יתרה מזו, סעיפיו של החוק מנוסחים ברובם בצורה תמציתית, ופעמים אף סתומה. במצב זה, נאלצים בתי הדין השרעיים להיעזר בקובץ עות'מאני בשם "כתאב אלאחכאם אלשרעייה פי אלאלחואל אלשחסיה" ("ספר הכללים השרעיים בדיני המעמד האישי"), המבוסס כולו על אדני האסכולה החנפית (להלן: "כתאב אלאחכאם"). קשר הנישואין נוצר לרוב באופן הבא: ראשית, נוצרת היכרות בין הצדדים. אם הגבר והאישה הגיעו להסכמה עקרונית להינשא, מגיע החתן ועמו קבוצת אנשים – הוריו, מכריו או שניהם (בערבית "ג'אהא") – לבית הורי האישה לבקש את ידה. להורי האישה ניתן פרק זמן (שבועיים - שלושה על פי רוב) כדי לשקול את ההצעה, וכן לנסות, אם ירצו, לאסוף מידע רלוונטי אודות החתן, שיסייע בידיהם לקבלת החלטתם. אם בסופו של דבר תשובתם חיובית, מתקיים טקס אירוסין רב משתתפים (בערבית "ח'וטבה"). הסכם הנישואין נכרת בפרק הזמן שבין האירוסין לבין עריכת מסיבת החתונה ומעבר האישה לביתו של הבעל; תקופה של מספר חודשים על פי רוב.

על פי השריעה, הסכם נישואין אינו חייב להיות בכתב או להירשם במוסד כלשהו. אין צורך בנוכחות של גורם רשמי כלשהו, דתי או אזרחי, על מנת ליתן תוקף להסכם, ודי בצדדים ובשני עדים. עריכת הסכם נישואין בעזרת מסדר נישואין ורישום הנישואין במשרד הפנים הן פעולות שנעשות מכוח הוראתו של המחוקק המוסלמי המודרני ולצורכי מנהל בלבד. בעת עריכת הסכם הנישואין בישראל ממלא מסדר הנישואין טופס דו לשוני הקרוי בעברית: "חוזה נישואין" ובערבית "הסכם נישואין", והוא למעשה הסכם הנישואין הסטנדרטי המקובל. הטופס כולל פרטים אישיים של בני הזוג ופרטים נוספים לגבי הנישואין, המוהר על שני סוגיו ואופן תשלומו, פרטי החותמים על ההסכם (האיש, האישה, הוולי של האישה (משמעותו תפורט בהמשך), העדים ומסדר הנישואין) ותנאים מיוחדים של מי מבני הזוג, אם קיימים. סעיף התנאים המיוחדים מאפשר לכל אחד מבני הזוג לקבוע תנאים ספציפיים, כגון: קביעת מקום מגורים ספציפי, ביעה, כי אקט הגירושין יהיה בידי האישה (בנוסף לאיש או באופן בלעדי), קביעות רכושיות שונות, ועוד.

דרכי התרת הנישואין על פי השריעה

קיימים מספר מסלולים להבאת הנישואין השרעיים לקיצם, ועילות רבות לסיום קשר הנישואין נתונות בידי האישה.

גירושין

כל עוד לא נקבע בהסכם הנישואין אחרת, הזכות לגירושין היא זכות בלעדית של הגבר. הפעלת הזכות אינה טעונה היתר מוקדם ממאן דהוא, ותוקפם של הגירושין אינו תלוי באשרור או החלטה שיפוטית אחרת (וזאת כל עוד הם עומדים בתנאים הכלליים הקבועים בשריעה לגירושין תקפים). מאידך גיסא, רשאית האישה להתנות בהסכם הנישואין, ואף בהסכם מאוחר יותר, כי גם לה תוקנה זכות זו, ומשהוסכם כך, הרי שמדובר בתנאי תקף לכל דבר ועניין. תנאי כזה נהוג להתנות בנישואי אזרחיות מקומיות עם מוסלמים בעלי אזרחות זרה.

בכל מקרה, בני הזוג רשאים תמיד להתגרש בהסכמה.

התרת נישואין עקב מום מיני של הבעל שאינו מאפשר התייחדות

גילתה אישה לאחר נישואיה, כי בעלה סובל ממום או בעיה המונעים קיומם של יחסי אישות מלאים, היא זכאית לפנות לבית הדין ולבקש התרת נישואיה, וזאת בכפוף לתנאים שלהלן: ראשית - היא עצמה אינה בעלת מום דומה. שנית - המום התקיים טרם הנישואין והיא לא ידעה על קיומו, או, היה והמום נוצר לאחר הנישואין, היא לא השלימה עם קיומו. מצא בית הדין, כי מדובר במום חשוך מרפא, כגון שהבעל חסר איבר מין, יורה על התרת הנישואין מיד. היה ונמצא, כי מדובר בליקוי שניתן לרפאו, יקצוב בית הדין לבעל שנה כדי להתרפא ולהחלים ממומו. היה והבעל לא נרפא מהליקוי והאישה עומדת על תביעתה להתרת הנישואין, יתיר בית הדין את הנישואין.

התרת נישואין עקב מום גופני אחר או מחלת נפש

לקה הבעל לאחר הנישואין במום גופני המקשה על האישה להמשיך לחיות עמו בלא שייגרם לה נזק (כגון שלקה במחלה מידבקת), או שלקה במחלת נפש, זכאית האישה לדרוש מבית הדין כי יתיר את נישואיה. היה הליקוי ניתן לריפוי, תינתן לבעל הזדמנות להחלמה במשך שנה, ואם לא כן, יתיר בית הדין את הנישואין.

התרת קשר הנישואין עקב היעדרות הבעל או היעלמותו

על פי השריעה חב הבעל במזונות אשתו, גם אם הוא עני ואף אם היא עשירה, לכן, היעלמות ארוכה של הבעל ללא הבטחת מזונותיה של האישה, מקנה לה את הזכות לדרוש את התרת קשר הנישואין. תביעה כאמור תומצא לבעל באמצעות פרסום בעיתון יומי ועל האישה להוכיח את טענתה בדבר היעלמותו של בעלה (למשל על ידי העדת שניים מבין שכניה). בית הדין יורה על נקיטת אמצעים הולמים בניסיון לאתר את הבעל. סוג והיקף ניסיונות איתור אלה אינם קבועים בחוק, וייתכנו הבדלי גישות בין הקאדים השונים. עם זאת, בבתי הדין השרעיים השתרש נוהג לפיו ממנה בית הדין שני גברים ("מותחרין"), שיהיו ברוב המקרים תושבי אותו אזור בו התגורר הבעל או משפחתו עובר להיעלמותו, וקוצב להם זמן (כחודש ימים) לנסות לאתר את הבעל. אותר האיש, תידחה תביעתה של האישה. לא אותר, חרף מאמצי ה"מותחרין", יורה בית הדין על התרת הנישואין.

במקרה אחד קבע בית הדין השרעי לערעורים, כי אין להסתפק בעבודת המותחרין, אלא שעל בית הדין הדן בתיק לנסות בנוסף לאתר את הבעל דרך פניה למוסדות המדינה השונים, כמו המשטרה, שירות בתי הסוהר ומשרד הפנים.

יתרה מזו, גם אם הותיר הבעל הנעדר מזונות לאשתו - בכסף או בצורת רכוש בר מימוש - עדיין רשאית היא לבקש את התרת נישואיה, בשל עצם ההיעדרות. גם לעניין זה המחוקק מבחין בין שני מצבים: הייתה היעלמות הבעל בנסיבות אסון, כגון במסגרת מלחמה עם האויב, או עקב אסון טבע, כגון צונאמי, רעידת אדמה וכו', יורה בית הדין, לבקשת האישה, על התרת הנישואין בחלוף שנה מסיום המלחמה וחילופי השבויים בין הצדדים, או מסיום פעולות האיתור לאחר האסון. אולם, אם הייתה ההיעלמות בנסיבות טבעיות - כגון שהבעל נסע לארץ זרה לצורכי מסחר, לימודים וכו' וניסיונות איתורו כפי שהורה עליהם בית הדין לא הניבו תוצאות, יורה בית הדין על התרת הנישואין רק בחלוף ארבע שנים מיום סיומם של ניסיונות האיתור.

התרת נישואין עקב מאסרו של הבעל

מאסרו של בעל מהווה עילה מוכרת לתביעת אישה להתרת נישואיה וזאת לגישת שתי האסכולות – המלאקית והחנבלית. אלא שעילה זו אינה מופיעה בחוק וגם לא ב"כתאב אלאחכאם". חרף זאת, בתי הדין השרעיים בארץ אימצו בסוגיה זו את גישת האסכולות המאלקית והחנבלית כאמור לעיל. כך שאם הבעל, נשפט ונגזר דינו בגזר דין סופי לארבע שנות מאסר ומעלה, תוכל אשתו לפנות בתביעה להתרת נישואיה. ואולם, בית הדין לא יתיר את הנישואין אלא לאחר חלוף שנה מיום שהחל הבעל לרצות את עונשו.

התרת נישואין עקב סכסוך שנתגלע בין בני הזוג

הרוב המכריע של מקרי התרת הנישואין של מוסלמים בישראל מבוסס על עילה זו, הנקובה בסעיף 130 לחוק, הלקוח מהאסכולה המאלקית ומבוסס על פסוק 35 מסורת אלנסאא שבקוראן (פרשת הנשים). הסעיף מורה כדלקמן:

"אם פרצו בין בני הזוג מריבות וחילוקי דעות, ופנה אחד מהם אל השופט,  ימנה השופט בורר אחד ממשפחת הבעל ובורר אחר ממשפחת האישה. לא נמצאו בוררים מבני המשפחות, או שאינם בעלי התכונות הנדרשות, ימנה השופט בוררים מתאימים שלא מבני המשפחות. מושב - משפחה בהרכב כזה יקשיב לתלונות הצדדים וטענותיהם וישתדל כמיטב יכולתו להביאם לידי התפייסות. לא התאפשרה התפייסות, ונמצא כי הבעל הוא האשם, יורו הבוררים על התרת קשר הנישואין. נמצאה האישה אשמה, יבטלו הבוררים גם את זכותה על המוהר כולו או מקצתו. לא הסכימו הבוררים ביניהם, ימנה השופט שני בוררים אחרים מבני המשפחות בעלי התכונות הנדרשות, או בורר שלישי שלא מבני המשפחות. החלטת אלה תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור".

כפי שראינו לעיל, המחוקק השרעי (העות'מאני) ייחד את הזכות להתרת הנישואין בעילות שנסקרו לעיל לאישה בלבד, וזאת מתוך הכרה בזכות השרעית המוקנית על פי הקוראן לבעל בלבד לגרש את אשתו. הואיל והמחוקק הישראלי נטל מהבעל את הזכות האמורה באוסרו גירושין בעל כורחה של האישה (סע' 181 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977), לא נותרה בפני גבר מוסלמי בישראל כל דרך, שרעית או חוקית, להתיר את נישואיו מלבד זו הקבועה בסעיף 130 לחוק. מבחינתן של הנשים, מתווה הסעיף דרך קלה יחסית להתרת קשר הנישואין, מפני שמדובר למעשה במעין "סעיף סל", אליו ניתן להכניס כמעט הכול. סביב עילה זו נכתבה במרוצת השנים, פסיקה ענפה ביותר של בתי הדין השרעיים.