הסימפוניה השביעית של בטהובן

הסימפוניה השביעית בלה מז'ור (אופוס 92), של לודוויג ואן בטהובן, נכתבה בין השנים 1811–1812. מלאכת ההלחנה החלה בעיר הספא טפליץ שבבוהמיה, שם שהה המלחין בשנת 1811 מטעמי בריאות. היא הושלמה בשנת 1812, והוקדשה לרוזן מוריץ פון פריס.

הופעת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה בוצעה לראשונה בווינה ב-8 בדצמבר 1813, בקונצרט צדקה למען נפגעי קרב הנאו במלחמות הנפוליאוניות, בניצוחו של המלחין, אשר ניצח גם על היצירה הפטריוטית "ניצחון ולינגטון", גם היא פרי עטו. את התזמורת ארגן ידידו של בטהובן, איגנץ שופנציג, והשתתפו בה ממיטב הנגנים מאותה התקופה: הכנר לואי שפור^[1], יוהאן נפומוק הומל, ג'אקומו מאיירבר, אנטוניו סליירי, אנטון רומברג, ונגן הקונטרבס הווירטואוז האיטלקי דומניקו דרגונטי, עליו אמר בטהובן, כי הוא "מנגן עם אש גדולה בקרבו ובעוצמה אדירה". הקהל אהב מאוד את היצירה, והפרק השני שלה בוצע כהדרן^[1].

אינסטרומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה כתובה לתזמורת הכוללת:

2 חלילים
2 אבובים
2 קלרניטות ב-לה
2 בסונים
2 קרנות ב-לה, ב-מי וב-רה
2 חצוצרות ב-רה
טימפני
סקציית כלי קשת הכוללת כינורות ראשונים ושניים, ויולות, צ'לי וקונטרבסים.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה מחולקת לארבעה פרקים:

פוקו סוסטנוטו – ויואצ'ה
אלגרטו
פרסטו
אלגרו קון בריו

משך היצירה כ-41 דקות.

הפרק הראשון - ויואצ'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון של היצירה, הנפתח בהקדמה ארוכה בקצב איטי ומתמשך (פוקו סוסטנוטו) (כמו בסימפוניה הראשונה, השנייה והרביעית), בנוי בצורת סונאטה. מן ההקדמה עובר הפרק למפעם מהיר (ויוואצ'ה) בעל אופי ריקודי (למשל, מקצבים מנוקדים), שינויי דינמיקה פתאומיים ומודולציות מפתיעות. הפרק מסתיים בקודה ארוכה, המכילה קטע מפורסם בן עשרים תיבות, שכל-כולו מוטיב של שתי תיבות החוזר עשר פעמים על רקע נקודת עוגב של הצליל מי ארבע אוקטבות נמוך יותר. מבקר המוזיקה והמלחין קרל מריה פון ובר אמר, על פי השמועה, כי "בטהובן השתגע וצריך לאשפז אותו" אחרי ששמע את הקטע הזה.

$\new Score { \new Staff { \relative c''' { \set Staff.midiInstrument = #"flute" \set Score.currentBarNumber = #67 \time 6/8 \key a \major \clef treble \tempo 4. = 104 \omit Score.MetronomeMark \bar "" e4.~\p e8. d16-. cis8-. \grace { cis32( } d4.)~ d8. fis,16-. gis8-. a4 a8 a8. b16-. cis8-. cis8( b4) \grace { cis32( b ais } b8.) cis16-. d8-. e4.~ e8. d16-. cis8-. \grace { cis32( } d4.)~ d8. fis,16-. gis8-. a4 a8( a cis) b-. a4 } } }$

הפרק השני - אלגרטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השני, בסולם לה מינור, "איטי" (אף על פי שפירוש המילה "אלגרטו" הוא "מהר במידה"), אך רק בהשוואה לפרקים האחרים בסימפוניה. הפרק השני בוצע כהדרן בהופעת הבכורה, והיה לחלק אהוב ופופולרי ביצירה. האוסטינטו (חזרה על אותו מוטיב לאורך זמן) של רבע, שתי שמיניות ושני רבעים נשמע שוב ושוב. הוא מבוסס על משקל פואטי שמקורו ביוון העתיקה, הנקרא הקסמטר דקטילי. הקסמטר דקטילי הוא סגנון כתיבה שבו השתמשו סופרים כדוגמת הומרוס ובו שתי פעימות קצרות העוקבות אחר פעימה ארוכה אחת.

$\new Score { \new Staff { \relative c { \set Staff.midiInstrument = #"cello" \time 2/4 \key a \minor \clef alto \tempo "Allegretto" 4 = 76 e4 e8-. e-. e4-.(e-.) e e8-. e-. e4-.(e-.) e4 e8-. fis-. g4-.(g-.) g4 g8-. g-. g4 r4 } } }$

הפרק השלישי - פרסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השלישי הוא הסקרצו והטריו (צורה מוזיקלית). בפרק זה, הטריו מנוגן פעמיים ולא פעם אחת. זהו פיתוח של הצורה הטרנארית (א-ב-א) ל: א-ב-א-ב-א, דבר האופייני ליצירותיו בתקופה הזו כמו הסימפוניה הרביעית ורביעיית המיתרים מספר 8.

הפרק הרביעי - אלגרו קון בריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הרביעי הוא בצורת סונאטה. בקודה שלו מופיעה הוראת דינמיקה נדירה אצל בטהובן, ƒƒƒ (פורטה פורטיסימו או פורטיסיסימו. דונלד טובי, בספרו "מחקרים בניתוח מוזיקלי", מציין את "השצף-קצף הבכנאלי" של פרק זה וכותבים רבים אחרים ציינו את האנרגיה הריקודית המסתחררת שלו: הנושא הראשי מזכיר במשהו את העיבוד של בטהובן לשיר העם האירי "שמרני מכבדי הראש והנבונים", מס' 8 ביצירתו "שנים-עשר שירי עם איריים".

$\new Score { \new Staff { \relative e'' { \set Staff.midiInstrument = #"violin" \set Score.currentBarNumber = #5 \time 2/4 \key a \major \clef treble \tempo "Allegro con brio" 2 = 72 \bar "" b8-.\ff b16( cis e\sf d cis b) cis8-. cis16( d fis\sf e d cis) b8-. b16( cis e\sf d cis b) cis8.(a'16) a4~ a8 b,16( cis e\sf d cis b) cis8-. cis16( d fis\sf e d cis) b8-. b16( cis e\sf d cis b) <e, cis' a'>8 r r4 \bar ":|" } } }$

קבלת הקהל את הסימפוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי מוזיקה ומאזינים התפעמו והתרגשו לשמע הסימפוניה השביעית. לדוגמה, מתוך תיאור תוכניה של הסימפוניה השביעית אשר נכתבה על ידי גאוף קנינג:

"...הפרק האחרון שועט קדימה בקצב בלתי מרוסן, המאיים לסחוף את כל התזמורת מעל הבמה וסביב האולם, מעצם החדווה שבביצוע אחת הסימפוניות המושלמות ביותר שנכתבו אי פעם."

המלחין אנטוני הופקינס אמר על הסימפוניה:^[2]

"אולי יותר מהאחרות, הסימפוניה השביעית נותנת הרגשה של ספונטניות אמיתית; נדמה כי התווים יוצאים מהדף בעוד אנו נישאים על גלי ההשראה שיצרו אותם. בטהובן בעצמו דיבר על היצירה כ-"אחת מיצירותי הטובות ביותר". מי אנו שנערער על שיפוטו?"

ריכרד וגנר, מעריץ נוסף של היצירה, קרא למקצבים המייצגים את הסימפוניה: "מופת הריקודים"^[3].

מצד שני, האהדה לסימפוניה השביעית אינה אוניברסלית. קרל מריה פון ובר החשיב את הבס הכרומטי בקודה אשר בפרק הראשון כהוכחה לכך שבטהובן "מתאים לבית משוגעים"^[4] והמנצח תומאס ביצ'ם מהמאה ה-20 היה לא נדיב באהדתו באותה מידה באומרו: "מה אפשר לעשות עם זה (הסימפוניה)? זה נשמע כמו הרבה יאקים מקפצים."

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

	פרק שני- אלגרטו
	לעזרה בהפעלת הקובץ

	פרק רביעי- אלגרו קון בריו
	לעזרה בהפעלת הקובץ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא הסימפוניה השביעית של בטהובן בוויקישיתוף

פרטיטורה של הסימפוניה השביעית של בטהובן.
ביצוע של הסימפוניה השביעית של בטהובן על ידי תזמורת פילדלפיה.
ביצוע של הפרק השני של היצירה על ידי הפילהרמונית של וינה בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין
הסימפוניה השביעית של בטהובן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² Steinberg, Michael. "The Symphony: a listeners guide". p. 38-43. Oxford University Press, 1995.
^ Hopkins 1981, 219
^ Grove, George. "Beethoven and His Nine Symphonies". p. 228-271. Dover, 1962.
^ Hopkins 1981, 196

[stein-1] ¹ ² Steinberg, Michael. "The Symphony: a listeners guide". p. 38-43. Oxford University Press, 1995.

[2] Hopkins 1981, 219

[grove-3] Grove, George. "Beethoven and His Nine Symphonies". p. 228-271. Dover, 1962.

[4] Hopkins 1981, 196

[1]

[2]

[3]

[4]