הסגנון הבין-לאומי

הסגנון הבין-לאומי
	מגדל משרדים C בפלאס דה ויל, מרכז העיר באוטווה, אונטריו
מידע כללי
אזור גאוגרפי	אירופה, אמריקה הצפונית, ישראל
טווח תאריכים	שנות ה-20 – שנות ה-70 במאה ה-20
מבנים עיקריים	באוהאוס בדסאו, בניין סיגראם בניו יורק

הסגנון הבין-לאומי הוא אסכולה אמנותית פונקציונלית בתחומי האדריכלות והעיצוב, החל בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 עד שנות ה-70 של אותה מאה.

הסגנון הבין-לאומי הושפע רבות מאסכולת בית הספר לעיצוב ואדריכלות "באוהאוס" שפעל בדסאו שבגרמניה ושרבים מתלמידיו ומרציו תכננו בסגנון הבין-לאומי. מסיבה זו, מכונה פעמים רבות הסגנון הבין-לאומי - "סגנון הבאוהאוס".

אבות הסגנון הבין-לאומי הם האדריכלים ולטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה ולה קורבוזיה (לה קורבוזיה אינו קשור לבית ספר הבאוהאוס). לספרו של אדולף לוס, "אורנמנט ופשע" הייתה השפעה רבה על אדריכלים אלו ועל התפתחות הסגנון. כמו כן, רעיונותיו של לה קורבוזיה בדבר "הבית כמכונת מגורים" וגישתו הפונקציונליסטית והרעיונות המינימליסטיים של מיס תרמו גם הם להתפתחותו.

עקרונות הסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסה מודרניסטית - הסגנון הבין-לאומי הוא חלק מהתרבות המודרניסטית שהתפתחה גם בתחום האמנות, הספרות וכו'.
ביטול הקישוטיות - על רקע משנתו של אדולף לוס האוסטרי במניפסט "עיטור ופשע".
פונקציונליזם - "Form Follows Function"‏^[1] - הצורה נובעת מהפונקציה, כלומר הצרכים התפקודיים של הבניין על חלקיו השונים קובעים את הצורה ולא להפך. אדולף לוס הושפע מאוד מסאליבן והוא מזכיר את ארצות הברית בחיוביות במניפסט שלו.
השתחררות מהסימטריה - אין שום צורך בסימטריה כל עוד היא אינה נובעת מהפונקציה.
אוניברסליות - הבניין בסגנון זה יתאים לכל מקום בעולם ויתאים לאנשים באשר הם, בלי קשר למקום ולעברו. מסיבה זו הוא נקרא "בין-לאומי".

הסגנון הבין-לאומי באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשלהי המאה ה-19 מספר אדריכלים באירופה החלו לפתח סגנונות בנייה חדשניים שהתאימו לצרכים החברתיים החדשים וניצלו את טכנולוגיות הבנייה החדשות שעיקרן הבטון המזוין והפלדה שייצורה הפך זמין ומשוכלל יותר. סגנונות אלו התפתחו גם כפועל יוצא של העיור שנבע מהמהפכה התעשייתית במאה ה-19. בין אדריכלים אלו ניתן למנות את ויקטור הורטה בבריסל, אנטוני גאודי בברצלונה, אוטו ואגנר בווינה וצ'ארלס רני מקינטוש שפעל בגלאזגו.

הצורך החברתי והכלכלי שהיה באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה היה רב עוד יותר והוא זה שהביא בשנות ה-20 להולדתו של הסגנון הבין-לאומי. הצורך לשכן מיליוני פועלים בשיכונים והצורך לבנות מהר ובזול ובכל מקום הביאו את האדריכלים לפיתוח סגנון זה. חלק גדול מהעיסוק של מפתחי הסגנון היה בשאלת השיכון של הפועלים הרבים שנהרו אל הערים הגדולות. הייתה זו למעשה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה האדריכלות התעסקה בבנייה של מגורים למעמד הנמוך.

בשנת 1927 נוסח לראשונה המניפסט של הסגנון הבין-לאומי בתערוכה שנערכה בגרמניה ביוזמתו של לודוויג מיס ון דר רוהה. בתערוכה הוצגו 15 מבנים שתוכננו במיוחד לאירוע על ידי האדריכלים הבולטים ביותר בזרם המודרניסטי. אותם עקרונות שהוצגו אומצו באופן רשמי בשנת 1928 על ידי CIAM - הקונגרס הבין-לאומי לאדריכלות מודרנית (Congres Internationaux d'Architecture Moderne).

הסגנון הבין-לאומי בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אדריכלות בארצות הברית

בניין סיגראם בניו יורק תוכנן על ידי לודוויג מיס ון דר רוהה ופיליפ ג'ונסון

באופן דומה ובאותה תקופה התפתח הסגנון גם בערים הגדולות בארצות הברית. מחלוצי רעיון הפונקציונליזם והבנייה הנקייה ונטולת הקישוטים היה האדריכל לואיס סאליבן שפעל בשיקגו בסוף המאה ה-19. סאליבן היה מי שטבע לראשונה את הביטוי "Form follows function" ("הצורה נובעת מהתפקוד (אנ')") שהשפיע רבות גם על האדריכל פרנק לויד רייט. רייט לעומת זאת בחר להתנגד לסגנון הבין-לאומי בטענה שהוא אינו מתאים את עצמו לסביבה בה הוא נבנה, בניגוד לסגנונו שלו (אדריכלות אורגנית) בו על הבניין להשתלב ברקע באופן מושלם.

אדריכלות הסגנון הבין-לאומי תפסה תאוצה בארצות הברית בעיקר לאחר הגירת אדריכלי הבאוהאוס אליה החל משנת 1933.

הסגנון הבין-לאומי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הסגנון הבין-לאומי בארץ ישראל

הסגנון הבין-לאומי היה מקובל מאוד באדריכלות של ארץ ישראל של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. התפיסות החברתיות של סגנון זה יחד עם החיסכון הכלכלי שבו התאימו מאוד לישוב היהודי בארץ. הסגנון עבר שינויים קלים שהתאימו אותו לבנייה בארץ, שינויים בעיקר בהתייחסות לאקלים בארץ. הפתחים במבנים היו קטנים יותר, כמעט לא נעשה שימוש בקירות זכוכית והשימוש במרפסות היה רב יותר מאשר במבנים אירופאים.

בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה ה-20 הגיעו לישראל אדריכלים רבים מאירופה שהתחנכו על עקרונות הבאוהאוס או הושפעו מהרעיונות האדריכליים החדשים באירופה. תנופת הבנייה בארץ בתקופה זו ורוח בניין הארץ הביאו את האדריכלים הללו לממש בארץ ישראל את הרעיונות בשלל צורות ומקומות, הן בתחום האדריכלות, הן בתחום העיצוב והן בתחום התכנון העירוני בו בלט במיוחד האדריכל היהודי ריכרד קאופמן.

בעיקר במהלך שנות ה-30 וכן גם במהלך שנות ה-40 אך במידה הולכת ופוחתת, נבנו ברחבי הארץ עשרות אלפי מבנים בסגנון הבין-לאומי.

מבנים אלו נבנו בעיקר בתל אביב שקלטה עלייה גדולה מאוד מגרמניה והתפתחה פלאים בתקופה זו, אך גם בערים נוספות ובקיבוצים רבים. הבנייה בסגנון הבין-לאומי בתל אביב זיכתה אותה בכינוי "העיר הלבנה" ולימים אף במעמד של אתר מורשת עולמית. בירושלים התבלט הסגנון בשכונת רחביה ובחיפה בשכונת הדר הכרמל אך מבנים בודדים בסגנון (שאינם חלק משכונה שנבנתה כולה בסגנון הבין-לאומי) ניתן למצוא כמעט בכל עיר עברית שנבנתה בתקופת היישוב ובקיבוצים רבים בכל רחבי ישראל.

העיר הלבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – העיר הלבנה

העיר הלבנה הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב, בהם שוכנים למעלה מ-4,000 מבנים המשויכים לסגנון הבין-לאומי באדריכלות – הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה – ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבין-לאומי הוקמו משנות ה-30 ועד הקמת המדינה, על ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה. עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום, נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003 קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. מהנדס העיר בתקופת הקמתה של "העיר הלבנה" היה יעקב בן-סירה, ויש הרואים בו בעל השפעה חשובה למעבר לסגנון הבין-לאומי.

מאפייני הסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגנון השתנה מארץ לארץ והושפע מאדריכלים שונים שלא בהכרח למדו או לימדו בבית ספר הבאוהאוס (כגון לה קורבוזיה בצרפת, פרנק לויד רייט בארצות הברית, קונסטנטין מלניקוב בברית המועצות, חריט ריטוולד בהולנד, אדולף לוס באוסטריה, אריך מנדלסון בגרמניה ורבים אחרים) אולם היו לו מספר מאפיינים עיקריים:

העדפת הפונקציונליות על העיטוריות והנוי והעדר מוחלט של הדבקת קישוטים שאינם הכרחיים על הבניין. המבנה בסגנון הבינ"ל צריך היה להתאים לחלוטין ליעודו, פשוט לבניה, ולהימנע מכל סממן של עושר או גאוותנות.
מסת המבנה (צורתו הנפחית) הייתה מורכבת למדי, בשונה מהקופסאות המקושטות של הסגנון האקלקטי, ואפשרה לבניין לעמוד כ"אובייקט" במרכז המגרש, באופן שניתן להסתובב סביבו ולראות את כל חזיתותיו. המסה עצמה הורכבה בעיקר מנפחים גאומטריים פשוטים: קובייה, תיבה, גליל ולעיתים רחוקות יותר גם מנסרה משולשת. בישראל ניתן לראות הבדל בין האדריכלות בסגנון הבינ"ל שיצרה קבוצת האדריכלים הירושלמית (מנדלסון, קרקואר, קאופמן, ילין ואחרים) אשר הרבו לעסוק בקומפוזיציות נפחיות מורכבות, לבין האדריכלים שמרכז פעילותם היה בת"א (רכטר, שרון, כרמי, נויפלד, אברבוך ואחרים) שעסקו בכך הרבה פחות.
הדגשה של הקווים האופקיים במרבית חלקי הבניין, במיוחד על ידי שימוש בחלונות סרט אופקיים, שנמשכו לעיתים מקצה אחד של החזית ועד הקצה השני. בישראל, השימוש בחלונות סרט היה פחות נפוץ ומקובל מאשר באירופה, ואת הדגשת האופקיות ביצעו בעיקר תוך שימוש במרפסות פתוחות. אדריכלי ארץ ישראל העדיפו מרפסות רחבות, ולעיתים גם מרפסות מתעגלות, כדי שהן תטלנה צל על הקירות החיצוניים של המבנה, וכך תמנענה את התחממותם של הקירות ושל החדרים הפנימיים.
אלמנט ייחודי לבנייה הארץ ישראלית: קירות "סינר" המצלים על המרפסות מפני השמש, ופתחי אוורור המאפשרים כניסת משבי רוח אל המרפסת.
חלונות "מד חום" (אנכיים) בחדר המדרגות. חלונות אלה נוצרו בהשפעת האדריכלות הסובייטית של שנות העשרים שהעניקה כבוד דווקא לחלקים ה"משרתים" של הבניין, ובעיקר לחדרי המדרגות. שימוש זה בחלונות גדולים בחדרי המדרגות היווה מעין "מוטיב קישוטי" בבניני הסגנון הבין-לאומי, וניתן לראות הרבה מאוד יצירתיות ושונות בעיצובם. החלונות הללו מהווים, במרבית המבנים, שבירה של הזרימה האופקית והחדרה של מוטיב אנכי בודד.
העדר סימטריה בין חלקי הבניין. הבניין אמור להיות פונקציונלי. אדריכלי הבאוהאוס האמינו כי הסימטריה משרתת את האדריכל ולא את המתגוררים במבנה.
מאפייני אונייה - חלונות עגולים ומרפסות דמויות סיפון של אונייה. הסגנון הבין-לאומי נועד להתאים לכל חלקי כדור הארץ ולכל הערים בה. מאפיין האונייה הוא מאפיין המזוהה בכל העולם ולא מיוחס לעיר מסוימת או לתרבות מסוימת.
בהתאם לרעיונותיו של לה קורבוזיה הוקמו בתים רבים מעל קומת עמודים, שאפשרה לחלל הפתוח לזרום לא רק סביב המבנה, אלא גם דרכו.
רעיון נוסף של לה קורבוזיה שזכה לביטוי בולט באדריכלות הבין-לאומית היה הגג השטוח, המשמש לצרכים חברתיים. בישראל הרעיון הזה היה יותר סמלי מאשר שימושי, ולמרות בנייתם של גגונים או פרגולות על הגגות כמעט שלא נעשה שימוש אמיתי במשטחי הגגות.
אלמנט אופייני מאוד לאדריכלות הבינ"ל הם גגוני הבטון הפשוטים מעל החלונות והמרפסות. בארץ ישראל השימוש בגגונים לבש, במבנים רבים, אופי קישוטי - והם הפכו עד מהרה להיות אלמנטים עיצוביים יותר מאשר שימושיים. במבנים לא מעטים בתל אביב ניתן לראות גגונים אנכיים, או גגונים שאין מתחתם חלון או פתח, ואפילו גגונים על חזיתות צפוניות, היכן שאין בכלל בעיה של קרינת שמש.