המשכיל בעת ההיא ידום

המשכיל בעת ההיא ידום
מאת עמוס הנביא
ו דִּרְשׁוּ אֶת-יְהוָה, וִחְיוּ: פן-יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף, וְאָכְלָה וְאֵין-מְכַבֶּה לְבֵית-אֵל. ז הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ. ח עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל, וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת, וְיוֹם, לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ; הַקּוֹרֵא לְמֵי-הַיָּם, וַיִּשְׁפְּכֵם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ--יְהוָה שְׁמוֹ. ט הַמַּבְלִיג שֹׁד, עַל-עָז; וְשֹׁד, עַל-מִבְצָר יָבוֹא. י שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר, מוֹכִיחַ; וְדֹבֵר תָּמִים, יְתָעֵבוּ. יא לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל-דָּל, וּמַשְׂאַת-בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ--בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, וְלֹא-תֵשְׁבוּ בָם; כַּרְמֵי-חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָם. יב כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם; צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ. יג לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא--יִדֹּם: כִּי עֵת רָעָה, הִיא.
ספר עמוס, פרק ה', פסוקים ו'–י"ג

הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם הוא ביטוי שמקורו בתנ"ך, בספר עמוס: "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא" ופירושו: האיש המשכיל, הנבון, יעדיף לשתוק בנסיבות מסוימות.

הביטוי נמצא בשימוש גם אצל פרשני המקרא המסורתיים וגם בעברית המודרנית.

המקור בספר עמוס

בספר עמוס, פרק ה', נושא הנביא קינה על בית ישראל, שאינם הולכים בדרכי ה', מעוותים משפט צדק, תומכים בחזק, אך רומסים ובוזזים את החלש, בזים לדברי הנביא והמוכיח, ושוכחים את גדולתו ועוצמתו של האל. על כן, יעניש אלוהים אותם באופן אישי, כך שלא יוכלו ליהנות מהעושר והרווחה שצברו בדרכים מושחתות. הנביא מסכם קטע זה של הנבואה בביטוי הנדון: "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא".

פירושים לביטוי

• רש"י – המשכיל, החכם, ישתוק ולא יהרהר אחר העונש [מידת הדין] שיגיע בעתו, משום שהוא הגמול לכל מעשיהם הרעים.
• אבן עזרא – מפרש את שתיקת החכמים, כחשש בעת ההיא מפני השלטון.
• רד"ק – תומך בפירושו של אבן עזרא ומפרט: שתיקתו של המשכיל הגיונית, משום שהרשעים שונאים את מי שמוכיח אותם, ועל כן ישתוק החכם כדי שלא ישמע את חרפתו, שהרי עת רעה היא – תקופה קשה.
• מילון השפה העברית הולך בעקבות אבן עזרא ורד"ק ומפרש: "בזמנים לא טובים עדיף לשתוק ולא להתערב".
• שמריהו טלמון ואסתר אשל סבורים, שהכוונה במילה "משכיל" היא כנראה לסוגה מוזיקלית, שמופיעה פעמים רבות במזמורי תהילים: "משכיל לדוד". משמע, בעת הרעה ההיא לא תישמע מוזיקה.

הביטוי בשימוש אצל המפרשים

• רבי אברהם אבן עזרא נטה להיעזר בביטוי, כאשר ניסה לרמוז על פירוש נוסף, שלא היה מעוניין לפרסם בזמנו. שפינוזה אמר עליו, שהיה איש בעל נטייה חופשית מהמקובל בתקופה, בעל השכלה רחבה, שלא תמיד העז להביא את דעתו בגלוי. בפירושו לפסוק בספר בראשית: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" – כתב הראב"ע: "ייתכן, שארץ כנען – תפשה כנען מיד אחר. ואם איננו כן, יש לו סוד [ראה פירושו לדב' א, ב] והמשכיל ידום." הרב יוסף טוב עלם הספרדי, שכתב ספר על פירושו לראב"ע – "צפנת פענח", מסביר את הקושי של אבן עזרא: "הלא משה כתב את התורה, ובימיו הייתה הארץ בידי הכנעני".
• הרב יצחק אבוהב, בספרו "מנורת המאור", מסביר את שתיקתו של אהרן על מות בניו, נדב ואביהוא, בידי ה' ("וידם אהרן"), בכך ש"בעת הצרות הענו' [הענווים] והמשכילים יקבלו אותם באהבה וידומו, שנאמר: והיה המשכיל בעת ההיא ידום".
• הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמר על הביטוי מקהלת: "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" – "והמשכיל בעת ההיא ידום".

הביטוי בעברית המודרנית

• בעיתון "דבר" משנת 1975 מצטט חגי אשד את שמעון פרס, שמשתעשע בביטוי המקורי: "והמשכיל בעת ההיא ייזום" – מלגלג שמעון פרס על הגל האופנתי של 'יוזמות מדיניות חדשות".
• במאמר שמדבר על חיוניותה של הצפירה ביום השואה, כותב שי פירון: "בכגון דא נאמר 'המשכיל בעת ההיא ידום' (עמוס, ד'), כי רק הדממה המעיקה של המשכיל היא הביטוי היחיד ההולם את העת ההיא".
• "המשכיל בעת הזאת" הוא הכותר של ספר היובל למשה פלאי, שיצא בשנת תשע"ז.
• איתן קלינסקי, מורה לתנ"ך, מוחה כנגד ההתעלמות מהביקורת שקיימת נוכח אסון הר מירון, וכותב: "לצערי, האומרים לנו היום והמשכיל בעת ההיא ידום מתעלמים מכך, כשהנביא עמוס בפרק ה' פסוק 13 אמר 'לָכֵן הַמַּשְׁכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם' הוא דיבר גם באותו פרק על ענישה קשה לעברם של מבקשי הצנעת הביקורת המחויבת"

קישורים חיצוניים

• "המשכיל בעת ההיא יידום", אתר של אראל סגל הלוי
• לאדיסלאב מנייאצ'קו, "והמשכיל בעת ההיא לא יידום", למרחב, 1 בספטמבר 1967
• אוצרות הרב יצחק אברבנאל, ערוך בידי משה צוריאל, עמוס ה', י"ג, עמ' 357