המשכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המשכת מים על גבי קרקע
תיאור מקווה שמימיו נכנסים לתוכו על ידי המשכה. ברז המים רחוק מבור הטבילה, הוא נפתח לעבר הקרקע, ומימיו זורמים מאליהם לבור הטבילה

בהלכה, המשכה היא אחד מכללי המקווה, המשמש על מנת להכשיר מים שאובים או מים שנפסלו כתוצאה מהתערבות אדם או דבר המקבל טומאה, כדי להסיר מהם את הפסול ולהכשירם לטבילה.

המקור במשנה ובתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברייתא, המובא בתלמוד מסכת תמורה מובא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר, מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף תשעה עשרה ופותקן למקוה, והן טהורין. שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה

תמורה (יב ע"א), מתוך התוספתא מקוואות ד, ב

פירוש המילים "פותקן" כמובא ברש"י, הוא שהמים לא יפלו לבור הגשמים מיד, אלא יפלו על הקרקע הסמוכה למקווה, ורק משם יפלו לתוך המקווה, שזו היא סוג של המשכה. ממשנה זו, מוכח כי התנאים לבצע המשכה, מקלים יותר: אם המים מתערבים ברוב מי גשמים, אפילו בתוך המקווה, די בכך.

באחת מהמשניות שבמסכת מקואות מובא:

מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר, ובעוקה, ועל מעלות המערה, אם רוב מן הכשר, כשר; ואם רוב מן הפסול, פסול; מחצה על מחצה, פסול. אימתי, בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקווה. היו מקלחין בתוך המים, אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים, עד שלא ירדו לתוכו שלושת לוגין מים שאובין, כשר. ואם לאו, פסול

מדברי המשנה משמע, לכאורה, כי כדי להכשיר מים שאובים לעשות מהם מקווה לטבילה, יש צורך בשלושה תנאים: 1. המים השאובים יתערבו ברוב מי גשמים. 2. על הקרקע. 3. לפני כניסתם למקווה.

נחלקו הראשונים ביישוב הסתירה בין המשנה לברייתא: לפי הר"ש, מדובר אכן במחלוקת, לפי רבי אליעזר בן יעקב אין צורך שהמים יתערבו עם מים כשרים לפני כניסתם למקווה, ולפי המשנה הראשונה אין המשכה כשרה אלא כאשר מים פסולים מתערבים עם מי גשמים על הקרקע לפני כניסתם למקווה. לעומת זאת הרמב"ם במקום, מפרש כי אין כאן שום סתירה; הברייתא באה להורות את היתר ההמשכה, ואילו המשנה באה להגביל את הלכותיה, ולהורות כי בנוסף להמשכה, יש תנאי שגם לאחר ההמשכה, וגם אם המים הפסולים התערבו במים כשרים לפני כניסתם למקווה, עלינו להשגיח, רוב המים שבמקווה, יהיו בסופו של דבר, מהמים הכשרים, מי הגשמים, ובאה להורות כי אם הרוב או המחצה מן הפסול - פסול.

הסבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הראשונים, במקור הכשר ההמשכה, וממילא ישנה מחלוקת נוספת האם המשכה כשרה דווקא כאשר היא נעשית בקרקע הראויה לבלוע.

לפי חלק מהראשונים, המשכה מועילה להכשיר את פסול המים השאובים מדין "זריעה". המים חוזרים למקומם הטבעי - הקרקע, ומשם הם מגיעים למקווה, ושוב אינם מים שאובים אלא מים טבעיים. לפי זה צריך שתהא הקרקע, קרקע כזו הראויה לבלוע את המים, שאז המים נבלעים בקרקע, והם באים למקווה מתוך הקרקע. כך כותב המקור הראשוני להלכה זו, שהוא הרוקח[1]וקיימא לן מקווה שהשאיבה במשיכה כשר בפרק א' דתמורה, כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכה כולה טהורה, היינו בקרקע המשיכה בארץ להבלע, נתבטלו אגב קרקע, וכשנמשכו לגומא נעשות כאלו באות מלחלוחית הקרקע, אבל לא על גבי רצפת אבנים ודפין לא נתבטל תורת השאיבה וקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי”

בהסבר מפורט יותר, מסביר המרדכי[2]:”ולא נראה לי[3], דלא אמר רבי יוחנן אלא שהמשיכה על גבי קרקע שראוי לבלוע ואז נתבטלו אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשית כאלו באו מתמצית הקרקע, כי נתבטל מהם שם שאובים, אבל המשיכה על גבי רצפת אבנים או נסרים שאינן ראוין להבליע, לא נתבטל שם שאובים מינייהו שהרי אינם יכולים לדונם כאלו באו מתמצית הקרקע, שהרי אינן יכולים לבלוע מהתמצית”. לפי שיטה זו, ההמשכה היא כדי לבטל את השאיבה כליל, וזאת בכך שהם חוזרים למקומם הטבעי - לקרקע.

לעומת זאת, ראשונים אחרים ובראשם הרמב"ם, סבורים כי המשכה היא כדי לבטל את פסול השאיבה. ההלכה היא, שמים שאובים פוסלים את המקווה רק באופן ש"שלושה לוגים נפלו למקווה", ורק אם נפלו למקווה מתוך כלי, שנים או שלוש (אך לא יותר), ובפעם אחת (כך שקילוח הכלי השני התחיל לפני שהסתיים קילוח הכלי הראשון, וכן השלישי לפני שהסתיים קילוח השני), ובכך שממשיכים את המים, גורמים לכך שהמקווה לא נוצר מתוך מים שאובים באופן ישיר, אך אין צורך לבטל את מהות השאיבה שהתבצע בגוף המים, כאשר נשאבו בכלי.

שיעור ההמשכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת ראשונים לגבי שיעור ההמשכה הנדרש. הריב"ש[4] ועוד ראשונים, סוברים שצריך המשכה של לפחות שלושה טפחים על גבי הקרקע. לעומתם הרשב"א[5] וראשונים נוספים, מסתפקים בשיעור "כלשהו". השו"ע[6] מכריע בין המחלוקת, ופוסק שצריך המשכה של ג' טפחים.

יש התולים את המחלוקת[7], במחלוקת הנזכרת לעיל במהות ההמשכה. אם מהות ההמשכה היא בכך שהמים השאובים נכנסים לקרקע הראויה לבלוע ונהפכים לחלק ממנה, אז אין לכאורה חשיבות למשך מקום ההמשכה. אך אם ההמשכה היא כדי לבטל את פסול השאיבה לתוך המקווה, שלא יחשב שהמים הוכנסו לתוך המקוה על ידי שאיבה, אם כן ברור שיש צורך במקום מסוים שירחיק את המים מהמקווה, כדי להחשיב אותו למקום נפרד ולגרום לכך שהמים השאובים לא יכנסו לתוך המקווה עצמו אלא לתוך מקום אחר ורק משם ימשכו לתוך המקווה עצמו.

להלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוסף קארו בשולחן ערוך פוסק שניתן להמשיך גם על רצפת אבנים למרות שאינם קרקע הראויה לבלוע, אך הרמ"א כתב על זה: וי"א דאין המשכה מועלת על רצפת אבנים[8].

שאובה שהמשיכוה כולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף נחלקו הראשונים, האם ניתן ליצור מקווה שלם ממים שהומשכו, או שמא דווקא אם רוב המקווה ממי גשמים, ניתן להוסיף לו מים שאובים. לפי דעת הרמב"ם[9] פוסק שרק אם רוב המים הם מי גשמים אורגנליים, המקווה כשר.

יש המסבירים זאת בכך[10], שההמשכה מועילה רק להסיר את פסול השאובים מהמקווה, אך לא את הבעיה שהמים לא נוצרו על ידי שמים. במדרש המובא בתורת כוהנים דורשים מהפסוק "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" - מה מעיין בידי שמים אף מקווה בידי שמים.

לעומת זאת, לפי דעת הר"ן, בשם הרי"ף[11], ניתן ליצור מקווה שלמה ממים שהמשיכום. הוא מביא ראיה ממשנה כמעט מפורשת במסכת מקוואות[12]:

המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים, רבי אליעזר אומר, אם עונת גשמים הוא, אם יש בו כמעט מים בבור, ישבר. ואם לאו, לא ישבר. רבי יהושע אומר, בין כך ובין כך ישבר, או יכפה, אבל לא יערה

במשנה זו מדובר באדם שהניח דליים על הגג, אך לא במטרה שיתמלאו מים, אלא להפך - במטרה לייבשם. למרות זאת, "אם עונת גשמים הוא", האנו מחשיבים את מעשיו כאילו הניח את הדליים כדי למלאם מים, שהרי מעשה כזה בעיתוי כזה יש לו משמעות אחת, ואין הוא יכול לבטל את מעשיו בכוונתו ומחשבותיו הסותרים את מעשיו. במקרה כזה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע: רבי אליעזר סובר, שאם יש מעט מי גשמים בבור, כלומר לפחות כ"א סאה - רוב שיעור המקווה, ניתן לשבור את הדליים ובכך להמשיך את הדליים למקווה, ואילו רבי יהושע סובר שגם אם אין כלל מים בבור, ניתן לשבור את הדליים. הסיבה הפשוטה לכך היא לכאורה, כי רבי יהושע סובר שגם אם מקווה נעשה כולו ממים שאובים, הוא כשר[13].

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נהוג שכל מים שנכנסים למקווה מכל סוג, הן כאשר המים נכנסים לבור זריעה, והן כאשר הם יוצאים משם למקווה, הם מגיעים דרך המשכה של שלושה טפחים על קרקע הבולעת (צימענ"ט מיוחד).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סימן שע"ז
  2. ^ פ"ב דשבועות סוף סי` תשמ"ה
  3. ^ כוונתו על מה דעת הרא"ם: ”וכתב הרא"מ בסימן י' וז"ל שמעתי דמפרש דההלכה למשה מסיני, לא שנא המשיכה על גבי קרקע או רצפת אבנים”
  4. ^ סוף סימן פג
  5. ^ שו"ת הרשב"א חלק ה' סימן ס.
  6. ^ סעיף מה
  7. ^ הרב אושרי ורהפטיג, המשכה באתר ישיבת ההסדר ירוחם
  8. ^ יורה דעה ר"א סעיף מ"ו.
  9. ^ בפירוש המשניות על משנה, מסכת מקואות, פרק ד', משנה ד'
  10. ^ הרב אושרי ורהפטיג, המשכה באתר ישיבת ההסדר ירוחם בשם "זכר יצחק"
  11. ^ מסכת שבועות, ה ע"ב מדפי הרי"ף.
  12. ^ משנה, מסכת מקואות, פרק ב', משנה ז'
  13. ^ וכך גם פירש רבי עובדיה מברטנורא במקום.