המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם הראשונה
| מערכה: זירת אפריקה במלחמת העולם הראשונה | ||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||
| תאריכי הסכסוך | 1914–1918 (כ־4 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | לוב, מרוקו, מצרים | |||||
| תוצאה | ניצחון מדינות ההסכמה | |||||
| ||||||
  | ||||||
המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם הראשונה הייתה סדרת קרבות שנערכו בין מורדים סנוסים ומרוקנים שצידדו באימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הבריטית וממלכת איטליה כחלק מהזירה האפריקנית במלחמת העולם הראשונה.
מטרתם של העות'מאנים הייתה לפתוח חזית נוספת שתאלץ את הבריטים להוריד את הלחץ מהמערכה על סיני וארץ ישראל ומהחזית המערבית. האיטלקים רצו לחזק את אחיזתם בשטחים בהם זכו במלחמה האיטלקית-עות'מאנית.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה האיטלקית-עות'מאנית ניצלה איטליה את אי הבהירות של הסכם השלום וסיפחה את השטחים בצפון אפריקה, אם כי היא נאלצה להיאבק כדי להחיל את שליטתה בצורה יעילה. השבטים הסנוסים ניסו להתקומם במשך כל התקופה, ובתחילת מלחמת העולם הראשונה, הרגישו שזוהי שעת כושר וצירפו אליהם כוחות משבטים ברברים. האימפריה העות'מאנית תמכה בשבטים המתקוממים לאורך כל התקופה, בעיקר בשליחת קצינים שאימנו את השבטים ובשליחת נשק קל בספינות מחופי האימפריה העות'מאנית ומחופי אוסטרו-הונגריה. כמו כן, היו מעורבים אנשי השירות החשאי של משרד המלחמה העות'מאני באיחוד השבטים כנגד האיטלקים. בנובמבר 1914 תקפו המתקוממים בראשות אחמד אל שריף את האיטלקים באזור פזאן ובינואר 1915 הכריזו על עצמאות. ביולי אותה שנה דחקו השבטים את האיטלקים צפונה לכיוון הים התיכון והשתלטו על חלקים נוספים של הארץ.
מהלך העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-24 במאי 1915 הצטרפה איטליה למלחמה העולם הראשונה והחליטה להשליט סדר בצפון אפריקה בחסות המלחמה העולמית, בתואנה שהעות'מאנים אינם מכבדים את הסכם השלום בכך שהם מאמנים ותומכים במתקוממים. ב-15 באוקטובר הכריזה האימפריה העות'מאנית על סיפוח לוב ושלחה למחרת בטליון רגלים שנחת לאחר יומיים בחופי אפריקה.
ב-1916 הובילו קצינים עות'מאנים כוח סנוסי למצרים, שם תקפו את הכוחות הבריטים שהגנו על הגבול וגרמו להם לסגת עד מרסא מטרוח. כשניסו לתקוף את הבריטים במרסא מטרוח, נכשלו ואל שריף חזר בצוללת גרמנית לקונסטנטינופול. בנוסף לכישלון, חילוקי דעות עם השייח'ים המקומיים גם הם גרמו לחזרתו של אל שריף.
ב-1917, בניסיון לייעל את המאמצים במערכה, הקימו העות'מאנים את קבוצת ארמיות אפריקה עליה פיקד נורי ביי, אחיו של אנוור פאשה שר המלחמה העות'מאני. הכוחות האיטלקים שהיו מרוכזים לחופי הים התיכון בזוארה, אל-ח'ומס וטריפולי ניסו לפרוץ בינואר ובאפריל את טבעת הכוחות העות'מאנים והסנוסים, אך ללא הצלחה. התקפת נגד של העות'מאנים בספטמבר גנזה את תקוות האיטלקים לגבור על יריביהם.
ב-3 בינואר 1918 מונה נורי ביי למפקד צבא האסלאם ועזב לאזרבייג'ן ובמקומו מונה למפקד המערכה באפריקה יורש העצר עות'מאן פואד. ניסיון פריצה נוסף של האיטלקים נכשל ועד לסיומה של המלחמה הם נותרו נצורים בצפון לוב. הפסקת האש של מודרוס שנחתמה ב-30 באוקטובר הורתה על הפסקת כל פעולה צבאית וכניעתם של כל הכוחות העות'מאנים. מרבית הקצינים העות'מאנים סירבו להיכנע ונעו עם עות'מן פואד ו-500 מאנשיו דרומה, למדבר. הם חצו את הגבול לתוניס ושם נכנעו לכוחות צרפתים שהתחייבו לא למסרם לידי האיטלקים. למחרת שינה את דעתו הקצין הצרפתי והעביר את השבויים לכוחות האיטלקים שהוציאו להורג את מרבית בני השבטים ושמו את עות'מאן פואד במעצר בית בנאפולי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המערכה באתר "מלחמות טורקיה" (אורכב 17.05.2009 בארכיון Wayback Machine)
