המלך ואני (מחזמר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, תחביר.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, תחביר.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
המלך ואני
The King and I
כרזת המחזמר המקורית
כרזת המחזמר המקורית
מילות השירים אוסקר המרשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
מבוסס על אנה ומלך סיאם עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה ריצ'רד רוג'רס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המלך ואני (באנגלית: The King and I) הוא המחזמר החמישי של צמד כותבי השירים ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין. המחזמר מבוסס על ספר משנת 1944 של מרגרט לנדון, "אנה ומלך סיאם" ("Anna and the King of Siam"), שמקורו בזיכרונותיה של אנה לאונוונס, האומנת לילדיו של המלך מונגקוט מסיאם בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. העלילה מתארת את חוויותיה של אנה, מורה בריטית שנשכרה כחלק מכוונתו של המלך לבצע מודרניזציה בארצו. הספר והמחזמר מתארים את מערכת היחסים המורכבת בין השניים, שבסופו של דבר מתאהבים זה בזה, אך מתקשים להודות בכך. המחזמר הוצג לראשונה ב-29 במרץ 1951, בתיאטרון St. James בברודוויי. המחזמר עלה 1,246 פעמים בברודוויי, במשך קרוב לשלוש שנים. מאז, המחזמר הועלה מספר רב של פעמים, בהפקות מחודשות ובסיבובי הופעות בארצות הברית, וכן ברחבי העולם, לרבות בישראל.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך מונגקוט (ראשון מימין) יחד עם יורשו צ'ולאלונגקורן היושב לצידו, יחד עם כמה מילדיו האחרים. אחת מנשותיו יושבת בצד שמאל.
צ'ולאלונגקורן (מימין) ומונגקוט במדי חיל הים.

מונגקוט, מלך סיאם, היה כבן 57 בשנת 1861. הוא חי כמחצית חייו כנזיר בודהיסטי, היה מלומד ומוכשר, וייסד סדר חדש של בודהיזם ומקדש בבנגקוק (במימון אחיו-למחצה, המלך ננגקלאו). במשך עשרות שנים של מסירות, אימץ מונגקוט אורח חיים סגפני ורכש תפיסה מוצקה של שפות מערביות. כאשר ננגקלאו מת בשנת 1850, הפך מונגקוט למלך. באותו הזמן, מדינות אירופאיות שונות חתרו להשגת דומיננטיות, וסוחרים אמריקאים חיפשו דריסת רגל בדרום מזרח אסיה. מונגקוט הצליח בסופו של דבר לשמור על סיאם כאומה עצמאית, בין השאר על ידי חשיפת יורשיו ואנשי הארמון שלו לתרבות המערב.[1]

ב-1861 כתב מונגקוט לטאן קים צ'ינג, נציגו בסינגפור, וביקש ממנו למצוא אישה בריטית כדי להיות אומנת לילדי המלוכה. הקהילה הבריטית בסינגפור הייתה אז קטנה, והבחירה נפלה על מי שהגיעה לשם זמן קצר לפני כן, אנה לאונוונס (1831-1915), שבאותו הזמן ניהלה גן ילדים קטן בקולוניה הבריטית.[2] לאונוונס הייתה הבת האנגלו-הודית של חייל צבא הודו ואלמנתו של תומאס אוונס, פקיד ושומר במלון. היא הגיעה לסינגפור שנתיים קודם לכן, וטענה שהיא אלמנתו של קצין צבא ממעמד גבוה, והסבירה את גון פניה הכהה בכך שהיא וולשית מלידה. סודה זה לא נחשף אלא זמן רב לאחר מותה, ועדיין לא היה ידוע לכל כאשר המחזמר "המלך ואני" נכתב.[3]

עם קבלת ההזמנה של המלך, שלחה לאונוונס את בתה, אוויס, לבית ספר באנגליה, כדי להעניק לה את היתרון החברתי של חינוך בריטי יוקרתי, בעוד היא עצמה נסעה לבנגקוק עם בנה בן החמש לואי.[2] המלך מונגקוט חיפש בריטים שילמדו את ילדיו ונשותיו לאחר שניסו את המיסיונרים המקומיים, שהשתמשו בהזדמנות זו כדי לשדל את המקומיים להמיר דתם. בתחילה, לאונוונס ביקשה תשלום של 150 דולר סינגפורי לחודש. בקשתה הנוספת, לחיות בקהילת המיסיונרים או בקרבתה, כדי להבטיח שהיא לא תתנתק מהחברה המערבית, עוררה חשד במונגקוט, שכתב לה במכתב: "אין לנו צורך במורה לנצרות שכן יש כאן כאלו בשפע".[4] המלך מונגקוט ולאונוונס הגיע להסכם: 100 דולר לחודש ומגורים ליד הארמון המלכותי. בתקופה שבה רוב התחבורה בבנגקוק הייתה בעיקר באמצעות סירות, מונגקוט לא רצה לדאוג כיצד המורה תגיע למקום עבודתה מדי יום.[4] לאונוונס ולואי התגוררו באופן זמני כאורחי ראש ממשלת מונגקוט, ואחרי שהבית הראשון שנמצא עבורם לא היה מתאים, עברה המשפחה לבניין בנוי לבנים (מבנים מעץ התפוררו במהירות באקלים של בנגקוק) במרחק הליכה מהארמון.[4]

בשנת 1867, לאונוונס לקחה חופשה של שישה חודשים כדי לבקר את בתה אוויס באנגליה, מתוך כוונה להשאיר את לואיס בבית ספר באירלנד ולחזור לסיאם עם אוויס.[5] עם זאת, בשל עיכובים בלתי צפויים, לאונוונס עדיין שהתה מחוץ לסיאם בסוף 1868, כאשר מונגקוט חלה ומת. לאונוונס לא חזרה לסיאם, אף כי המשיכה להתכתב עם תלמידה לשעבר, המלך החדש צ'וללונגקורן.[6][7]

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950, פאני הולצמן, המנהלת העסקית ועורכת הדין של השחקנית הבריטית גרטרוד לורנס, חיפשה פרויקט חדש עבור הלקוחה שלה, כאשר "Anna and the King of Siam", רומן מאת מרגרט לנדון משנת 1944, נשלח אליה על ידי הסוכן של לנדון.[8] על פי הביוגרפית של רוג'רס, מריל סקרסט, הולצמן הייתה מודאגת מכך שהקריירה של לורנס דועכת.[9] מאז שירד המחזמר "Lady in the Dark" בשנת 1943, השחקנית בת ה-51 הופיעה רק במחזות, ולא במחזות זמר.‏[10] הולצמן הסכימה כי מחזמר המבוסס על "Anna and the King of Siam" יהיה אידיאלי עבור הלקוחה שלה,[8] אשר רכשה את הזכויות כדי לעבד את הרומן לתיאטרון.[11]

בתחילה, הולצמן רצתה שקול פורטר יכתוב את המוזיקה, אבל הוא סירב. היא התכוונה לפנות לנואל קאוורד, אך בטרם עשתה זאת פגשה במקרה את דורותי המרשטיין (אשתו של אוסקר המרשטיין) במנהטן. הולצמן אמרה לדורותי שהיא רוצה שרוג'רס והמרשטיין יצרו מופע עבור לורנס, וביקשו ממנה לוודא שבעלה יקרא ספר שהולצמן תשלח. למעשה, הן דורותי המרשטיין והן דורותי רוג'רס (אשתו של ריצ'רד רוג'רס) קראו את הספר ב-1944, ועודדו את בעליהן לשקול אותו כבסיס עבור עיבוד תיאטרוני אפשרי למחזמר.[8] דורותי המרשטיין הכירה את גרטרוד לורנס מאז 1925, כששתיהן הופיעו יחד בברודוויי ובסיבוב הופעות בצפון אמריקה.[12]

אוסקר המרשטיין.

רוג'רס והמרשטיין לא אהבו את הרומן של מרגרט לנדון כבסיס למחזמר כאשר הוא פורסם, ולא שינו את דעתם. הרומן מורכב מתיאורים של אירועים היסטוריים שאינם קשורים זה בזה.[13][14] רוג'רס והמרשטיין לא ראו שום סיפור קוהרנטי שממנו ניתן היה לעבד מחזמר,[13] עד שצפו בעיבוד הקולנועי של הרומן משנת 1946 "אנה ומלך סיאם", בכיכובם של איירין דאן ורקס הריסון, וראו כיצד התסריט איחד את הפרקים בספר.[13] רוג'רס והמרשטיין גם לא ששו לכתוב מחזה התפור מראש למידותיה של הכוכבת הראשית. הם העדיפו לבנות כוכבים בעצמם, במקום לשכור אותם, והעבודה עם גרטרוד לורנס האגדית צפויה הייתה להיות יקרה מאוד. כמו כן, קולה של לורנס היה גם כן מקור לדאגה: הטווח הווקאלי המוגבל שלה הלך ופחת עם השנים, בעוד שנטייתה לשיר בצורה שטוחה הלכה וגברה. מזגה של לורנס היה חשש נוסף: אף על פי שלא הייתה מסוגלת לשיר כמו כוכבת, היא הייתה ידועה ככוכבת המסוגלת להתנהג כמו דיווה.[15] למרות זאת, הם העריצו את המשחק שלה ואת הנוכחות הבימתית שלה, והסכימו לכתוב את ההצגה.[16] לורנס התחייבה להישאר בהפקה עד ה-1 ביוני 1953, וכן ויתרה על זכויות הווטו הרגילות שלה על ליהוק שחקנים ועל איוש תפקיד הבמאי, והשאירה את השליטה בידיהם של שני המחברים.[17]

על אף שבתחילה המרשטיין התקשה להתחבר לסיפורה של לנדון, בסופו של דבר הוא מצא דרך להתחבר אליו - באמצעות הסיפור על עבד בסיאם שכתב על אברהם לינקולן. בסופו של דבר, סיפור זה עובד למחזמר כבלט בהשראת הספר "אוהל הדוד תום". מאחר שהבעה גלויה של רגשות רומנטיים בין המלך לאנה לא תהיה ראויה לאור החינוך של שני הצדדים והמנהגים החברתיים השוררים באותו הזמן והמקום,[18] המרשטיין כתב סצינות אהבה לזוג דמויות המשנה של המחזמר, טופטים, אשתו הצעירה של המלך, ולון-טהא המלומד. ביצירתה של לנדון מערכת היחסים היא בין טופטים לבין כומר, ועל כן איננה רומנטית. השינוי המשמעותי ביותר, בעיבוד הרומן למחזמר, היה מותו של המלך בסוף המחזה.[19] כמו כן, מאחר שלורנס לא הייתה זמרת, זוג דמויות המשנה איפשר לרוג'רס הזדמנות לכתוב בכל זאת את המנגינות הרומנטיות הידועות שלו.[20] בריאיון ל"ניו יורק טיימס" ציין המרשטיין כי הוא כתב את הסצנה הראשונה לפני שעזב את ארצות הברית ללונדון, לקראת הפקת הווסט אנד של "קרוסל" באמצע 1950; את הסצנה השנייה הוא כבר כתב בבירה הבריטית.[21]

הצמד היה צריך להתגבר על האתגר של איך להציג דיאלוג בשפה התאית ומוזיקה תאילנדית. רוג'רס, שערך ניסויים במוזיקה אסייתית במחזמר שלא האריך ימים בשם "צ'י-צ'י", אותו יצר בשנת 1928 יחד עם לורנץ הארט,[22] לא רצה להשתמש במוזיקה תאילנדית אמיתית, שאותה הקהל האמריקני עלול שלא לקבל. במקום זאת, הוא נתן למוזיקה שלו טעם אקזוטי, תוך שימוש במרווחים ובמפתחות יוצאי דופן, בדרכים נעימות לאוזניים מערביות.[23][24] המרשטיין עמד בפני הבעיה של איך לייצג דיאלוג בשפה התאית; הוא ורוג'רס בחרו להעביר אותו בצלילים מוזיקליים, שנעשו על ידי התזמורת. על סגנון הדיבור של המלך, פיתח המרשטיין שיטת דיבור פתאומית ונחרצת, המאפיינת שפות מזרח-אסיאתיות רבות. הסגנון החזק שיקף את אישיותו של המלך ונשמר גם כאשר שר, במיוחד בסולו היחיד שלו, "A Puzzlement"" ("תמהון").[24] שורות דיאלוג רבות של המלך, לרבות Who? Who? Who? ורוב הסצנה הראשונה בינו לבין אנה, מבוססות על ספרה של לנדון. עם זאת, המלך מוצג בצורה אוהדת יותר במחזמר מאשר ברומן או בסרט הקולנוע משנת 1946, שכן המחזמר משמיט את העינויים ואת ההעלאה על המוקד של ליידי טופטים ובן זוגה.[25]

בעוד רוג'רס החלים מכאבי גב, השלים המרשטיין את כתיבת רוב המחזה, וזאת בטרם ששירים רבים הולחנו.[26] בשלב מוקדם, המרשטיין יצר קשר עם מעצב הבמה ג'ו מילזינר ומעצבת התלבושות איירין שאראף וביקש מהם להתחיל לעבוד בתיאום זה עם זה. שאראף יצרה קשר עם ג'ים תומפסון, אמריקאי שהחיה את תעשיית המשי התאילנדית אחרי מלחמת העולם השנייה. תומפסון שלח אל שאראף דוגמאות של בד משי מתאילנד ותמונות של שמלה מקומית מאמצע המאה ה-19.[27] תמונה אחת, של אישה תאילנדית בלבוש מערבי, שימשה השראה לשיר "Western People Funny", ששרה על ידי אשתו של המלך, ליידי תיאנג, כשהיא לבושה בבגדים מערביים.[28]

הכוריאוגרף ג'רום רובינס.

המפיק לילנד הייוורד, שעבד עם הצמד על דרום פסיפיק, פנה אל ג'רום רובינס שיחבר כוריאוגרפיה לקטע הבלט "The Small House of Uncle Thomas". רובינס התלהב מאוד מהפרויקט וביקש לחבר כוריאוגרפיה גם לקטעים המוזיקליים האחרים, אם כי בתחילה רוג'רס והמרשטיין לא תכננו שיהיו קטעי ריקוד אחרים במחזמר. רובינס העמיד את "The Small House of Uncle Thomas" כהופעה אינטימית, ולא כמופע מרהיב רב משתתפים.[28] הכוריאוגרפיה שלו למצעד ילדי המלך המקבלים את פניה של מורתם ("March of the Royal Siamese Children") זכתה לשבחים רבים.[29] רוברט ראסל בנט היה אמון על התזמור, וטרוד ריטמן הייתה אמונה על העיבוד המוזיקלי של קטע הבלט.[30]

רוג'רס והמרשטיין דנו בסצנה המוזיקלית שבמערכה הראשונה אודות אנה ונשות המלך. המרשטיין התקשה מאוד לכתוב את המילים עבור הסצנה הזאת. תחילה חשב שאנה פשוט תספר לנשים משהו על עברה.[31] בסופו של דבר החליט המרשטיין לכתוב על האופן שבו אנה הרגישה, שיר שלא רק יסביר את עברה ואת המוטיבציה שלה לנסוע עם בנה לחצר המלך של סיאם, אלא גם לבסס את הקשר בינה לבין טופים וכן להניח את היסודות לסכסוך שעתיד להרוס את מערכת היחסים של אנה עם המלך.[18][31] "שלום, אוהבים צעירים" ("Hello, Young Lovers"), השיר שנוצר, היה עבודה של חמישה שבועות מתישים עבור המרשטיין. לבסוף הוא שלח את המילים לרוג'רס באמצעות שליח וחיכה לתגובתו. המרשטיין חשב שהשיר הזה הוא יצירתו הטובה ביותר, והיה להוט לשמוע מה רוג'רס חשב על הישר, אבל שום תגובה לא הגיעה הרוג'רס. גאוותו של המרשטיין מנעה ממנו לשאול בעצמו. לבסוף, אחרי ארבעה ימים, שוחחו השניים בטלפון על עניינים אחרים, ובסיום השיחה אמר רוג'רס, בקצרה רבה, שהמילים בסדר. ג'וש לוגן, שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם המרשטיין על דרום פסיפיק, הקשיב להמרשטיין (שבדרך כלל שומר על קור רוח) שופך בפניו את רגשותיו האומללים. זו הייתה אחת הפעמים המעטות שהמרשטיין ורוג'רס לא הציגו חזית מאוחדת.[32]

ליהוקים ואודישנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יול ברינר, בהפקה המקורית של "המלך ואני".

אף על פי שהתפקיד של המלך היה רק תפקיד משנה, המרשטיין ורוג'רס חשבו שזה הכרחי ששחקן תיאטרון ידוע ישחק אותו. הבחירה הברורה הייתה רקס הריסון, ששיחק את המלך בסרט הקולנוע, אך הוא לא היה פנוי, כמו גם נואל קאוורד. אלפרד דרייק, קרלי המקורי במחזמר "אוקלהומה!", הציג דרישות אשר נחשבו גבוהות מדי. ככל שהתקרב מועד תחילת החזרות, מציאת השחקן שיגלם את המלך הפכה לדאגתם העיקרית של היוצרים. מרי מרטין, נלי פורבוש המקורית ב-"דרום פסיפיק", הציעה כי יערכו אודישן לשחקן שכיכב לצידה ב-"Lute Song", מחזמר משנת 1946 שעלילתו מתרחשת בסין.[33] רוג'רס סיפר על האודישן של הבמאי הרוסי-אמריקאי, יול ברינר:

הם אמרו לנו את שמו של האדם הראשון, ואז הוא בא עם ראש קירח וישב בשיכול רגליים על הבמה. הייתה לו גיטרה והוא הכה את הגיטרה שלו בחבטה אחת ופלט צעקה מוזרה ושר כמה דברים, ואוסקר ואני הבטנו זה בזה ואמרנו, "ובכן, זהו זה."[34]

ברינר התייחס לתיאור האירועים הנ"ל של רוג'רס כ-"ציורי מאוד, אבל לא לגמרי מדויק". הוא נזכר כי בהיותו שחקן קבוע בטלוויזיה (למשל, בסדרה "Starlight Theatre" של CBS), הוא לא שש לחזור להופיע על הבמה. אשתו, הסוכנת שלו ומרטין שכנעו אותו לבסוף לקרוא את המחזה, וברגע שהוא עשה זאת, הוא הוקסם מדמותו של המלך והיה להוט לקחת חלק בפרויקט.[35][36] מכל מקום, דמותו של המלך החריף, המזלזל, המסוכן, אך הרגיש להפליא, של ברינר, הייתה אידיאלית אל מול דמותה של אנה החזקה אך הפגועה שגילמה לורנס, וכאשר הגיע לבסוף השיר "Shall We Dance?", במהלכו המלך נוגע בהיסוס במתניה של אנה, הכימיה בין השניים הייתה מוחשית.[18]

גרטרוד לורנס בשמלת נשף שעוצבה על ידי איירין שאראף.

ההכנות שקדמו לחזרות החלו בסוף 1950. המרשטיין רצה שג'ושוע לוגאן יביים וישתתף בכתיבת המחזה, כפי שעשה גם עבור "דרום פסיפיק", אבל כאשר לוגאן סירב, החליט המרשטיין לכתוב את המחזה כולו בעצמו. במקום לוגאן, הצמד שכר כבמאי את ג'ון ואן דרוטן, שעבד עם לורנס שנים קודם לכן. מעצבת התלבושות, איירין שאראף, הביעה דעה חריפה על אי-ההתאמה של אומנת בריטית ויקטוריאנית באמצע חצר מלוכה אקזוטי: "קטע הסיום של המערכה הראשונה יכלול את מיס לורנס, מר בריינר וסאטן ורוד".[37] תוכניתו של מעצב התפאורה ג'ו מיליצנר הייתה הפשוטה ביותר מבין ארבעת מחזות הזמר של רוג'רס והמרשטיין שעבד עליהם, עם סט אחד מרכזי (חדר כס המלוכה), מספר נגיעות על הבמה (של הספינה וחדרה של אנה, למשל) כאשר הבמה כולה מפונה עבור "The Small House of Uncle Thomas".[38]

ההפקה הייתה מתוקצבת ב-250 אלף דולר (במונחים של שנת 2017- 2.36 מיליון דולר), מה שהפך אותה להפקה היקרה ביותר של רוג'רס והמרשטיין לנקודה זו, עובדה שהובילה ללעג בזמנו - שכן העלויות עלו על אלו של המחזמר "Algero" - הפקה קודמת יקרה וכושלת של הצמד.[39] בין המשקיעים בהפקה היו המרשטיין, רוג'רס, לוגן, מרטין, בילי רוז והייוורד.[40] הילדים אשר לוהקו לתפקידי הנסיכים והנסיכות הצעירים באו ממגוון רחב של רקעים אתניים, כולל פורטוריקנים ואיטלקים, אם כי אף אחד מהם לא היה תאילנדי.[41] ג'וני סטיוארט היה הנסיך צ'וללונגקורן המקורי אבל פרש מההפקה אחרי שלושה חודשים בלבד, והוחלף על ידי רוני לי. סנדי קנדי היה לואי ולארי דאגלס, שחקן ברודוויי ותיק, שיחק את לון-טהא.[42][43]

זמן קצר לפני שהחזרות החלו בינואר 1951, רוג'רס ביקש מהשחקנית דורטה מוארו, הראשונה להיות מלוהקת לתפקיד של טַאפְּטִים, לבצע עבור לורנס את כל שירי המחזמר, לרבות אלו שעתידים להיות מבוצעים על ידי לורנס עצמה. לורנס האזינה בשלווה, אך כאשר פגשה ברוג'רס והמרשטיין ביום שלמחרת, היא הפגינה קרירות כלפני רוג'רס.[44] הספקות של המרשטיין ורוג'רס בדבר השאלה האם לורנס מסוגלת לבצע את התפקיד התפוגגו, נוכח יכולות המשחק שלה. ג'יימס פולינג, עיתונאי של המגזין Collier's, שנכח בחזרות, כתב על לורנס, כאשר עשתה חזרה על השיר "Shall I Tell You What I Think of You?", את הדברים הבאים:

היא עלתה אל מרכז הבמה הריקה, למעשה, לבושה בשמלת מלמלה מלוכלכת מעל מכנסיים, וז'קט ישן המונח על כתפייה שיחמם אותה. היא פתחה בשקט, במילים: 'המשרתת שלך, המשרתת שלך, אני באמת לא המשרתת שלך!' ואחר-כך בנתה בהדרגה את הסצנה, לאט אך בעוצמה, כך שבסופה היא היתה על הרצפה, הולמת בזעם וצועקת: 'קרפדות, קרפדות, כל האנשים שלך הם קרפדות!'. כשסיימה, קומץ אנשי המקצוע [הנוכחים] בתיאטרון פרץ בתשואות מתפעלות.[22]

בפגישתו הראשונה עם איירין שאראף, שאל אותה ברינר, שהיה לו שיער דליל, מה עליו לעשות בקשר לזה. כאשר היא אמרה לו שעליו לגלח את ראשו, הוא הופתע וסירב, משום שהיה משוכנע שהוא ייראה נורא. לבסוף הוא התרצה, ובמהלך תקופת ההרצה של המחזמר גילח את ראשו ואיפר אותו בצבע כהה. התוצאה התקבלה בצורה חיובית כל כך, עד כדי שמראה זה הפך לסימן המסחרי של ברינר.[45]

בריאותה של לורנס אילצה אותה להחמיץ מספר חזרות, אם כי איש לא ידע מה לא בסדר בה.[44] כאשר החלו הצגות ההרצה בניו הייבן, קונטיקט ב-27 בפברואר 1951, ההצגה ארכה כמעט ארבע שעות. לורנס, שסבלה מדלקת במיתרי הקול, הצליחה לעבור בשלום את ההופעה הפומבית הראשונה שלה. מבקר וראייטי ציין כי למרות מחלתה, לורנס "מציגה היטב את יכולתה לבדר", אולם ב-"Philadelphia Bulletin" נכתב כי "הקול הדק שלה מתחיל להישחק".[46] לילנד הייוורד הגיע לניו הייבן לראות את המחזמר, והפתיע את רוג'רס בכך שהורה לו להוריד את ההפקה בטרם תמשיך. בנוסף, כשההופעה המשיכה מניו הייבן לבוסטון להצגות הרצה נוספות, היא עדיין הייתה ארוכה מדי בלפחות ארבעים וחמש דקות.[47] ג'מזה דה לאפה, שהייתה אחת הרקדניות, נזכרה בסצנה אחת שנחתכה, לצערה, מהמחזמר:

הם הוציאו סצנה נפלאה. הכניסה הראשונה של גב' אנה אל הארמון מלווה בשיר, שבו היא שרה: "יותר מחצי שנה חיכיתי מעבר לדלת". בסוף היא מפנה אליו את המטרייה שלה, או משהו כזה, והמלך אומר "ערפו את ראשה" או משהו דומה, והסריסים אוחזים בה ומובילים אותה החוצה. המלך מגיב בסיפוק רב, אך מיד מגלה כי זרק החוצה את המורה לאנגלית. אז הוא אומר "הביאו אותה בחזרה!" ... כולנו אהבנו את זה.[48]

חלק מהתוכניה, כפי שהוצגה בניו הייבן במהלך הצגות ההרצה.

שיר זה, "Waiting", אמור היה להיות מבוצע על ידי אנה, המלך והקרלהום (ראש ממשלתו של המלך). השיר "Who Would Refuse?", הסולו היחיד של הקרלהום, גם הוא ירד. מאוכזב מכך שלא נותר לו אף שיר לשיר, מרווין ויי פרש מן ההפקה, והוא הוחלף על ידי ג'ון ג'וליאנו. השיר "Now You Leave" שהיה מיועד עבור ליידי טיאנג (אותה גילמה דורות'י סרנוף בהפקה המקורית) נחתך גם כן.[42][47] לאחר שינויים אלו, רוג'רס והמרשטיין חשו שחסר משהו במערכה הראשונה. לורנס הציעה שיכתבו שיר עבור אנה ולילדים. מרי מרטין הזכירה להם שיר שנחתך מדרום פסיפיק, "Suddenly Lucky", והמרשטיין חיבר מילים חדשות למנגינה זו, וכך נוצר השיר "Getting to Know You". שני שירים נוספים שנוספו למחזמר במהלך הצגות ההרצה בבוסטון היו "Western People Funny" ו-"I Have Dreamed".‏.[29]

ברינר הצטער על כך שלא היו יותר הצגות הרצה, והרגיש כי לוח הזמנים לא נתן לו הזדמנות מספקת לפתח את התפקיד המורכב של המלך. כאשר אמר זאת להמרשטיין ולרוג'רס, הם שאלו איזה סוג של ביצועים הם יקבלו ממנו, והוא השיב: "זה יהיה מספיק טוב עבור המבקרים".[49]

דמויות ושחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הדמות אודות הדמות הפקת ברודוויי המקורית[50] שחקנים בולטים נוספים שגילמו את הדמות
אנה לאונוונס אלמנה בריטית, מורה במקצועה, נמצאת בסיאם על מנת ללמד את ילדיו של המלך גרטרוד לורנס איילין ברנן, איליין פייג', אנג'לה לאנסברי, היילי מילס, סלסט הולם
מלך סיאם גרסה בדיונית של המלך מונגקוט יול ברינר ג'ייסון סקוט לי, דניאל דיי קים, לו דיאמונד פיליפס, קן ואטאנבה, רודולף נורייב, רמון טיקרם
ליידי טיאנג אשתו הראשית של המלך דורות'י סרנוף
לון-טהא אהובה של טאפטים לארי דגלאס
טַאפְּטִים בחורה שהמלך קיבל במתנה דורטה מוארו
הנסיך צ'וללונגקורן יורש העצר של המלך, הבן של המלך ושל ליידי טיאנג ג'וני סטיוארט סאל מינאו
הקרלהום ראש הממשלה ג'ון ג'וליאנו
לואי לאונוונס בנה של אנה סנדי קנדי ג'סי ספנסר

[51]

שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[11]
מס' שם השיר ביצוע
1 אוברטורה תזמורת
2 ‏I Whistle a Happy Tune‏ אנה, לואי
3 ‏My Lord and Master‏ טַאפְּטִים
4 ‏Hello, Young Lovers‏ אנה
5 ‏March of the Royal Siamese Children‏ תזמורת
6 ‏A Puzzlement‏ המלך
7 ‏The Royal Bangkok Academy‏ אנה, הנשים, הילדים
8 ‏Getting to Know You‏ אנה, הנשים, הילדים
9 ‏We Kiss in a Shadow‏ טַאפְּטִים, לון-טהא
10 ‏A Puzzlement (reprise)‏ לואי, הנסיך צ'וללונגקורן
11 ‏?‏Shall I Tell You What I Think of You‏ אנה
12 ‏Something Wonderful‏ ליידי טיאנג
13 ‏Buddhist Prayer/Act I finale‏ המלך, הלהקה
מערכה שנייה[11]
מס' שם השיר ביצוע
1 ‏Entr'acte‏ תזמורת
2 ‏Western People Funny‏ ליידי טיאנג, הנשים
3 ‏I Have Dreamed‏ טַאפְּטִים, לון-טהא
4 ‏Hello, Young Lovers (reprise)‏ אנה
5 ‏The Small House of Uncle Thomas (Ballet) ‏ טַאפְּטִים, הנשים
6 ‏Song of the King‏ המלך, אנה
7 ‏?‏Shall We Dance‏ אנה, המלך
8 ‏I Whistle a Happy Tune (reprise)‏ אנה
9 ‏Something Wonderful (reprise, finale ultimo)‏ תזמורת[52]

הפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקות מקוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת ברודוויי המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המלך ואני" עלה לראשונה בברודוויי ב-29 במרץ 1951, עם ציפיות גדולות הן מצד המבקרים והן מצד הציבור שיהיה ללהיט. גם המרשטיין וגם רוג'רס היו מודאגים. המלחין התלונן כי רוב האנשים לא היו מודאגים אם ההצגה טובה בפני עצמה, אלא רק אם היא טובה יותר מדרום פסיפיק - להיטם הקודם של צמד היוצרים. אפילו מזג האוויר שיתף פעולה: גשם כבד בניו יורק נעצר בדיוק בזמן כדי לאפשר לקהל הצופים של ערב הפתיחה להגיע יבשים אל תיאטרון סנט ג'יימס.[53] מרגרט לנדון, מחברת הספר שעליו התבססה המחזמר, לא הוזמנה לערב הפתיחה.[54]

הופעתו של בריינר באותו הערב הייתה מוצלחת. לורנס ידעה שלעמיתיה היו חששות רבים, בגלל מחלתה. הבמאי ג'ון ואן דרוטן תיאר כיצד הופעת הבכורה שלה באותו הלילה הפתיעה את כולם ופוגגה אל הדאגות: "היא עלתה על הבמה באיכות חדשה ומדהימה, כאילו ניתנה לה תוספת כוח להופעת הבמה המבריקה שלה. היא הייתה זוהרת ונפלאה". הביקורות הנלהבות בעיתונים העלו את מצב רוחה של לורנס, והיא ציפתה שתגלם את דמותה של אנה למשך תקופה ארוכה, תחילה בברודוויי, אחר כך בווסט אנד בלונדון, ולבסוף בעיבוד הקולנועי של המחזמר לסרט קולנוע.[55] לורנס זכתה בפרס טוני על תפקידה המוביל, בעוד בריינר זכה בפרס השחקן הטוב ביותר. המחזמר זכה בטוני למחזמר הטוב ביותר, והמעצבים מילזינר ושאראף קיבלו פרסים בקטגוריות שלהם.[56]

דה לאפה זוכרת את הניגוד שבין קולה העז של לורנס במהלך השירה לבין עוצמתה של הופעתה הבימתית:

נהגתי להקשיב לגרטרוד לורנס באמצעות מערכת ההגברה מדי לילה בחדרי ההלבשה שלנו ... בלילה אחרי שעזבתי את ההפקה כדי להשתתף ב-Paint Your Wagon, יול ברינר נתן לי את מקומו [באולם התיאטרון], ואני ראיתי אותה על הבמה, והתרגשתי כל כך ממנה. היתה לא איכות כזאת של כוכב, ולא היה אכפת לך אם היא מזייפת. היא יותר מאשר שלטה על הבמה. זה היה לקח בשבילי.[22]

באותה העת, לורנס עדיין לא גילתה שהיא גוססת מסרטן הכבד, ומצבה החלש החריף עקב דרישות התפקיד שלה. בגיל 52, היא נדרשה ללבוש שמלות במשקל 34 ק"ג בזמן הליכה או ריקוד לאורך מצטבר של 6.4 ק"מ במהלך 8 הופעות של 3 שעות וחצי כל שבוע. לורנס התקשה לשאת את החום באולם התיאטרון בחודשי הקיץ. השחקנית המחליפה שלה קונסטנס קרפנטר החלה להחליף אותה בהצגות היומיות. מאוחר יותר באותה שנה חזר כוחה של לורנס, והיא חזרה ללוח הזמנים המלא שלה, אבל במהלך חג המולד היא נאבקה בדלקת קרום הריאה וסבלה מתשישות. היא נכנסה לבית חולים במשך שבוע שלם של בדיקות. רק תשעה חודשים לפני מותה, הסרטן עדיין לא זוהה. בחודש פברואר 1952, היא חלתה שוב למשך שבוע בשל ברונכיטיס, ובעלה ריצ'רד אולדריץ' שאל את רוג'רס והמרשטיין אם ישקלו להשבית את ההפקה למשך השבוע של חג הפסחא כדי לתת לה הזדמנות להתאושש לגמרי. הם דחו את בקשתו, אך הסכימו להחליף אותה בסלסט הולם, כוכבת ההפקה המקורית של "אוקלהומה!", למשך שישה שבועות במהלך הקיץ.[42] בינתיים, ביצועיה של לורנס החלו להתדרדר ברמתם, מה שגרם לקהל לאי-שקט. רוג'רס והמרשטיין הכינו מכתב, שמעולם לא נמסר.[57] בסוף אוגוסט, לורנס התעלפה בעקבות הצגה יומית ונשלחה לבית חולים. היא נכנסה לתרדמת ומתה ב-6 בספטמבר 1952, בגיל 54. נתיחה שלאחר המוות חשפה את סרטן הכבד. ביום ההלוויה שלה בוטלה הופעת המלך ואני.[58] אורות ברודוויי והווסט אנד כבו באותו היום לזכרה. היא נקברה בשמלת הנשף אותה לבשה במהלך המערכה השנייה של המחזמר.[59]

קונסטנס קרפנטר לקחה על עצמה את תפקידה של אנה והמשיך לגלם אותו במשך 620 הופעות.[60] בין השחקניות הנוספות שגילמו את אנה בהפקה המקורית היו סלסט הולם, אנמארי דיקי ופטרישיה מוריסון.[61] מאוחר יותר, ברינר התפאר בכך שמעולם לא ניעדר מהופעה, אולם הוא כן החמיץ מספר הופעות, בין השאר בשל דלקת התוספתן.[62] כמו כן, במשך שלושה חודשים בשנת 1952 (ומדי פעם במהלך 1953) אלפרד דרייק החליף את בריינר.[63][64] אחד השחקנים הצעירים בהפקה, סאל מינאו, החל בתור ניצב, בהמשך הפך לשחקן מחליף ולבסוף התקדם וגילם את תפקיד הנסיך צ'וללונגקורן.[65] מינאו התיידד עם בריינר, והשניים שמרו הן על קשרי ידידות והן על קשרי עבודה במהלך למעלה מעשור.[66] שחקנית מחליפה בולטת נוספת הייתה טרי סאונדרס בתפקיד ליידי טיאנג.[67] סאונדרס אף גילמה את התפקיד בסרט הקולנוע משנת 1956 באותו השם. לאחר 1,246 הופעות, ההפקה הסתיימה ב-20 במרץ 1954. נכון לאותה העת, זו הייתה ההפקה הרביעית בשיאה במספר ההופעות של מחזמר בברודוויי.[68] סיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית החל ב-22 במרץ 1954 בהרשי, פנסילבניה בכיכובם של בריינר ומוריסון. סיבוב ההופעות עלה ב-30 ערים, והסתיים ב-17 בדצמבר 1956 בתיאטרון שוברט שבפילדלפיה.[69][70]

הפקת לונדון המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפקה המקורית בלונדון עלתה ב-8 באוקטובר 1953 בתיאטרון דרורי ליין והתקבלה בחום על ידי הקהל והמבקרים כאחד.[71] ההפקה עלתה 946 פעמים.[72] את ההצגה ביים ג'רום וייט.[63] צוות השחקנים כלל את ואלרי הובסון, בתפקידה האחרון, כאנה;[73] את הרברט לום בתפקיד המלך; ואת מיוריאל סמית בתפקיד ליידי תיאנג.[72] מרטין בנסון גילם את דמות הקראלהום,[63] תפקיד שהוא שב לגלם גם בעיבוד הקולנועי.[72] איב ליסטר הייתה שחקנית מחליפה עבור הובסון, ובטווח הארוך, ג'ורג' פסטל החליף את לום.[63] ברוקס אטקינסון, בעל טור בניו יורק טיימס, צפה בהצגה בכיכובם של ליסטר ופסטל, וחשב שצוות השחקנים חסר ייחוד, למעט סמית, שאותה הוא שיבח הן על משחקה והן על קולה. אטקינסון כתב: "המלך ואני היא דרמה מוזיקלית כתובה היטב, היא יכולה לשרוד ביצועים בינוניים".[74]

הפקות מקוריות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר מכן, המחזמר הועלה באוסטרליה, ביפן ובאירופה כולה.[75]

המחזמר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת המחזמר בעברית

המחזמר הועלה לראשונה בישראל בתיאטרון גיורא גודיק ב-1966. העיבודים המוזיקליים הוכנו בידי נעמי שמר, יצחק גרציאני ורפי פסחזון. את הטקסטים עיבד יורם קניוק. השחקנים הראשיים היו אריק לביא, יוסי גרבר, רבקה רז ונחמה הנדל.

בשנת 2000 הועלה מחזמר נוסף, שנכתב ובוים על ידי ירון כפכפי, והוצג בתיאטרון הסינרמה בתל אביב. במחזמר, ליאת אחירון כיכבה בתפקיד אנה לאונוונס. את תפקיד מלך סיאם גילם אלי יצפאן ולצידה תום אבני בתפקיד הנסיך צ'וללונקורן, מיכאל עינב, עידן יסקין ועוד. בשנת 2010 הופיעה גרסה אחרת של הסיפור, את תפקיד אנה גילמה איה כורם ומיקי גבע גילם את מלך סיאם. ב-2012 הועלה מחזמר נוסף שהופק על ידי תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, והוצג בכל רחבי ישראל, את תפקיד אנה גילמה קלייר בן דוד ומיקי לאון גילם את מלך סיאם.

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המלך ואני (סרט, 1956)

המחזמר עובד לסרט קולנוע באותו השם בשנת 1956 בכיכובם של יול ברינר ודברה קר. הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר והיה מועמד לארבעה נוספים. ברינר זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, וקאר הייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר.[76] איירין שאראף זכתה בפרס אוסקר לעיצוב התלבושות הטוב ביותר.[77] את הסרט ביים וולטר לאנג (שהיה מועמד לפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר) עם כוריאוגרפיה מאת ג'רום רובינס. מארני ניקסון העניקה את קולה לאנה, וריטה מורנו גילמה את דמותה של טופטים. טרי סאונדרס, פטריק אדיארטה ומרטין בנסון גילמו את דמותיהם של ליידי טיאנג, צ'ולאלונגקורן והקרלהום (בהתאמה), תפקידים שגילמו קודם לכן על במת התיאטרון. כך גם הרקדנים יוריקו ודה לפה. אלן מבראי הופיע בתפקיד החדש של השגריר הבריטי, בעוד סר אדוארד רמזי (שהורד בדרגה לעוזרו של השגריר) גולם על ידי ג'פרי טון.[78][79] התסריט של הסרט היה נאמן לגרסה הבימתית, אף על פי שירדו ממנו כמה שירים; הביקורות היו נלהבות. תומאס הישאק, בספרו The Rodgers and Hammerstein Encyclopedia, כתב: "מוסכם שסרט זה הוא העיבוד הקולנועי הטוב ביותר של מחזמר מאת ר. & ה".[78][80] בתאילנד נקבע כי הסרט פוגעני כלפי המונרכיה שלהם, והחרימו הן את הסרט והן את המחזמר ב-1956.‏[81]

סדרת טלוויזיה קומית ולא-מוזיקלית, בכיכובו של בריינר, עלתה לשידור בארצות הברית בשנת 1972 ב-CBS בוטלה באמצע העונה לאחר שידור 13 פרקים בלבד. עלילת הסדרה הייתה דומה לזו של המחזמר, תוך התמקדות ביחסים בין הדמויות הראשיות. סמנתה אגר גילמה את דמותה של אנה אוונס, עם בריאן טוצ'י בתפקיד צ'וללונגקורן, קי לוק בתפקיד הקראלהום, אריק שיי בתפקיד לואיס, ליסה לו בתפקיד ליידי תיאנג ורוזלינד צ'או בתפקיד הנסיכה סרינה. הפרק הראשון שודר ב-17 בספטמבר 1972, והאחרון שודר ב-31 בדצמבר 1972.‏[82] מרגרט לנדון לא הייתה מרוצה מהסדרה הזו והאשימה את המפיקים ב-"תיאורים לא מדויקים" של רכושה הספרותי; היא תבעה על הפרת זכויות יוצרים, אך לא זכתה.[83][84]

Jerome Robbins' Broadway היה מופע Revue, בבימויו של ג'רום רובינס, שכלל סצינות רבות של כמה מהיצירות הפופולריות ביותר שהוצגו בברודוויי. המופע רץ מפברואר 1989 ועד ספטמבר 1990 וזכה בשישה פרסי טוני, לרבות פרס טוני למחזמר הטוב ביותר לשנת 1989. ההפקה כללה את השיר Shall We Dance ואת הבלט The Small House of Uncle Thomas עם סוזן קיקוצ'י בתפקיד אלייזה. הרקדנית יוריקו סייעה בשחזור הכוריאוגרפיה.[85][86]

בשנת 1999 יצא עיבוד קולנועי של המחזמר לסרט אנימציה, אולם פרט לשימוש בחלק מהדמויות והשירים, עלילת הסרט איננה קשורה לגרסתם של רוג'רס והמרשטיין. בהיות הסרט מכוון לקהל צופים של ילדים, העיבוד כלל דמויות של בעלי חיים חביבים, לרבות דרקון. את קולותיהן של הדמויות דיבבו מירנדה ריצ'רדסון וכריסטיאן נול בתפקיד אנה, מרטין וידנוביץ' בתפקיד המלך, איאן ריצ'רדסון בתפקיד קראלהום ואדם ויילי בתפקיד לואי. היצ'אק לא אהב את הסרט, אך שיבח את השירה, והוסיף כי פיצוי אחד על הסרט הוא לשמוע את ברברה סטרייסנד שרה את מחרוזת השירים "I Have Dreamed",‏ "We Kiss in a Shadow" ו-"Something Wonderful", שנכללו באלבומה משנת 1985 באלבום "The Broadway Album" ואשר מושמעים על רקע כתוביות הסיום של הסרט.[87] הוא הביע פליאה "שארגון רוג'רס והמרשטיין איפשר להפיק סרט זה" וציין ש"ילדים נהנו מהמלך ואני במשך חמישה עשורים מבלי להסתמך על דרקונים מרקדים".[78] טד צ'אפין, נשיא הארגון, כינה את הסרט הטעות הגדולה ביותר שלו במתן אישור לעיבוד.[88]

ביקורות ותגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יול ברינר (מימין) וגרטרוד לורנס בתור המלך ואנה, מתוך "‏?‏Shall We Dance‏", 1951.

הפקת ברודוויי המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות שפורסמו לאחר ערב הפתיחה היו חיוביות מאוד. ריצ'רד ווטס מהניו יורק פוסט כינה זאת "ניצחון נוסף לזוג המאסטרים".[61] המבקר ג'ון מייסון בראון כתב כי "הם עשו זאת שוב".[89] מבקר הדרמה של הניו יורק טיימס ברוקס אטקינסון כתב: "הפעם רוג'רס והמרשטיין אינם פורצים דרכים חדשות, אבל הם אמנים מושלמים של המילה הכתובה והשירה בתיאטרון, והמלך ואני הוא מחזה מוזיקלי יפהפה וחביב".[90] לא פחות נלהב היה ג'ון לרדנר מהניו יורקר שכתב: "אפילו אלה מאתנו שסבורים [שמחזות זמר של רוג'רס והמרשטיין הם] לא מספיק ברורים [בכל זאת] חייבים ליהנות מהאיכויות ומהמיומנויות שהמחברים והמפיקים שלהם הכניסו לתוכם".[91] אוטיס גרנזי כתב בניו יורק הראלד טריביון כי "מחזות זמר ושחקנים בתפקידים ראשיים כבר לא יהיו שוב אותו הדבר אחרי ליל אמש ... יול בריינר מהווה דוגמה שיהיה קשה ללכת בעקבותיה ... [זה] כנראה המופע הטוב ביותר של העשור".[92]

הפקת לונדון המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאזן הדעות בין מבקרי ההפקה המקורית של לונדון היה בדרך כלל חיובי, עם כמה הסתייגויות. ב"האובזרבר" צפה אייבור בראון כי היצירה "תרוץ במשך מספר שנים בדורי ליין."[93] המבקר האלמוני של ה"הטיימס" השווה את היצירה לגילברט וסאליבן: "מר רוג'רס מזכיר את סאליבן במספר מרגעיו של המלך, ומר המרשטיין עושה שימוש במיומנות רבה בהומור הגילברטיאני."[94] ביקורת פחות חיובית פורסמה ב'דיילי אקספרס', בו ג'ון ברבר טען כי יצירה זו היא "The Mikado לעניים" וקבע כי מבין כל השחקנים, רק מיוריאל סמית' באמת יכולה לשיר.[95]

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת ברודוויי המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ת תוצאה הערות
1952 פרס טוני המחזמר הטוב ביותר זכייה [56]
השחקנית הראשית הטובה ביותר במחזמר גרטרוד לורנס זכייה
השחקן הטוב ביותר במחזמר יול ברינר זכייה
עיצוב התפאורה הטוב ביותר ג'ו מיליצנר זכייה
עיצוב התלבושות הטוב ביותר איירין שאראף זכייה

הפקת ברודוויי המחודשת 1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ת תוצאה הערות
1977 Drama Desk Award המחזמר הטוב ביותר מועמדות [96]
השחקן הטוב ביותר במחזמר יול ברינר מועמדות
השחקנית הטובה ביותר במחזמר אנג'לה לאנסברי (1978) מועמדות

הפקת לונדון המחודשת 1979[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ת תוצאה הערות
1979 פרס אוליבייה השחקנית הטובה ביותר במחזמר וירג'יניה מקקנה זכייה [97]

הפקת ברודוויי המחודשת 1985[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ת תוצאה הערות
1985 פרס טוני פרס טוני מיוחד יול ברינר זכייה [56]
השחקנית הטובה ביותר במחזמר מרי בת' פיל מועמדות
ניהול מוזיקלי הטוב ביותר במחזמר מיטש לייגי מועמדות

הפקת ברודוויי המחודשת 1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ת תוצאה הערות
1996 פרס טוני ההפקה המחודשת הטובה ביותר של מחזמר זכייה [56]
השחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר לו דיאמונד פיליפס מועמדות
השחקנית הראשית הטוב ביותר במחזמר דונה מרפי זכייה
השחקנית הטובה ביותר במחזמר ג'והי צ'וי מועמדות
הבמאי הטוב ביותר במחזמר כריסטופר רנשאו מועמדות
עיצוב התפאורה הטוב ביותר בריאן תומסון זכייה
עיצוב התלבושות הטוב ביותר רוג'ר קירק זכייה
עיצוב התאורה הטוב ביותר נייג'ל לוינגס מועמדות
Drama Desk Award ההפקה המחודשת הטובה ביותר של מחזמר זכייה [98]
השחקן הטוב ביותר במחזמר לו דיאמונד פיליפס מועמדות
השחקנית הטובה ביותר במחזמר דונה מרפי מועמדות
הניהול המוזיקלי הטוב ביותר במחזמר כריסטופר רנשאו זכייה
עיצוב התפאורה הטוב ביותר בריאן תומסון זכייה
עיצוב התלבושות הטוב ביותר רוג'ר קירק זכייה
עיצוב התאורה הטוב ביותר נייג'ל לוינגס מועמדות
Theatre World Award ג'והי צ'וי זכייה [98]
לו דיאמונד פיליפס זכייה

הפקת לונדון המחודשת 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ת תוצאה הערות
2001 פרס אוליבייה ההפקה הטובה ביותר של מחזמר מועמדות [99]
שחקן המשנה הטוב ביותר במחזמר טיה וון יי קים מועמדות
עיצוב התפאורה הטוב ביותר במחזמר בריאן תומסון מועמדות
עיצוב התלבושות הטוב ביותר במחזמר רוג'ר קירק מועמדות

הפקת ברודוויי המחודשת 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ת תוצאה הערות
2015 פרס טוני ההפקה המחודשת הטובה ביותר של מחזמר זכייה [100]
השחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר קן ואטאנבה מועמדות
השחקנית הראשית הטובה ביותר במחזמר קלי או'הרה זכייה
השחקנית הטובה ביותר במחזמר רות'י אן מיילס זכייה
הבמאי הטוב ביותר במחזמר בארטלט שר מועמדות
עיצוב התפאורה הטוב ביותר במחזמר מיכאל ירגן מועמדות
עיצוב התלבושות הטוב ביותר במחזמר קתרין זובר זכייה
עיצוב התאורה הטוב ביותר במחזמר דונלד הולדר מועמדות
הכוריאוגרפיה הטובה ביותר במחזמר כריסטופר גאטלי מועמדות
Drama Desk Award ההפקה המחודשת הטובה ביותר של מחזמר זכייה [101]
עיצוב הקול הטוב ביותר סקוט לרר מועמדות

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rodgers, Richard. Musical Stages: An Autobiography. Jefferson, N.C. Da Capo Press, 2002 reprint of 1975 edition. ISBN 978-0-306-81134-0.
  • Ponti, Carla. The Musical Representation of Asian Characters in the Musicals of Richard Rodgers, University of California: San Diego, 2010.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המלך ואני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Morgan, pp. 96–98
  2. ^ 1 2 Morgan, pp. 86–87
  3. ^ Morgan, pp. 81–86
  4. ^ 1 2 3 Morgan, pp. 88–91
  5. ^ Morgan, p. 160
  6. ^ Morgan, p. 173
  7. ^ "Important Trifles", Washington Post, May 15, 1887, p. 4
  8. ^ 1 2 3 Nolan, p. 199
  9. ^ Secrest, p. 309
  10. ^ Morley, pp. 142–51
  11. ^ 1 2 3 Hischak, Thomas S. The Oxford Companion to the American Musical: theatre, film, and television. Oxford University Press US, 2008, p. 148 ISBN 978-0-19-533533-0
  12. ^ Dorothy Hammerstein was Beatrice Lillie's understudy in that production. See Los Angeles Times, August 5, 1987. Retrieved November 17, 2013
  13. ^ 1 2 3 Nolan, p. 310
  14. ^ Block (ed.), p. 156
  15. ^ Nolan, pp. 310–11
  16. ^ Fordin, p. 291
  17. ^ Zolotow, Sam (17 באפריל 1950). "Lawrence accepts lead in musical". The New York Times. p. 19 (Amusements section). נבדק ב-11 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה) (נדרשת הרשמה)
  18. ^ 1 2 3 Bloom and Vlastnik, p. 163
  19. ^ Nolan, p. 201
  20. ^ Bloom and Vlastnik, p. 162
  21. ^ Calta, Louis (24 ביוני 1950). "Hit team working on a new musical". The New York Times. p. 7 (Amusements section). נבדק ב-11 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה) (נדרשת הרשמה)
  22. ^ 1 2 3 Secrest, p. 311
  23. ^ Miller, Scott. "Inside The King and I", New Line Theatre. Retrieved December 28, 2012
  24. ^ 1 2 Fordin, pp. 293–94
  25. ^ Ma, p. 18
  26. ^ Fordin, p. 295
  27. ^ Fordin, pp. 292–93
  28. ^ 1 2 Fordin, p. 296
  29. ^ 1 2 Nolan, p. 208. In some references, "Suddenly Lucky" is called "Suddenly Lovely".
  30. ^ Hyland, p. 196
  31. ^ 1 2 Mordden, p. 144
  32. ^ Fordin, p. 299
  33. ^ Hammerstein, pp. 204–05
  34. ^ Nolan, p. 202
  35. ^ Nolan, pp. 202–03
  36. ^ Capua, pp. 26, 28
  37. ^ Hammerstein, p. 206
  38. ^ Mordden, p. 137
  39. ^ Nolan, p. 204
  40. ^ Mordden, p. 190
  41. ^ Capua, p. 38
  42. ^ 1 2 3 Green, p. 233, lists the original principal cast
  43. ^ Asch, Amy. "Getting to Know You Better: King & I Reunion at Museum" (אורכב 29.06.2011 בארכיון Wayback Machine), Playbill, April 12, 2001. Retrieved February 21, 2011; and Larry Douglas, Internet Broadway Database. Retrieved December 29, 2012
  44. ^ 1 2 Hyland, p. 200
  45. ^ Fordin, p. 297
  46. ^ Morley, p. 191
  47. ^ 1 2 Nolan, p. 207
  48. ^ Secrest, p. 312
  49. ^ Freedman, Samuel G. Yul Brynner leaves King of Siam role for own future, The New York Times via Ocala Star-Banner, January 1, 1985, pp. C1, C2. Retrieved December 28, 2012
  50. ^ Hischak, pp. 147–148 (roles and original cast only)
  51. ^ The King And I on Tour – Bios, thekinganditour.com (באנגלית)
  52. ^ The King and I, conductor's score, pp. 192 & 193.
  53. ^ Hyland, p. 201
  54. ^ Morgan, p. 216
  55. ^ Morley, p. 193
  56. ^ 1 2 3 4 "Search past winners—The King and I". Tony Awards. American Theatre Wing. נבדק ב-13 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ Morley, pp. 191–96
  58. ^ Morley, pp. 197–98
  59. ^ Hammerstein, p. 207
  60. ^ Daniels, Lee A. "Constance Carpenter obituary", The New York Times, January 1, 1993. Retrieved January 23, 2011
  61. ^ 1 2 Hischak, p. 149
  62. ^ Capua, p. 47
  63. ^ 1 2 3 4 Green, p. 233
  64. ^ Playbill, St. James Theatre, "Week beginning Monday, May 18, 1953"
  65. ^ "Salvatore Mineo", Internet Broadway Database. Retrieved February 20, 2011
  66. ^ Capua, p. 39
  67. ^ Terry Saunders, Internet Broadway Database, accessed October 17, 2016
  68. ^ "Long Runs on Broadway", Playbill, December 23, 2012 (compare show names with closing dates at IBDB)
  69. ^ "The King and I Trivia: March 22, 1954", Rodgers and Hammerstein.com. Retrieved December 26, 2012
  70. ^ Kenrick, John. "Who's Who in Musicals: Additional Bios IV: Morison, Patricia", Musicals101.com (2002). Retrieved February 22, 2011
  71. ^ "King and I wins London ovation", The New York Times, October 9, 1953, p. 53. Retrieved February 18, 2011. (נדרשת הרשמה)
  72. ^ 1 2 3 Hischak, p. 150
  73. ^ Vallance, Tom. "Obituary: Valerie Hobson", The Independent, November 16, 1998. Retrieved February 20, 2011
  74. ^ Atkinson, Brooks. "Theatre: London Trio; Kismet Pleases Queen, King and I Is Listless, Wonderful Town Too British", The New York Times, May 17, 1955, p. 33. Retrieved December 27, 2012. (נדרשת הרשמה)
  75. ^ "The King and I History: March 22, 1954" (אורכב 16.09.2012 בארכיון Wayback Machine), Rodgers and Hammerstein.com. Retrieved December 26, 2012
  76. ^ "The King and I (1956): Awards", The New York Times. Retrieved February 24, 2011
  77. ^ Howe, Marvine. "Irene Sharaff, Designer, 83, Dies; Costumes Won Tony and Oscars", The New York Times, August 17, 1993. Retrieved February 24, 2011
  78. ^ 1 2 3 Hischak, p. 151
  79. ^ "The King and I (1956): Production credits", The New York Times. Retrieved February 23, 2011
  80. ^ Crowther, Bosley. Movie Review: "The King and I (1956)", The New York Times, June 29, 1956. Retrieved February 23, 2011
  81. ^ Grossman, Nicholas (ed). "The King and I banned in Thailand", Chronicle of Thailand: Headline News Since 1946, Editions Didier Millet, (2010), p. 88 ISBN 981-4217-12-3
  82. ^ "Anna and the King on CBS", TV Guide. Retrieved January 11, 2013
  83. ^ Meyer, Lawrence. "Court and The King", Washington Post, 21 November 1972, p. B2
  84. ^ Landon v. Twentieth Century-Fox Film Corp., 384 F. Supp. 450 (S.D.N.Y. 1974), in Donald E. Biederman, Edward P. Pierson, Martin E. Silfen, Janna Glasser, Law and Business of the Entertainment Industries, 5th edition, Westport, Connecticut: Greenwood, 2006, pp. 349–56
  85. ^ Jerome Robbins' Broadway, Internet Broadway Database. Retrieved January 24, 2013
  86. ^ "Broadway – The Stars: Jerome Robbins", Pbs.org. Retrieved January 20, 2013
  87. ^ Ruhlmann, William. "1999 Soundtrack: The King and I", Allmusic.com. Retrieved December 24, 2012
  88. ^ Ted Chapin: Reviving R&H's ambitious Allegro. National Public Radio, February 17, 2009. Retrieved on April 19, 2013.
  89. ^ Hyland, p. 202
  90. ^ Fordin, p. 303
  91. ^ Secrest, p. 313
  92. ^ Capua, p. 36
  93. ^ Ivor Brown. "Far Eastern", The Observer, October 11, 1953, p. 13
  94. ^ "The King and I", The Times, October 9, 1953, p. 13
  95. ^ Barber, John. "Home-grown star is the new queen of Drury Lane", Daily Express, October 9, 1953, p. 3
  96. ^ The King and I (1977–1978; awards tab), Internet Broadway Database. Retrieved January 23, 2013
  97. ^ "Olivier Awards – Best Actress Winners" WestEndtheatre.com. Retrieved January 23, 2013
  98. ^ 1 2 The King and I (1996; awards tab), Internet Broadway Database. Retrieved January 23, 2013
  99. ^ "Olivier Winners 2001" WestEndtheatre.com. Retrieved January 23, 2013
  100. ^ McRady, Rachel. "Tony Awards 2015: Complete List of Winners!", Us Weekly magazine, June 7, 2015
  101. ^ List of nominations (אורכב 25.04.2015 בארכיון Wayback Machine)


פרס טוני למחזמר הטוב ביותר
1975−1949 נשקי אותי, קייט (1949) • דרום פסיפיק (1950) • ברנשים וחתיכות (1951) • המלך ואני (1952) • קיסמט (1954) • גבירתי הנאווה (1957) • איש המוזיקה (1958) • צלילי המוסיקה/פיורלו! (1960) • ביי ביי בירדי (1961) • איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ (1962) • דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום (1963) • הלו, דולי! (1964) • כנר על הגג (1965) • איש למנשה (1966) • קברט (1967) • 1776 (1969) • קומפני (1971) • הקוסם (1975)
2000−1976 שורת המקהלה (1976) • אנני (1977) • סוויני טוד: הספר השטן מרחוב פליט (1979) • אוויטה (1980) • רחוב 42 (1981) • ‏Nine‏ (1982) • קאטס (1983) • כלוב העליזים (1984) • עלובי החיים (1987) • פנטום האופרה (1988) • שדרות סאנסט (1995) • רנט (1996) • מלך האריות (1998)
2001 ואילך המפיקים (2001) • היירספריי (2003) • אבניו קיו (2004) • ספאמלוט (2005) • ג'רזי בויז (2006) • אביב מתעורר (2007) • בילי אליוט - המחזמר (2009) • ממפיס (2010) • ספר המורמונים (2011) • קינקי בוטס (2013) • מדריך הג'נטלמן לאהבה ורצח (2014) • המילטון (2016) • אוון הנסן היקר (2017) • ביקור התזמורת (2018) • האדסטאון (2019) • מולן רוז' (2021) • לופ מוזר (2022) • קימברלי אקימבו (2023)
פרס טוני לחידוש הטוב ביותר למחזמר
1994–1999 קרוסלה (1994) ‏•‏‏ ספינת השעשועים (1995) ‏•‏‏ המלך ואני (1996) ‏•‏‏ שיקגו (1997) ‏•‏‏ קברט (1998) ‏•‏‏ אנני אוקלי אשת לפידות (1999)
2000–2009 נשקי אותי, קייט (2000) ‏•‏‏ רחוב 42 (2001) ‏•‏‏ אל תוך היער (2002) ‏•‏‏ Nine‏ (2003) ‏•‏‏ מתנקשים (2004) ‏•‏‏ כלוב העליזים (2005) ‏•‏‏ משחק הפיג'מה (2006) ‏•‏‏ קומפני (2007) ‏•‏‏ דרום פסיפיק (2008) ‏•‏‏ שיער (2009)
2010–2019 כלוב העליזים (2010) ‏•‏‏ הכל הולך (2011) ‏•‏‏ פורגי ובס (2012) ‏•‏‏ פיפין (2013) ‏•‏‏ הדוויג והשארית העצבנית (2014) ‏•‏‏ המלך ואני (2015) ‏•‏‏ הצבע ארגמן (2016) ‏•‏‏ הלו, דולי! (2017) ‏•‏‏ פעם אחת באי הזה (2018) ‏•‏‏ אוקלהומה! (2019)
2022–הווה קומפני (2022) ‏•‏‏ המצעד (2023)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המלך_ואני_(מחזמר)&oldid=38249948"