המלחמות הסאמניטיות
המלחמות הסאמניטיות הן סדרה של שלוש מלחמות בין הרפובליקה הרומית לבין ברית העמים הסאמניטיים, שגרו באזור הרי האפנינים, ממזרח ומדרום לרומא.[1]
המלחמה הסאמניטית הראשונה התרחשה בשנים 343–341 לפנה"ס כתוצאה של התערבות של רומא לטובת ערי קמפניה נגד התקפות סאמניטיות. המלחמה השנייה, בשנים 326–304 לפנה"ס, התרחשה בשל התערבות של רומא במדיניות של נאפולי, והתפתחה לתחרות על השליטה בדרום חצי-האי האיטלקי. המלחמה התאפיינה בהצלחות סאמניטיות בתחילתה, אך הסתיימה בניצחון רומי מוחץ בקרב בּוֹביאנום, ובשנת 304 לפנה"ס נחתם הסכם שלום. המלחמה השלישית, בשנים 298–290 לפנה"ס, הייתה המלחמה האחרונה בה התייצב מול רומא עם איטלקי שווה כוחות, הפעם תוך שיתוף פעולה עם כוחות אטרוסקים וגאלים. עם פלישתו של פירוס מלך אפירוס לדרום איטליה, ניסו הסאמינטים את כוחם נגד רומא, שוב לשווא. לאורך העימות כולו גילו הסאמניטים אומץ רב ושיתפו פעולה לא פעם עם אויביה האחרים של רומא. בעקבות ניצחונה הגורף בעימות, הפכה רומא למעצמה היחידה בחצי האי האפניני.[1]
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
העמים הסאמניטים מנו ארבעה שבטים: הקַריקינים (Carricini) בצפון, הקאודינים (Caudini) במערב, ההירפּינים (Hirpini) בדרום והפֵּנטרים (Pentri) במרכז. המסגרת המדינית שקיימו הסאמניטים היוותה כוח-נגד לעוצמה הפוליטית והצבאית של רומא עד סוף המאה הרביעית לפנה"ס.
הרקע לעימות הוא התרחבותה של רומא דרומה עד הנהר לירי, שנקבע כגבול בין לאטיום לקמפניה. קמפניה הייתה אזור חקלאי עשיר בחצי האי האפניני מדרום לרומא, שהיו בו גם נמלים מצוינים, ולפיכך הוא משך לאורך הדורות מתיישבים וכובשים, ובראשם היוונים והאטרוסקים. עם הזמן התמזגו הפולשים עם אוכלוסיית המקום, ויצרו תערובת תרבותית ייחודית. עד אמצע המאה הרביעית לפנה"ס נוספו גם הסאמניטים לתערובת.
לפי דיודורוס[2] וליוויוס,[3] בשנת 354 לפנה"ס נחתם הסכם בין רומא לסאמניטים. רוב סעיפי ההסכם לא שרדו עם הזמן. עם זאת, ההסכם הביא לחלוקת אזורי התפשטות, שלפיה היה נהר לירי קו הגבול בין האזורים השייכים לרומא והאזורים ששייכים לסאמניטים. מצד אחר בא ההסכם להגן על שני העמים מפני פלישות עתידיות מצד העמים הגאלים שבצפון חצי-האי, אך כמו במקרים אחרים בדברי-ימי רומא, הוא לא מנע התנגשות עתידית. התנגשות זו אירעה לראשונה בצפון קמפניה.
המלחמה הסאמניטית הראשונה (343–341 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור היחיד שהשתמר ומתאר את השתלשלות המלחמה במלואה הוא כתביו של ליוויוס, אף שעדויות לגבי חלק מהאירועים הנקודתיים שהוא מתאר נמצאו גם במקורות אחרים. היסטוריונים מסכימים שליוויוס מתאר אירוע היסטורי שאכן קרה, אך הם חלוקים ביניהם לגבי מידת המהימנות של הנרטיב בכללו.
ליוויוס מתייחס למלחמה כקו פרשת מים ביחסי החוץ של רומא וכנקודת ההתחלה של התרחבותה לכלל חצי-האי האפניני. רומא נגררה לעימות כמעט בעל-כורחה, ולא מתוך אינטרס, כדי להגן על קפואה מפני התוקפנות של הסאמניטים. הסנאטורים ברומא, לפי ליוויוס, היו חלוקים ביניהם בשאלה אם להתערב במלחמה באופן שיפר את ההסכמים הקודמים עם הסאמניטים, אך בסופו של יום הם צידדו בהתערבות מתוך רצון להגן על החלש. באופן זה, הנרטיב של ליוויוס מציג את רומא ככוח מוסרי והוגן שזכה בהתרחבות הטריטוריילית במלחמה צודקת.[4]
בנוסף, היסטוריונים העירו על הדמיון בין הנרטיב של ליוויוס לגבי השיקולים שהביאו את רומא למלחמה לבין זה של תוקידידס לגבי תחילת המלחמה הפלופונסית. בנרטיב של של תוקידידס, האתונאים פתחו במלחמה נגד קורינתוס, חברת הליגה הפלופונסית בראשות ספרטה, כדי לעזור לקורקירה העצמאית. הם עשו זאת לאחר דיון באספה באתונה, שבמהלכו נאמו אנשי המשלחת מקורקירה, במטרה לשכנע את האתונאים לעמוד לצדם. בין השאר, נציגי קורקירה טענו שהצטרפותם לברית בראשות אתונה והתערבות אתונה לטובתם לא יגרמו להפרת הסכם השלום עם ספרטה. בנרטיב של ליוויוס, קפואה מחליפה את קורקירה, רומא מחליפה את אתונה והסאמניטים מחליפים את הקורינתים ואת כוחות הליגה הפלופונסית. השגריר הקמפני מגיע לסנאט הרומי ונואם, כפי שעשה נציג קורקירה. כמו האתונאים בנרטיב של תוקידידס, הרומאים מודאגים מהפרה של הסכם שלום קודם. ההבדלים המרכזיים בין הנרטיבים הם שהאתונאים, על פי תוקידידס, היו מונעים בעיקר משיקולים של ריאל פוליטיק והמלחמה הכוללת פורצת משום שהם כושלים בניסיונם לא לפגוע בהסכם השלום, בעוד הרומאים בנרטיב של ליוויוס מונעים באמת ובתמים מרצונם לאכוף את כללי הצדק והחוק, והם נגררים למלחמה בעל כורחם על מנת להגן על הקורבנות. שינוי זה מאפשר לליוויוס להציג את הרומאים באור חיובי ולהתמודד עם שאלות כבדות משקל לגבי הפרת הסכם השלום. הדמיון בין הנרטיבים מחזק את העמדה שיש לבחון את ההיסטוריוגרפיה של ליוויוס באופן ביקורתי.[4]
הרקע ומהלך המלחמה לפי ליוויוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ליוויוס, בשנת 343 לפנה"ס פתחו הסאמניטים בניסיון התרחבות מערבה, ותקפו את הסידיקינים בני העם האוֹסקי שישבו באזור.[5] הסידיקינים פנו בבקשת עזרה לקפואה, עיר המדינה החשובה בקמפניה באותה תקופה. הסאמניטים זכו בעימות בניצחון גדול, התקדמו דרומה לתוך קמפניה, הביסו כוחות נוספים ואף הטילו מצור על קפואה.[6] בתגובה פנו הקמפנים לרומאים וביקשו את עזרתם.[6] הדעה ברומא הייתה חלוקה ביחס לבקשה זו. מחד היו הסאמניטים בעלי-ברית בעשׂור האחרון, ומאידך עלה החשש מהתרחבותם במישור החוף הפורה של קמפניה.[7] על אף שהסנאטורים ברומא מכירים בצדקתם של הסאמניטים ובחשיבות האסטרטגית של קמפניה, הם מסרבים לבקשה של הקמפנים, משום שהתערבות לצידם תפגע בהסכם בינם לבין הסאמניטים ותהווה, בשל כך, גם פגיעה באלים. בתגובה, אומר ראש המשלחת הקמפנית, שאם מסרבים הרומאים להגן על קפואה בשם הצדק, הם יהיו מוכנים לפחות להגן על עצמם – קפואה ואנשיה יכנעו לרומא ויעבירו את העיר לריבונותה. סיפור זה, לגבי כניעתה מרצון של קפואה אינו אמין בעיני חלק מההיסטוריונים, אך אחרים טענו שפעולות כאלה היו חלק רגיל בדיפלומטיה של התקופה.[8] לפי ליוויוס, נרגשים מתחינותיהם ומכניעתם מרצון של אנשי קפואה, החליטו הרומאים לקחת חסות על קפואה, שכעת הייתה רכוש של רומא עצמה. הם שלחו משלחת שתגולל בפני הסאמניטים את השתלשלות העניינים ותפציר בפניהם לא לפגוע בקפואה. עם זאת, הסמאניטים הזועמים הגיבו להפצרות בביטול וזלזול והורו מייד לאנשי צבאם לפשוט על קמפניה.[9] כשהחדשות על התנהגות הסמאנטים הגיעו לרומא, פעלו אנשי הסנאט ברומא על פי החוק הנהוג. הם שלחו כוהנים (פטיאלים) כדי לדרוש מהסמאנטים לתקן את טעותם, ומשלא נענו הם הכריזו מלחמה.[10]
בשנת 343 לפנה"ס הנהיגו שני קונסולים, מרקוס ולריוס (אנ') וקורנליוס קוסוס (אנ') את הצבא נגד הסאמיניטים. ולריוס נשלח לקמפניה, בעוד קורנליוס קוסוס פלש לסאמניום. לפי ליוויוס, שני הקונסולים הביאו לרומא ניצחון בשלושה קרבות מרכזיים. ולריוס התקדם דרומה לתוך קמפניה ולבסוף הגיע למרגלות הר גאורוס, שם נערך הקרב הראשון, שמכונה על שמו "קרב הר גאורוס". הקרב הקשה נמשך עד רדת הלילה, ובסופו יד הרומאים הייתה על העליונה. הסאמניטים נסוגו משׂדה הקרב, והמצור על קפואה הוסר.[11] הקרב השני התרחש כשקורנליוס קוסוס הוביל את צבאו אל מעבר לגבול סאמניום וצעד למלכודת שטמנו לו הסאמניטים בעמק צר. הוא ניצל מאסון על ידי דקיוס מוּס, טריבון צבאי, שהוביל חלק מהצבא אל פסגה גבוהה המשקיפה על העמק והעסיק משם את הצבא הסאמנטי. הצבא הראשי נמלט מהמלכודת, והכוח של דקיוס חמק במהלך הלילה. למחרת, ספגו הסאמניטים תבוסה נוספת. היסטוריונים מודרניים הטילו ספק במהימנות הדיווח של ליוויוס על קרב זה. נראה שתיאור מעשה הגבורה של דקיוס מוס נועד להעצים את המוניטין של הטריבון, שלאחר מכן הקריב את עצמו במלחמה הלטינית. ליוויוס תיאר את גבורתו בדומה למקרה גבורה אחר, שלפי קאטו הזקן קרה במלחמה הפונית הראשונה בשנת 258 לפנה"ס, ותיאור הכניסה למלכודת של הכוחות הרומאים לקוח מתקרית במלחמה הסאמניטית השנייה בשנת 321 לפנה"ס.[12] בכל מקרה, על פי ליוויוס, לאחר הקרב השני, הסאמניטים העמידו צבא חדש והטילו מצור על העיר סואסולה (אנ') בקמפניה, שם נערך הקרב השלישי. ולריוס התקדם לעבר העיר, בעוד הסאמניטים שלחו את חיילים לחפש מזון. כשוולריוס הגיע הוא מצא את המחנה הסאמניטי בלתי-מוגן ותפס אותו בקלות.[13]
על אף ניצחונם המוחץ לא הזדרזו הרומאים לנצלו להישׂגים מרחיקי לכת. התעבורה מרומא לקמפניה היוותה אתגר לא קל, משום שעברה בתחומם של העמים הלטינים והווֹלסקים, שעמדו באותה עת בעימות עם רומא, וכן דרך הביצות הפּוֹמפּטיניות, שהקשו על מעבר כוחות צבא והיוו מפגע בריאותי. לפיכך חידשו את ההבנה מההסכם של 354, שלפיה הנהר ליריס יהווה גבול בין שני אזורי ההשפעה, ואף נעתרו לבקשת הסאמניטים להמשיך ולהחזיק בזכות לנהל מלחמה נגד הסידיקינים. בתמורה דרשו הרומאים שיפוי על הוצאות הצבא במשך שנה אחת, וזכו להכרה סאמניטית בצפון קמפניה כאזור השפעה רומית. בשנת 341 לפנה"ס הוסכם אפוא שהמלחמה תמה, וההסכם של 354 לפנה"ס חודש.
ההסכם שינה את מאזן הכוחות בין שני העמים החזקים באיטליה לטובת רומא, שצבאה והאמצעים הכלכליים שעמדו לרשותה הפכו עתה למאיימים עוד יותר. הקמפנים מצדם לא הסכימו להיות קורבנות ההסכם, ולכן שיתפו פעולה עם הלטינים, הוולסקים והאָאוּרוּנקים במלחמה נגד הרומאים והסאמניטים שפרצה ב-340 לפנה"ס. גם מלחמה זו הסתיימה בניצחון רומי. הקמפנים, האאורונקים והוולסקים חויבו לשרת בצבא הרומי, ורק הותר להם לשמור על עצמאות בענייניהם הפנימיים. רומא התעצמה עוד יותר בזכות השטח הגדול והפורה עליו השתלטה בין לאטיום הישנה לבין קמפניה.[14]
המלחמה הסאמניטית השנייה (326–304 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשני עשׂורים לאחר ההסכם של 341 שוב החלו רומא וסאמניום להתנגש זו בזו, הפעם מעמדת שני העמים החזקים ביותר באיטליה. הסאמניטים מרובי האוכלוסין ביקשו מקום נרחב יותר מאדמת ההר, והרומאים, המפותחים כלכלית ועתירי הניצחונות הקודמים, ביקשו להתפשט לשטחים ולקבוע הישׂגים חדשים בחוץ. שני העמים חיפשו יתרונות אחד על חשבון השני, מה שעורר מתחים וחיכוכים רבים, שהביאו לפרוץ המלחמה השנייה. נקודת התנגשות אחת הייתה בקמפניה. בשנת 334 לפנה"ס ייסדה רומא קולוניה לטינית בקאלֶס, בכוונה לחסום את גישת הסאמניטים מאזור הסידיקינים בדרום. בשנת 328 ייסדו הרומאים קולוניה לטינית נוספת בפרגלאי (Fregellae), ממזרח לליריס, אזור שלפי ההסכם של 341 היה בתחום ההשפעה הסאמניטי. אחרי מותו של המלך אלכסנדר הראשון מאפירוס (Alexander I of Epirus), שהתערב מדינית וצבאית בדרום איטליה, הייתה לסאמיניטים ההזדמנות לתמוך בגורמים הפרו–סאמניטיים בנאפולי ולהכניס אליה חיילים. לפיכך פנו גורמים אנטי-סאמניטים בנאפולי לרומאים בבקשת עזרה, בקשה שנענתה ברומא בחיוב, והיוותה גורם מזרז נוסף לקראת המלחמה.[15]
מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חמש השנים הראשונות של המלחמה כללו פעולות מלחמתיות קלות ללא פשיטות לגבול האחר. ב-327 לפנה"ס העמיד הפוליטיקאי הרומאי קוואנטיוס בובליליוס את צבאו בין פליאופוליס לניאפוליס כדי לחצוץ ביניהם. בשנת 326 לפנה"ס, שני אנשים מובילים בנאפולי, שלא היו מרוצים מהתנהגותם הגסה של החיילים הסאמניטים בעיר, אפשרו לרומאים להשתלט על העיר וקראו לחידוש הידידות עם רומא.[16] בשנת 325 לפנה"ס הרס הקונסול דסימוס יוניוס ברוטוס סקייבה את אדמתם, הכריח אותם לקרב נמרץ והשתלט על הערים קותינה וסינגיליה.[17] בשנת 324 לפנה"ס תבעו הסאמניסטים שלום והדיקטטור נסוג מסמניום. עם זאת, דחו הסאמינטים את תנאי השלום של רומא והסכימו רק לשנה אחת של הפסקת אש.[18] הקונסולים של שנת 323 לפנה"ס נלחמו בשתי החזיתות, עם ג'סולפיצ'יוס לונגוס שנסע לסאניום ולקווינטוס אמיליאוס קריטנוס לאפוליה. לא היו קרבות, אבל שטחים הוטלו בשתי החזיתות. בשנת 322 לפנה"ס היו שמועות כי הסאמניטים שכרו שכירי חרב וקורנליוס קוסוס מונה לדיקטטור. הסאמניטים תקפו את המחנה בסאניום, שהיה עליו לעזוב. קרב אכזרי בא בעקבותיו, ובסופו של דבר נותבו סאמינטים. הסאמינטים הציעו להיכנע, אך נדחו על ידי רומא.
האזור שמכריע את המלחמה והעיקרי הוא עמק הליריס, מי ששולט בו יכול לפגוע ישירות באחר. בשנת 321 לפנה"ס, ניסו שני הקונסולים הרומאים וטריוס קאלוויניוס וספוריוס פוסטומיוס אלבינוס לפלוש לסאמניום דרך קמפניה. הם נלכדו במערב סאמניטי ונאלצו להיכנע. המפקדים הרומאים חתמו על הסכם והתחייבו לפיו למסור את כלי נשקם, לסגת מכל הטריטוריות הסאמניטיות, לוותר על הקולוניות הלטיניות שנוסדו, למסור 600 פרשים כבני ערובה ולהמשיך לפעול לפי הסכם 341 לפנה"ס ולמשך חמש שנים נפסקו פעולות האיבה. המלחמה פונה לניצחון סאמניטי אחרי העימותים הראשונים ואין ספק שההסכם הוא בושה גדולה ולא מקובל על הרומאים. הרומאים מנצלים את הזמן וחותמים על הסכמים עם ערים אפוליות והכניעו את הווסטינים שפתחה להם דרך ממרכז איטליה לחוף האדריאטי ולאפוליה. מתיישבים רומיים נשלחו לעמק הליריס ועוד הישג נוסף הוא שרומא העבירה לצדה את נולה, נוקריה ופומפיי שהעצם השתלטה על רוב קאמפאניה.
בשנת 316 לפנה"ס הוולסקים פרצו מרד בבסאטריקום ולוקה, בזמן זה הרומאים ניסו להרגיע את המצב אבל הסאמניטים תומכים במורדים. רומא שלחה צבא לאפוליה, קאמפאניה ולעמק הליריס. אבל שצבא הסאמניטי מתקדם ללאטיום, והביס צבא רומי שהתייצב בלאיטולאי והרסו אדמת לאטיום, חלק מעמק הליריס, קאפואה וערים נוספות בקאמפאניה. הסאנטים הגיעו לשיא הצלחתם ב-315 לפנה"ס.
בשנת 315 לפנה"ס הדיקטטור קוואנטוס פאדיוסוס מקסימוס רוליוסנוס קיבל את הפיקוד על כוחות חדשים, תקף את הסאמניטים שהטרידו את המחנה הרומי. הוא הרג את מפקד הסמניט ונהרג בעצמו. הסמניטים עזבו והמשיכו לתפוס את פליסטיקה. הרומאים העבירו את כוחותיהם באפוליה ובסאניום כדי לטפל בסורה, מושבה רומית בלטיום, ליד הגבול עם סמניום, שערק לסאמניטים והרג את המתיישבים הרומיים. הצבא הרו שם, אבל שמע שמעני, קיטיוס אווליוס, מת על ידי הגאוס פאביוס. קוינטוס אאוליוס, מת. הוא הוחלף על ידי גאיוס פאביוס, שהביא צבא חדש ונאמר לו להסתיר אותו. קוינטוס פאביוס הזמין קרב בלי לספר לחייליו על הצבא החדש וזייף את שריפת המחנה שלהם כדי לחזק את נחישותם. החיילים זרקו את האויב למבוכה וקווינטוס אוליוס הצטרף למתקפה.[19] בשנת 314 לפנה"ס לקחו הקונסולים החדשים, מרקוס פואטליוס וגאיוס סולפיצ'יוס, חיילים חדשים לסורה. הרומאים הצליחו להביס צבא סאמניטי ליד טאראקינה ועוד זכו באפוליה וייסדו קולוניה רומית בלוקריה. הרומאים מייסדים עוד קולוניות נוספות ומחזירים שלטון מלא על עמק הליריס. קאפואה ועוד ערים צורפו מחדש לצד הרומי.
שני הקונסולים המשיכו לצוד את בוביאנום, בירת הפטריאנים, הגדולה מבין ארבעת השבטים הסאמניטיים, וחנתה שם. בשנת 313 לפנה"ס הם הוחלפו על ידי הרודן גאיוס הסאמניטים לקחו את פרגלה, ופוטליוס עבר לשוב אליו, אבל הסמניטים עזבו בלילה. הוא הניח את חיל המצב ולאחר מכן צעד על נולה (ליד נאפולי) כדי לשחזר אותו. הוא הצית את הבניינים ליד חומות העיר ולקח את העיר. מושבות הוקמו באי וולצ'יאן, פונטיה, העיירה הוולסקית של אינטרמנה סוקסינה וסוסה אורונקה.
בשנת 312 לפנה"ס, בזמן שהמלחמה בסאניום הייתה מתפתלת, היו שמועות על התגייסות של האטרוסקים, שחששו יותר מן הסאמניטים. בעוד הקונסול מ. ולריוס מקסימוס קורבוס היה בסאניום, עמיתו פאבליוס דקיוס מוס, שהיה חולה, מינה את גאיוס סולפיצ'יוס לונגוס כדיקטטור, שהתכונן למלחמה,[20] יתר על כך החל הקנסור אפיוס קלאודיוס לבנות את ויה אפיה, שהבטיחה קשר מהיר יותר בין לאטיום לקאמפאניה ושירתה את רומאב אותו זמן.
בשנת 310 לפנה"ס ערים אטרוסקיות תקפו את הקולוניה סוטריום, הקונסול פאביוס מאקסימוס רוליאנוס מוביל צבא ונצח במלחמה ליד סוטריום. הקונסול קוינטוס פאביוס מקסימוס רוליאנוס ניגש לסאטריום עם תגבורות והתקבל על ידי כוח עליון של אטרוסקנים שהיו מסודרים לקרב.
שני העמים הגיעו למצב שלא יכולים להילחם יותר ופנו להסכם שלום אחרי מלחמות של שנים. נחתם ההסכם ב-304. הסאמניטים שמרו על הטריטוריה שלהם והרומאים השיגו שליטה על עמק הליריס, אפוליה וקאמפאניה. הרומאים הרומאים מקבלים יותר שטח וכבוד בהסכם שהם כבשו יותר שטחים ונצחו יותר מלחמות. הסאמניטים הרגישו בתבוסה מההסכם שלמרות ההצלחות שלהם הם רק שמרו על הטריטוריה שלהם ללא הישגים ניכרים שזו הייתה סיבה לפרוץ המלחמות הבאות.
המלחמה הסאמיניטית השלישית (298–290 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרומאים והסאמיניטים הסכימו על שלום אחרי המלחמה השנייה ביניהם שהסתיימה בשנת 304 לפנה"ס. ושניהם התחילו להכנה צבאית שאולי תתחדש המלחמה מנקודת מבט הסאמיניטים.[21] רומא התחילה להרחיב את מערכת הברית שלהם, מקביל לזה גם הסאמיניטים התחילו לקיים יחסים עם שבטי גאלים ואטרוסקים. התוכנית של הסאמיניטים למלחמה הבא הייתה לפתוח חזית שנייה נגד רומא. ותוכנית הפעולה של רומא הייתה לחזק את השליטה שלהם במרכז איטליה.
בשנת 299 לפנה"ס הרומאים הציבו מחנה צבאי ליד נרניה האטרוסקים הכינו את עצמם למלחמה נגד רומא. למרות זאת הגאלים פלשו לאזור האטרוסקים למנוע לחימה הם הציעו על הגאלים כסף בהתחלה הסכימו ברם הגאלים הציעו על האטרוסקים ברית נגד הרומאים. הרומאי בשל הברית שהיית נגדם הם עשו ברית עם הפיסנטיס (שבט יווני). ועוד מעצמה נכנסת לברית עם הגאלים והאוטראסקים הם הסאמיניטים. בשנת 298 משלחת מלוקאנים לרומא שבקשו להיות תחת חסות של רומא אחרי שהסאמיניטים פלשו לאזור שלהם ונכשלו לעשות ברית. הרומאי ניסו לעשות שיחות וליגיעו להסכם לגבי הנושא והסאמיניטים לא הסכימו לצאת מלוקאניה והרומאים הכריזו מלחמה נגדם כיוון שהם איימו על ביטחונם[22] וטענה[23] נוספת היא שרומא הכריזה מלחמה בגלל הפחד מהתחזקות של הסאמיניטים.
מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנת 298 לפנה"ס קונסול סקיפיו בארבאטוס היא בצפון אטרוריה הוא לחם בקרב וולטרה נגד הסאמיניטים וכבש את האזור והאוטרוסקים נסוגו במהלך הליל. בארבאטוס ועם כוח של הפליסקים וכבש את האזור כולו עד נהר הטיבר. וגם כבשו הרבה ערים סאמיניטיות.[24] והרומאים הצליחו להבטיח את אחיזתם גם בלוקאניה בזכות פעילותיו של בארבאטוס. בשנת 297 לפנה"ס ערכה הבחירות לקונסול והשמועות על הסאמיניטים והכנתם לצבא שלהם כדי יכנסו למלחמה נגד הרומאים השפיעה על מערכת הבחירות לקונסול שבחרו בפאביוס מאקסימוס הקצין הבכיר ביותר בצבא הרומי שהוא אפילו לא היה מועמד לבחירות[25] ופובליוס גם כקונסול. ובקרב שהתרחש ליד טיפרנום בין הסאמיניטים והרומאים בהנהגת פאביוס שניצחו על הסאמיניטים. בשנת 296 לפנה"ס העמידו הרומאים ארבעה מחנות באפוליה, בצפון קאמפניה, בעמק הליריס ובדרום אטרוריה הכוונות של רומא הייתה מעידה על התקפות של הסאמיניטים ובעלי בריתם ממספר חזיתות. הרומאים נאלצו לפצל את כוחותיהם[26] והשתמשו בקווי תחבורה ארוכים המחנה השני והשלישי בהנהגת הקונסול לוציוס וולומניוס והמחנה הראשון והרבעי בהנהגת הקונסול אפיוס קלאודיוס. הכוח הסאמיניטי היה בפיקוד של גליוס אגנאטיוס שהעריך כוחות הסאמיניטים נגד הרומאים שהצליחו לפרוץ את קווי הצבא הרומי למרכז איטליה להתחבר עם האטרוסקים והגאליים.[27] אפיוס קלאודיוס לא האמין יותר בכוחות של החיילים שלו ואפיוס שלקח שלושה ביצורים בסאמיניה שבהן נהרג 3000 חייל וכמעט חצי מהם הפכו שבויים. הרומאי הרגו 6900 חיל סאמיניטי ואסרו 2120 .[28] לעומת זאת הפלישה לרומא גרמה להפסד רב הכוחות הרומאים. ובשל הפשיטה הרומאים חזרו לרומא לשחזר ולערוך את הצבא והסאמניטים הוסיפו עוד כוחות ונשארו סביב קאמפניה.
בשנת 295 לפנה"ס גייסו הרומאים מרבית כוח האדם שלהם יחד עם בעלות הברית שהצליחו להעמיד 100000 חיליים בחזיתות שונות. פשיטות הסאמיניטיות לקמפאניה והזהירה אותם וגם הסאמניטים בהנהגת גליוס אגנאטיוס התחמשו גם ויתר על זה האטרוסקים גם התחמשו ועזרו לגאליים להתחמש.[29] הכוחות הרומאים היו תחת הנהגת פאביוס מאקסימוס ודקיוס מוס ולחמו בקרב המכריע ליד סנטיונם נגד הסאמיניטים והגאלים אחרי אירוע שהתרחש האטרוריה שלא הספיקו לזהר את הקונסולים מהתקפה חשאית על כוחות הרומאים ולא השאירו ניצולים להזהיר את הרומאים.
הקרב המכריע התרחש בסנטיונם בין הרומאים ובעלות הברית ובין הגאליים, האטרוסקים והסאמיניטים. הגאליים עמדו באגף הימין והסאמניטים באגף השמאל עמדו הסאמיניטים ומולם עמד קווינטוס פאביוס שעמד מימין ופובליוס דקיוס משמאל, ולפי ליוויוס אם האטרוסקים והאומברים היו נוכחים, זה היה אסון לרומאים.[30] כנראה הרומאים חששו מאיום מצדן ומצד הקולוניות שיסדו אותה במרכז. קווינטוס פאביוס נלחם בהתגוננות כדי להאריך את הקרב למבחן סיבולת ולחכות לאויב לדגל. פובליוס דקיוס נלחם באגרסיוויות רבה יותר ונתן הורה על תקיפת הפרשים. היה פעם השנייה הם הגיעו לחיל הרגלים של האויב, אך סבלו מהתקף מרכבות והיו מפוזרים ומופלים. קו הרגלים של הדסיוס נשבר על ידי המרכבות והרגליים של האויב, פובליוס דקיוס החליט להקדיש את עצמו. מונח זה התייחס למפקד צבאי המציע תפילה לאלים ופתח את עצמו לתוך קווי האויב, תוך שהוא מקריב את עצמו, כאשר כוחותיו היו במצוקה קשה. מימין, קוינטוס פאביוס אמר לחיל הפרשים לאגף את האגף הסאניט ולתקוף אותו באגף וההוראה לחילי הרגלים שלו הייתה להתקדם קדימה בלי עצירה. לאחר מכן הוא קרא את עתודות אחרות. הסאמיניטים ברחו מעבר לקו הסנונה. הסנונים יצרו מבנה של טסטודו (צב) - שבו גברים התאימו את המגנים שלהם במבנה קומפקטי המכוסה במגנים בחזית ובגב. קוינטוס פאביוס לקח את המחנה בסאניטה בסערה וחתך את הגאולים מאחור. הגאלים הובסו. הרומאים איבדו 8,700 גברים ואויבם 20,000.[31] לאחר הקרב, 5,000 סאמיניטים עשו את דרכם הביתה מסנטינום דרך ארץ בילגיני. המקומיים תקפו אותם והרגו 1,000 איש. באטרוריה גיניוס פוליוויוס הביס את האטרוסקים. פרוסיה וקלוסיום איבדו עד 3,000 איש. קוינטוס פאביוס עזב את צבא פובליוס דקיוס כדי לשמור על אטרוריה ונסע לרומא כדי לחגוג ניצחון.
בשנת 294 לפנה"ס ואחרי הקרב המכריע שהסתיים בניצחון הרומאי הסאמיניטים חתמו ערי אטרוריה על הסכם שלום, מאז יכלו הרומאים לפעול בשיטתיות נגד הסאמיניטים. הרומאים עם כוחות חדשים נכנסו לשטחי סאמיניום והם לא היו מוכנים הטיב, הסאמיניטים תקפו את הרומאים והרגו רוב החיילים. הניצחון הקטן נתן מוטיבציה להסאמיניטים. השמועות הגיעו לרומא והחליט הקונסול בוסטומיוס שהיה עדיין חולה בגלל מחלה לצאת מרומא וללחם בסאמיניטים, הסאמיניטים לא נצלו את היתרון של הניצחון והפסידו עוד פעם על ידי בוסטומיוס. בשנת 293 לפנה"ס הוטלו כוחות חדשים על פני סמניום. ארבעים אלף איש נפגשו באקילוניה. הקונסול ספוריוס קרוויליוס מקסימוס לקח על עצמו לגיונות ותיקים אשר מרקוס אטיליוס עזב אותו בנחל הלירי לעקוב אחרי הסאמיניטים. הקונסול השני, לוציוס פאפיריוס טיל צבא חדש ונטל את דורוניה בסערה. שני הקונסולים הלכו למקום שבו הוצבו כוחות סמניט העיקריים להשמדה. עם חורבן צבאות השומניות החליטו הקונסולים למבצע גדול ולתקוף את הערים הגדולות של הסאמיניטים. בינתיים, האטרוסקים תקפו את בני בריתם של הרומאים והפלישים לאטרוסקים. עם חורף ואת השלג יורד, הרומאים נסוג מסאמינטיום. לוציוס פאפיריוס נסע לרומא לניצחון שלו ואחר כך נסע לקמפניה, וכדי להגן על המקומיים מפני פשיטות סאמניטיות. ספוריוס קרוויליוס ניגש אל אטרוריה. הוא תפס את טרוילום ולקח חמישה מבצרים בסערה. הפליסקאנים נתבעו בשלום ונקנסו בכבדות והעניקו הפסקת אש של שנה אחת.[32]
בשנת 291 לפנה"ס, קינטוס פאביוס מקסימוס גורגס, כמו פרוקונזול, ניצח את פנטרי, שבט סמניט הגדול ביותר. ובשנת 290 לפנה"ס הצבא הרומי חדר לסאמניום והסאמיניטים היו מובסים וגם הוכנעו, לקחו גם את האדמה שלהם והם נאלצו להיות בעלות ברית של רומא וחויבו להעמיד לרשותה צבא ולא לפגוע בשכונים. וגם הרומאים פנו לסאבינים שהם גם נכנעו לרומא על ידי הקונסול מטניוס קוריוס. המלחמה השלישית הייתה המלחמה האחרונה שבה התייצבה עם שווה כוח מול רומא. הסאמיניטים גילו אומץ רב הם ניסו לשתף פעולה עם גורמים אנטי רומאים, ברם ברוב המקרים לא הצליחו, ובסוף המלחמות התברר שרומא נשארת המעצמה החזקה החצי האי האפניני. לגבי השותפים של הסאמיניטים הם חדשו המלחמה. הגאליים שהם נחשבו לברית הגדולה הם חדשו את המלחמה אחרי כמה שנים (284, 283 לפנה"ס), אולם הכוחות הרומאים הביסו את הגאליים בקרב גדול. האחרי מכן הרומאים רדפו אחרי הגורמים האנטי רומאים לעשרות שנים שנים עד שהציבו את שלטונם בחצי האי האפניני.
המלחמה הסאמיניטית הרביעית (280–275 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-290 לפנה"ס, בסוף שלוש המלחמות הסאמנטיות, הקימה רומא את ההגמוניה שלה על חלקים מאיטליה המרכזית והדרומית, שהובאה באמצעות בריתות עם עמים איטלקים שונים במרכז איטליה. מדרום לשטח ההשפעה הרומי באיטליה היו מספר מדינות עירוניות שנוסדו על ידי מתיישבים יוונים מן המאה השמינית עד המאה השישית לפני הספירה (בעיקר בחופי קלבריה ובזיליקטה ובדרום מזרח וסיציליה). טרנטום הייתה העיר היוונית הגדולה והחזקה ביותר באיטליה. הטרנטינים תקפו צי רומי מול חופי הים שלהם, טובעים כמה ספינותיהם ולוקחים כמה שבויים. כתוצאה מכך הכריזה רומא מלחמה.
מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומא בילתה את ה-280 לפנה"ס, שהביאה להפסקת התסיסה בצפון איטליה, אך תשומת לבה הופנתה גם לדרום הרחוק, על ידי מריבה בין העיר היוונית תורי לבין שבט סמניט. תורי קרא לעזרתה של רומא, שפעולותיה הימיות באזור עוררו מלחמה עם העיר טרנטום היוונית. כמו בקונפליקטים קודמים עם עמים איטלקים, זימן טרנטום סיוע צבאי מיוון, וקרא למלך פירוס מאפירוס, אחד הגנרלים המבריקים ביותר של העולם העתיק. פירוס הגיע לדרום איטליה ב-280 לפנה"ס עם 20 פילים ו-25,000 חיילים מאומנים. לאחר שהביס את הרומאים בהרקלה ועורר מרד בקרב הסאמניטים, לדברי פלוטארך, אחדים מהם ניצבו לצד הקרטאגים וחלקם קראו לשכירי החרב של ממראטין. בעוד פירוס עמד בפני התנגדות ומרד, הוא קיבל מכתב מן הטירנים והסאמניטים. הסאמניטים נדחפו ממקומותיהם הכפריים והתקשו להגן על הערים שלהם והתחננו בפניו שיבוא לעזרתם. זה נתן לפירוס תירוץ לעזוב את סיציליה, שם הוא איבד שליטה, בלי להיראות כאילו הוא בורח. הוא הציע תנאי שלום שיגבילו את השלטון הרומי למרכז איטליה. כאשר הסנאט התלבט, אפיוס קלאודיוס, סנאטור עיוור זקן, עורר את אומץ לבם ושכנע אותם להמשיך בלחימה. פירוס שוב הביס את הרומאים בשנת 279 לפנה"ס באסקולום. האבדות שלו בשתי הקרבות היו 7,500 (כמעט שליש מכלל כוחו). כשבירך על ניצחונו, פירוס, על פי פלוטארך, השיב כי אחד כזה יבטל אותו לחלוטין." סוג זה של ניצחון נקרא מאז ניצחון פירי. פירוס עזב את איטליה וסייע ליוונים של סיציליה נגד קרתגו. בסופו של דבר הוא חזר לאיטליה והובס על ידי הרומאים ב-275 לפנה"ס ב-Beneventum. לאחר מכן הוא חזר ליוון, ואילו רומא הניחה התנגדות באיטליה ולקחה את טרנטום עצמה במצור ב-272 לפנה"ס.
רומא הייתה עכשיו המאסטר הבלתי מעורער של איטליה. הטריטוריה הרומית הייתה חגורה רחבה ברחבי איטליה מרכזית, מים עד ים. מושבות רגילות היו מפוזרות ברחבי חץ האי. שאר עמי איטליה נכבלו רומא על ידי שורה של בריתות בין שתי המדינות, המצריכה אותם לספק רומא עם כוחות צבאיים בעת מלחמה. לפי מפקד האוכלוסין הרומי של 225 לפנה"ס, רומא יכלה לגייס 700,000 חי"ר 70,000 פרשים מאזרחים ובעלי ברית משלה. כיבוש איטליה הוליד האתוס צבאי חזק בקרב אצולת האזרחים הרומיות, ובלבד רומא עם כוח אדם רב, ואלץ אותו לפתח צבאי, פוליטי, ומוסדות משפטיים ושיטות לכיבוש סופגים עמים זרים. מלחמת פירוס הוכיחה כי הצבא האזרחי של רומא יכול לנהל מלחמה מוצלחת של תשה נגד שכירי חרב מיומנות של המזרח התיכון.
כרונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 343 לפנה"ס: התחלת המלחמה הסאמיניטית הראשונה.
- 341 לפנה"ס: הפסקת את המלחמה והרומאים והסאמיניטים נכנסו למלחמה הלטינית כבעלות ברית.
- 326 לפנה"ס: הסאמיניטים הכריזו מלחמה על רומא. התערבות רומא בנאפולי וכבוש אותה.
- 324 לפנה"ס: המבצע הראשון של רומא.
- 321 לפנה"ס: השפלה רומית במזלגות הקאודין.
- 320 לפנה"ס: הרס של פרגלה על ידי הסאמניטים.
- 320 לפנה"ס: הרומאים תפסו את לוצריה ושחררו את בני הערובה הרומאים.
- 319 לפנה"ס: הרומאים השתלטו על סאטריקום, שהמריד ואירח חיל מצב של סמניט.
- 318 לפנה"ס: סמני ביקש שלום. רומא שינתה את זה.
- 316 לפנה"ס: סמני מצור על פליסטיקה.
- 315 לפנה"ס: סמניטים תפסו את פליסטיקה.
- 315 לפנה"ס: קרב לאוטולות, תבוסה רומית
- 313 לפנה"ס: הרומאים תפסו את נולה.
- 314 לפנה"ס: הרומאים הרסו את ערי אוסוני של אונסונה, מינטורנה וושיה.
- 314 לפנה"ס: הרומאים הביסו את הסאמניטים ליד קפואה.
- 314 לפנה"ס: הרומאים תפסו את סורה.
- 313 לפנה"ס: הרומאים הקימו מושבות בסוסה אאורונקה, אינטרמנה סוקסינה והאי פונטיאיה.
- 313 לפנה"ס: סמניטים תפסו את חיל המצב הרומי בקלוביוס, הרומאים חזרו על כך שוב.
- 313 לפנה"ס: הרומאים פיטרו את בוביאנום.
- 311 לפנה"ס: הרומאים הביסו את סמניטס בסאניום.
- 311 לפנה"ס: תחילת המלחמה באטרוריה, אטרוסקאנים הנצורים על סאטריום, קרב חסר החלטיות עם הרומאים.
- 311 לפנה"ס: הרומאים הביסו את אטרוסקנס ליד סטריום.
- 311 לפנה"ס: משלחתו של מרקוס פאביוס דרך יער צ'ימיאן.
- 310 לפנה"ס: הרומאים להביס את אטרוסקנים.
- 310 לפנה"ס - הערים האטרוסקיות של פרוסיה וקורטונה ואריטיום תבעו שלום וקיבלו שלושים שנה הפסקת אש.
- 310 לפנה"ס: הקרב על אגם ואדימו - ניצחון רומי, הקרב נאמר כי יש שבר את העוצמה של האטרוסקים בפעם הראשונה.
- 310 לפנה"ס: נלחם הקונסול גיניוס מארקיוס בסאמיניטם, הרומאים איבדו כמה קצינים, פצוע הקונסול.
- 309 לפנה"ס: אטרוסקנס שבר את ההפוגה, הרומאים הביסו אותם ליד פרוסיה.
- 309 לפנה"ס: רומא סירבה הצעות שלום של נוצרייה אלפטרנה ותפסה אותו.
- 309 לפנה"ס: הרומאים הביסו את מרסי ופאליני, ששיתפו פעולה עם סמניטים בקרבות נפרדים במקומות לא מוגדרים.
- 309 לפנה"ס: אטרסקאנס תבע שלום, רומא העניקה רק שנה אחת להפסקת אש.
- 306 לפנה"ס: הרומאים נלחמו נגד סלנטיני בדרום אפוליה ותפסו כמה עיירות
- 306 לפנה"ס: סמניטים הובסו ליד אליפאה, כמה כוחות הרניצ'י שנמצאו בין שורות האויב, מרד הרניצ'י.
- 305 לפנה"ס: סמניטס והרניצ'י בודדו את אחד הקונסולים הרומיים כל אחד, הרניצ'י נכנע, סמניס הובס.
- 305 לפנה"ס - קרב בטיפנום בסאניום, על פי מקור אחד הרומאים הביס, על פי אחד, הם נסוגו.
- 305 לפנה"ס - הרומאים הביסו את סמניטס בסאניום.
- 304 לפנה"ס - סמני נתבע בשלום, סוף המלחמה.
- 298 לפנה"ס: התחלת המלחמה הסאמיניטית השלישית.
- 297 לפנה"ס: קווינטוס פאביוס מקסימוס רוליאנוס מביס את הסאמניטים ליד טיפרנום.
- 295 לפנה"ס: קרב סנטיום.
- 294 לפנה"ס: הסמינט כמעט השתלטו על מחנה רומי, אך דחו אותו
- 294 לפנה"ס: לוציוס פוסטומיוס תפס את מיליוניה ופריטרום.
- 293 לפנה"ס: לוציוס פאפיריוס תפס את אקווילוניה וסאפינום בסאניום.
- 293 לפנה"ס: ספוריוס קרוויליוס תפס את הקומיניום, וליה, פלומבינום והרקולניום בסאניום.
- 290 לפנה"ס: פעולות רומיות כדי לנגב את הכיסים האחרונים של התנגדות הסאמיניטית האחרונה, סוף המלחמה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, האוניברסיטה העברית, 1989
- Dionysus of Halicarnassus, Roman Antiquities
- Livy, Rome's Italian Wars: Books 6–10 (Oxford's World's Classics). Oxford University Press, 2103
- Oakley, SP (2008), A Commentary on Livy Books VI–X:, Volume IV: Book X, Oxford University Press
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, האוניברסיטה העברית, 1989, עמ' 85
- ^ דיודורוס 16. 45, 8
- ^ ליוויוס 7. 19, 3–4
- ^ 1 2 Gary Forsythe, A Critical History of Early Rome (University of California Press: 2005), pp. 285-287
- ^ ליוויוס 7. 29, 4
- ^ 1 2 ליוויוס 7. 29, 5–6
- ^ ליוויוס 7. 30, 5
- ^ Tim Cornelll, The Beginnings of Rome: Italy and Rome from the Bronze Age to the Punic Wars (RoutledgeL 1995), p. 347
- ^ Titus Livius (Livy), The History of Rome, Book 7 Chapter 31, edited by Benjamin Oliver Foster
- ^ Titus Livius (Livy), The History of Rome, Book 7 Chapter 32.1, edited by Benjamin Oliver Foster
- ^ ליוויוס 7. 32, 2
- ^ Gary Forsythe, A Critical History of Early Rome (University of California Press: 2005), p. 288
- ^ ליוויוס 7. 33, 1 עד 37, 3
- ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, רומא משתלטת על איטליה, האוניברסיטה העברית, 1989, עמ' 87–88
- ^ ליוויס 8. 25
- ^ ליוויוס 8. 23, 4
- ^ ליוויוס 8. 29, 13
- ^ ליוויוס 8. 37, 2
- ^ ליוויוס 9. 22
- ^ ליוויוס 9. 29
- ^ ליוויוס 9. 45, 2
- ^ ליוויוס 10. 11
- ^ דיוניסיוס 17\18, 1-2
- ^ Oakley, 2008, p. 164
- ^ ליוויוס 10. 13, 5
- ^ ליוויוס 10. 18, 3
- ^ ליוויוס 10. 18, 2
- ^ ליוויוס 10. 19, 22
- ^ ליוויוס 10. 21, 2
- ^ ליוויוס. 10. 27
- ^ ליוויוס 10. 28–29
- ^ ליוויוס 10. 45–46