המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792)
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | ||||||||||||||||||
| מצור אוצ'קוב | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 19 באוגוסט 1787 – 9 בינואר 1792 (4 שנים ו־20 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) | |||||||||||||||||
| מקום | מולדובה, רומניה, הים השחור, סרביה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון משמעותי של האימפריה הרוסית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1787–1792 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שנסתיימה ב-1774. עיקר המלחמה המאוחרת היה ניסיונה הכושל של האימפריה העות'מאנית להחזרת שטחים שנכבשו על ידי רוסיה בעבר. זו הייתה המלחמה השביעית בהיסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1783 יקטרינה הגדולה, צארינת רוסיה, פקדה על כוחותיה להיכנס לחצי האי קרים. היא עשתה זאת בתמיכה של בעל בריתה, יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בדצמבר אותה שנה, העות'מאנים נאלצו להכיר בכך שקרים, קובן ואזורים נוספים מצפון לים השחור סופחו לאימפריה רוסית. הרוסים החלו בפיתוח מואץ של האזור, שכלל את הקמת העיר סבסטופול שעתידה להיות הבסיס הימי המרכזי בים השחור.
באוגוסט 1783 נחתם חוזה גאורגייבסק שהפך את הממלכה המזרח גאורגית, כארתלי-קאחתי למדינת חסות של האימפריה הרוסית, והגדיר את הזכויות וההתחייבויות ההדדיות של שתי המדינות. חתימת החוזה החליש מאוד את עמדת העות'מאנים באזור.
בשנת 1786 יקטרינה הגדולה ביחד עם נציגי מדינות שונות כולל יוזף השני ביקרה בחצי האי קרים. לביקור זה היו הדים בחצר הסולטאן. דעת הקהל באיסטנבול דרשה לבטל את הסכם קוצ'וק קאינרג'ה שסיים את המלחמה הקודמת ובנוסף לכל, שגריר בריטניה תמך במהלך המלחמתי.
בשנת 1786 דרשה יקטרינה הגדולה מהעות'מאנים, באמצעות שגרירה באסטנבול, את קיומם המדוקדק של כל ההסכמים הקודמים ביניהם. כתשובה, דרשו העות'מאנים מהרוסים לסגת מגאורגיה, לאפשר לה לפתוח קונסוליות במספר ערים ובמיוחד בקרים, להקטין את המיסים שמשלמים סוחרים עות'מאנים ועוד. העות'מאנים דרשו לקבל תשובה תוך פרק זמן קצוב. בהיעדר תשובה, פנו העות'מאנים עם דרישות נוספות כולל דרישה להחזיר את חצי האי קרים לחזקתם. השגריר הרוסי סירב לקבל את כתב הדרישות ונעצר. מעשה זה היה שקול להכרזת מלחמה והדבר היה ברור לשני הצדדים.
תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה הוכרזה ב-13 באוגוסט 1787, אך הכנותיה של האימפריה העות'מאנית למלחמה היו בלתי-מספקות. גם העיתוי היה רע, שכן באותו הזמן כוננה ברית בין אוסטריה לרוסיה, עובדה שנודעה לעות'מאנים רק בערב הקרב.
בהמשך שנת 1787 המערכה המרכזית הייתה סביב העיר קינבורן בצפון הים השחור. בקרב קינבורן אלכסנדר סובורוב הצליח להכניע את העות'מאנים בקרבת העיר.
בשנת 1788 הרוסים ריכזו את הכוח הראשי שכלל כ- 80 אלף חיילים בפיקוד של גריגורי פוטיומקין בקרבת חצי האי קרים. כוח נוסף בפיקוד פיוטר רומיאנצב התרכז באזור הבוג והיה צריך להילחם במולדובה ולתמוך בכוח האוסטרי.
המערכה של שנת 1789[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי התוכנית, היה על פיוטר רומיאנצב להתקדם באזור דנובה, גריגורי פוטיומקין הוצב להילחם במולדובה וכוח אוסטרי היה מיועד לפלוש לסרביה. ריכוז הכוחות לא התקדם כמתוכנן ולכן הפעולות ההתקפיות התעכבו.
העות'מאנים דחקו את האוסטרים ממאחזיהם וכבשו את הבאנאט ב-1789, אך בנסיכות מולדובה הגנרל-פילדמרשל פיוטר רומיאנצב כבש את הערים יאשי וחוטין.
כוח רוסי בפיקוד אלכסנדר סובורוב התאחד עם הכוח האוסטרי וב-21 ביולי 1789 ניצח את העות'מאנים בקרב פוקשני. בהמשך, אותו כוח ניצח את ארמייה עות'מאנית בהיקף של 100 אלף חיילים בקרב רימניק.
לאחר מצור ממושך נפלה העיר אוצ'קוב לידי הנסיך פוטיומקין ורוב יושביה נטבחו. הידיעה על מות התושבים זעזעה קשות את הסולטאן העות'מאני ויש הטוענים שאף החישה את מותו.
מפלת העות'מאנים נמשכה, והמשלחות שנועדו להקלת מצבן של העיירות בנדר ואקרמן כשלו. בלגרד נכבשה על ידי אוסטריה.
המערכה של 1790[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפברואר 1790 מת יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ויורשו לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה היה מעוניין בסיום המלחמה. הרוסים מצידם לא שלחו נציגות לשיחות שהתקיימו ברייכבך שכן היו מעוניינים בהמשך הלחימה.
בכל אותה העת פרוסיה, שכרתה ברית עם האימפריה העות'מאנית ב-31 בינואר 1790, לא התערבה בנעשה בעוד שהעות'מאנים נזקקו לסיוע במהלך המלחמה.
העות'מאנים ניסו לנצל את יציאת האוסטרים מהמלחמה והחלו להתקדם לכיוון קרים. ניסיון זה נכשל והעות'מאנים ספגו מספר מפלות בלחימה בים. המבצר המרכזי איזמאיל נתפס על ידי המפקד סובורוב. העיר נמל החשובה אנאפה נכבשה אף היא, במהלך שהשלים את תבוסת העות'מאנים. הסולטאן העות'מאני סלים השלישי היה להוט להחזיר לארצו את יוקרתה על ידי ניצחון טרם החתימה על הסכם שלום, אך מצב צבאו הפך את חלומו ללא מציאותי.
השלב האחרון של המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1791 עזב גריגורי פוטיומקין את החזית והפיקוד העליון עבר לניקולאי רפנין. הוא עבר את הדנובה, החל בהתקדמות מהירה דרומה וב-28 ביוני ניצח את העות'מאנים בקרב מצ'ין.
העות'מאנים החלו בשיחות שלום אך ניהלו אותן בקשיחות יתרה. הפסד צורב נוסף בים, בקרב כף קאליאקרה גרם לשינוי הטקטיקה שלהם ולהאצה בשיחות.
הסכם השלום עם האימפריה הרוסית שנחתם בעיר יאש ב-9 בינואר 1792 קבע כי העות'מאנים יסיגו את כוחותיהם מחצי האי קרים ומאזור אוצ'קוב. נהר הדניסטר יהפוך לגבול בין המדינות באירופה והגבולות האסיאתים באזור צפון הקווקז יוותרו כשהיו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאור המלחמה (ברוסית)
| המלחמות העות'מאניות-רוסיות | |
|---|---|
|
