המלחמה המהדית
 | ||||||||||||||
| הסתערות פרשים מהדיסטים בקרב אומדורמאן | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1881–1899 (כ־18 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון אפריקה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אנגלו-מצרי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
המלחמה המהדית (באנגלית: Mahdist War, בערבית: الثورة المهدية "המהפכה המהדית") הייתה מלחמה בין מצרים ובהמשך האימפריה הבריטית כנגד בני האנצאר בסודאן המהדיסטית בין השנים 1881–1899. המלחמה מוכרת גם בשם המלחמה האנגלו-סודאנית, מרד המהדיסטים הסודאנים ובבריטניה היא כונתה המערכה בסודאן.
את המלחמה ניתן למעשה לחלק לשני חלקים עיקריים; החלק הראשון בין השנים 1883–1885, בו התמודדו הבריטים והמצרים עם המרד וניסו ללא הצלחה לדכא אותו או לפחות לסגת מסודאן, חלק זה התאפיין במשלחות כושלות ונפילה של מוקדי שלטון מצריים רבים. לאחר חלק זה נמנעו הבריטים מלהתערב בסודאן ומצרים לא הייתה חזקה מספיק להחזיר את שליטתה שם ולכן התחיל פרק של שלטון מהדיסטי. החלק השני של המלחמה התרחש בין השנים 1898–1899, וכלל דיכוי מוחץ מצד הבריטים בפיקודו של הורישיו קיצ'נר ונבע דווקא מהצורך של איטליה בעזרה כנגד המהדיסטים בסודאן.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1517 הייתה מצרים בפועל פרובינציה של האימפריה העות'מאנית כשבראש מצרים עומד ואלי (מושל) מטעמה. מסוף המאה ה-18 החלה גם האימפריה הבריטית לפתח אינטרסים במצרים בעיקר משום האופציה לקיצור דרך המסע בין בריטניה והקולוניות החשובות שלה בדרום אסיה, הנתיב הימי מסביב לאפריקה יכול היה להתקצר עם נתיב לים התיכון, מעבר יבשתי (לאחר הקמת תעלת סואץ גם מעבר ימי) דרך מצרים לים סוף ומשם נתיב ימי לקולוניות.
בתחילת המאה ה-19 כבשה מצרים העות'מאנית את סודאן והחלה ליהנות ממקור הכנסה כלכלי מוצלח מאוד, בעיקר בסחר שנהב ועבדים[1]. מי שעמד בראש מצרים מטעם העות'מאנים בתקופה זו היה מוחמד עלי שנחשב כיום אבי האומה המצרית, משום הגישה הלאומנית והניסיונות שלו לגבש עצמאות מצרית וריחוק מהאימפריה העות'מאנית[2]. מהר מאוד הפך הכיבוש בסודאן למעמסה על השלטון המצרי עם חוסר שקט רב והתקוממויות, כמו גם הושקע כסף רב באחזקת יחידות צבאיות מצריות וחילות מצב כדי לשמר את הכיבוש.
המערכה שקדמה למלחמה המהדית וקשרה את האימפריה הבריטית לאזור באופן ברור יותר הייתה המלחמה האנגלו-מצרית בשנת 1882. מערכה זו באה בתגובה למרד שבראשו הקולונל אחמד עוראבי, מרד צבאי שנבע מקיצוצים ובעיות תקציביות שנוצרו סביב ההקמה של תעלת סואץ והחובות שנוצרו במצרים אל מול בריטניה וצרפת. מצד שני, הקשר שנוצר במיוחד בין בריטניה למצרים חייב את הבריטים לדאוג לאינטרסים שלהם במצרים וכן להתערב בדיכוי המרד. כמובן שעם הנוכחות הצבאית הבריטית במצרים והדיכוי המוצלח והמהיר של המרד מצד הבריטים, הנוכחות הבריטית במצרים הלכה והתבססה ולמעשה מצרים הפכה למדינת חסות בריטית כאשר כמעט כל ענייני המדינה נתונים לשליטה עקיפה וישירה שלהם.
הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוחות האנצאר[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא האנצאר התפרס לאורך נקודות שליטה שונות ברחבי סודאן, כאשר המוקד החשוב ביותר בו ישב הכוח הגדול ביותר היה באזור אומדורמאן (חרטום) עם כ-70,000 חיילי רגלים ו-3,500 פרשים בנוסף ל-46 תותחים. צבא האנצאר התחלק לשלוש דיוויזיות:
- המולזימיאה - בפיקודו של השיח' עות'מאן אל-דין, הורכבה מ-18 "רוּבים" כל אחד עם כ-1,200-800 לוחמים אשר גויסו מערביי ה"ג'יהדייה", הרי הנובה ומהדרום. דיוויזיה זו הייתה מאומנת יותר וחייליה עשו שימוש בנשק מתקדם שנפל שלל מהמצרים והבריטים, כגון רובה הרמינגטון. דיוויזיה זו הייתה בסך הכל בגודל 10-12,000 לוחמים.
- הדגל השחור - בפיקודו של אחיו של הח'אליף יעקוב, היא לא הייתה דיוויזיה מאורגנת אלא כללה יחידות בעלות גודל משתנה של מגויסים מכל השבטים באזור אשר עשו שימוש בכלי נשק מיושנים. רוב חיילי היחידה נלחמו עם חרבות או חניתות, מעטים נשאו רובים.
- הדגל הירוק - גם היא יחידה פחות מאורגנת אשר גייסה את לוחמיה מהשבטים באזור הנילוס הלבן. הדיוויזיה סיפחה לתוכה גם את "הדגל האדום" שהייתה בשנות המלחמה הראשונות יחידה בפני עצמה. בדומה לדיוויזיית הדגל השחור, הייתה דיוויזיה זו חמושה בכלי נשק נחותים יותר עם רוב של חרבות וחניתות ומעט רובים מתקדמים.
מבחינת ציוד לחימה, מוערך כי המהדיסטים השיגו כ-4,000 רובים בעיקר מהכוחות המצרים שהביסו בשנים הראשונות למרד, בנוסף היו לאנצאר 11 סוללות ארטילריה עם כשישה תותחים בכל אחת. הרוב המכריע של ציוד הלחימה שלהם התבסס על שלל שהם השיגו לאורך השנים מקרבות עם אתיופיה, איטליה ומצרים, אשר בנוסף לרובים ותותחים כלל גם שני מקלעי גאטלינג ועוד שבעה מקלעים נוספים מסוגים שונים[3].
הכוחות האנגלו-מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוחות החיילים הבריטים, המצרים והסודאנים ששירתו בצבא המצרי, הורכבו באופן שונה וכללו מאפיינים שונים בכל משלחת ומשלחת. משום שבשנים הראשונות האנצאר השתלטו למעשה על סודאן, התאפיין המאמץ האנגלו-מצרי העיקרי בהוצאת משלחות צבאיות כדי להשתלט מחדש על נקודות המפתח שנכבשו בסודאן. בתקופה הראשונה, הורכבו המשלחות כמעט לחלוטין מחיילים מצרים וסודאנים בעלי הכשרה בלתי מספקת וציוד לחימה מיושן יחסית ולקוי, ובראש משלחות אלו עמדו קצינים בריטים בעלי ניסיון קרבי מועט. מרגע שהשלטון הבריטי החליט להתערב באופן מלא יותר ולהביא לסוף המרד, התארגנה משלחת מאומנת ומסודרת תחת פיקודו של קיצ'נר, משלחת זו אכן הצליחה לנצח ולהפיל את שליטת האנצאר והמהדי שבראשם.
מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד המהדיסטי ומערכות ראשונות 1883–1885[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוסר השקט בסודאן תחת השלטון המצרי החל להפוך להתנגדות ממשית, עם היווצרות התנועה המהדיסטית שבראשה מוחמד אחמד שהכתיר את עצמו בתור המהדי בשנת 1881. אחמד היה איש דת משכיל שגדל בפורט סודאן ולמד את דת האסלם תחת מספר אנשי דת, אביו של אחמד אף טען שהוא צאצא של הנביא מוחמד. בשנת 1861 הפך אחמד לדרוויש סומניה, דרגת דת שדורשת חיי עוני וצניעות, ערכים שהוא דרש ממאמיניו ותומכיו ההאנצאר. המרד של אנשי המהדי החל להדאיג את השלטון במצרים והוחלט לשלוח כוח צבאי כדי לדכא את המרד הראשוני. המושל המצרי בסודאן שלח שתי פלוגות בסיוע מכונת ירייה לעצור את המהדי ותומכיו, במעלה הנילוס שתי הפלוגות הגיעו לאזור הכינוס של המהדי והחלו לירות באופן עיוור ולא אחראי משני צדדי שדה הקרב. באופן זה, האנצאר הצליחו לתקוף כל פלוגה בנפרד ולהביס את הכוח המצרי.
הצלחת המהדי הביאה לעלייה בתומכיו וכוחו הלך וגדל. לאחר הניצחון, האנצאר נסוגו נסיגה טקטית לכיוון המדבר במערב וכך התרחקו ממוקדי השלטון המצרי בסודאן. כוח מצרי נוסף שנשלח בניסיון נוסף להביס את כוחות האנצאר נפל במארב מתוכנן ונטבח ב-9 בדצמבר 1882. בשלב זה מצרים החלה לדאוג מאיבוד שליטה בסודאן ושלחה 4,000 חיילים בפיקודו של יוסוף פאשה, אך ביטחון מופרז של הכוח הביא להקמת מחנה בקרבת אזור הכינוס של האנצאר, מה שהוביל לטבח של המצרים בלילה. הניצחון כנגד כוח מצרי כל כך גדול העלה מאוד את המוראל של כוחות המרד וחימש אותם בנשק וציוד רב.
במהלך אביב 1883 כוחות מצרים החלו להתארגן בח'רטום והגיעו לבסוף לכוח של 7,000 חיילי רגלים, 1,000 פרשים, 20 מכונות ירייה ומספר תותחי שדה. הכוח התארגן בפיקודו של ויליאם היקס ומספר קצינים אירופאיים לקראת לחימה כנגד האנצאר ממערב. מצד שני כוחות האנצאר עלו לכדי 40,000 לוחמים חמושים חלקית בכלי נשק מתקדמים. מטרת הכוח המצרי הייתה שחרור העיר אל-עובייד, אשר הספיקה ליפול לידי האנצאר במהלך ההכנות למשלחת. בתחילת נובמבר 1883, יצאה המשלחת לדרכה ובקרבת אל-עובייד הכוח הלך לאיבוד במקרה או במכוון[4] ומצא את עצמו במרכזו של מארב כוחות האנצאר. רבים מהחיילים המצרים נשברו וברחו בעוד שכל שאר הכוח הובס באופן מוחץ על ידי האנצאר ונטבח כמעט כולו, כולל היקס שנהרג בקרב, מלבד 2,000 חיילים שנפלו בשבי.
בתקופה זו גדלה מאוד השפעתם ומעורבותם של הבריטים במצרים במיוחד לאור ניצחון הבריטים כנגד מרד אורבי במצרים, כמו גם החובות הכספיים של מצרים לבריטניה לאור כריית תעלת סואץ.
המצור על ח'רטום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1883 הורתה הממשלה הבריטית למצרים לנטוש את סודאן, אך פעולה זו הייתה מסובכת, כיוון שכללה נסיגה של אלפי חיילים מצרים, עובדים אזרחיים ובני משפחותיהם. הממשלה הבריטית ביקשה מצ'ארלס גורדון להפליג לח'רטום על מנת שידווח מה השיטה הטובה ביותר לבצע את הפינוי.
גורדון יצא לקהיר בינואר 1884 בלווית קולונל ג'. ד. סטיוארט, אשר מונה לסגנו. בקהיר קיבל גורדון הוראות נוספות מהנציג הדיפלומטי הבכיר של בריטניה במצרים, סר אוולין בארינג, ומונה כמושל כללי. במסעו דרומה עבר גורדון בקורוסקו ובברבר שבקצה עיקול הנילוס והגיע לח'רטום ב-18 בפברואר. בהגיעו החל גורדון לארגן את משלוח הנשים, הילדים, החולים והפצועים למצרים וכ-2,500 איש פונו לפני שכוחותיו של המהדי חסמו את הנתיב צפונה. על פי בקשתו של גורדון, ניסה ברינג להשיג את אישורם של הבריטים והמצרים למינויו של זובאייר, מגדולי סוחרי העבדים של סודאן, אך גם מנהיג מקומי בעל השפעה, למושל סודאן לאחר שגורדון יעזוב. ברינג פעל מאחורי הקלעים להשגת המינוי, אבל גורדון, בפזיזות שנבעה מכעס בשל עיכוב האישור, דיווח לכתב "הטיימס" על הרעיון, והסערה הציבורית שפרצה בשל כך אילצה את הממשלה הבריטית לסרב לתמוך בסוחר העבדים לשעבר.
התקדמות המורדים לח'רטום השתלבה במרידה מקבילה במזרח סודאן שמנהיגה היה עות'מאן דיגנה. הכוחות המצריים בסַוַכּין שעל חוף הים האדום הובסו שוב ושוב. בשל חשש לנתיב להודו העובר בים סוף, נשלח כוח בריטי תחת פיקודו של גנרל סר ג'רלד גרהם לסַוַכּין והוא אילץ את המורדים לסגת לאחר מספר קרבות קשים. גורדון דרש כי הדרך מסַוַכּין לברבר תישאר פתוחה, אך הממשלה הבריטית בלונדון סירבה לבקשה ובאפריל פונו כוחותיו של גרהם, וגורדון וסודאן נזנחו. ב-15 במרץ מרדו השבטים שמצפון לח'רטום והצטרפו אל המהדי; הם חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את הטלגרף שחיבר בין ח'רטום לקהיר. במאי נכנעה ברבר, וח'רטום הייתה מבודדת לחלוטין.
גורדון ארגן את הגנת ח'רטום כש-30,000 מלוחמי המהדי החלו את המצור על העיר ב-18 במרץ 1884. ח'רטום, המצויה בנקודת המפגש בין הנילוס הלבן והנילוס הכחול, הייתה מוגנת משלושה עברים על ידי הנהרות, ובהוראת גורדון נחפרה תעלה בין הנילוס הלבן לנילוס הכחול שהפכה את ח'רטום לאי. גורדון השרה תחושה של ביטחון בעיר בחודשי המצור הראשונים, קידם קצינים בדרגות, אישר הקצבות מזון מיוחדות בחגים ויישב סכסוכים. הוא הציע הצעת פשרה למהדי אך היא נדחתה בתביעה לכניעה מוחלטת.
הבריטים החליטו לנטוש את סודאן, אך היה ברור כי במצב שנוצר לא ניתן לפנות את חיל המצב המצרי ולכן דרש הממשל הבריטי מגורדון שיתפנה בעצמו. אלא שגורדון קורץ מחומר אחר - או שכל חיל המצב מפונה או שגם הוא נשאר. בינתיים הלכה והתגברה הדרישה הציבורית לחילוצו. ב-8 באוגוסט החליטה הממשלה הבריטית לנקוט צעדים לחילוצו. כצעד ראשון הקים רב-סרן צעיר בשם הוריישו קיצ'נר, שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בעתידה של סודאן, מוצב חוץ בדאבּה (הנקודה שבה פונה הנילוס מזרחה). קיצ'נר שמר על קשר עם גורדון בעיר הנצורה באמצעות שליחים. רק בתחילת נובמבר, ארבעה חודשים אחרי שהתקבלה החלטת החילוץ, היה כוח החילוץ הבריטי העיקרי מוכן לצאת לדרך.
ב-10 בספטמבר התפנו מח'רטום כל האירופאים, למעט גורדון והקונסול האוסטרי, בספינה "עבאס". ב-18 בספטמבר עלתה הספינה על שרטון ובעלי בריתו של המהדי רצחו את כל יושביה וביניהם סגנו של גורדון, הקולונל סטיוארט. בין השאר היו בספינה גם מסמכים שפירטו במדויק את מצבת הכוח המצרי בח'רטום ואת תביעותיו של גורדון להושטת עזרה. המידע שכנע את המהדי כי יקל עליו לכבוש את ח'רטום, וב-21 באוקטובר הביא את עיקר כוחותיו לח'רטום. בתחילת נובמבר הצליחו שליחיו של קיצ'נר להעביר לגורדון חבילת מכתבים שנעטפה בגיליון של העיתון "סטנדרד" מלונדון ובו גילה גורדון את הידיעה כי מטרת כוח החילוץ היא גורדון לבדו. על כך כתב ביומנו: "אני מצהיר, אחת ולתמיד, שלא אצא מסודאן עד אשר כל אדם שיבקש לצאת את הארץ תינתן לו אפשרות לעשות זאת... אם יגיעו לכאן שליח או הוראה בכתב, שאני מצווה לצאת את הארץ לא אציית אלא אשאר כאן; ארד שאולה עם העיר, וכל האחריות תחול עלי".
ב-12 בנובמבר החלו כוחותיו של המהדי להפגיז את ח'רטום מתותחים שנפלו לידיהם כשהביסו את הצבא המצרי שנשלח נגדם שנה קודם לכן. בינתיים החלו המים בנהר לרדת, כמקובל בעונה זו של השנה, והתעלה שנחפרה מדרום החלה להתייבש. האויב החל להתקרב יותר ויותר לעיר. ב-13 בדצמבר כתב גורדון: "אם חיל המשלוח לא יגיע תוך 10 ימים, ואני אינני מבקש יותר מ-200 איש, עלולה העיר ליפול; עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשמור על כבוד ארצי. היו שלום." את יומנו, מברקים ורישומים צרר גורדון בחבילה שאותה שלח עם הספינה "בורדאיין" למאטאמה על מנת לפגוש את חיל החלוץ הבריטי.
בסוף דצמבר הגיע כוח החילוץ הבריטי לקורטי שבסודאן והתפצל לשניים. חלק אחד המשיך בדרך הארוכה במעלה נהר הנילוס המתעקל בנקודה זו מזרחה וצפונה. חלקו השני של הכוח צעד בדרך הקצרה דרך המדבר, כשמטרתו מאטאמה שבקצה עיקול הנילוס, והגיע לשם ב-19 בינואר 1885 כשהוא מביס בדרך את כוחות המהדי שניסו לעצרו. במאטאמה פגשו אנשי הכוח בארבע ספינות תותחים שגורדון שיגר אליהם באמצע דצמבר מח'רטום לאחר שקיבל ידיעות על התקרבותם. מהמכתבים ששלח גורדון הבינו המפקדים האנגלים כי מצבו נואש. הם שיפצו שתיים מהספינות וב-24 בינואר הפליג בהן המפקד האנגלי, צ'ארלס וילסון, בראש כוח ובו 20 חיילים בריטים ו-250 חיילים סודניים.
ב-26 בינואר 1885, בשעה שלוש לפנות בוקר, הסתערו 50,000 לוחמי המהדי על ח'רטום. החיילים המצרים העייפים והרעבים, שהמוראל שלהם היה בשפל המדרגה, לא הצליחו לעצור את הכוחות העדיפים, והמורדים חדרו לעיר וביצעו בה מרחץ דמים. אין יודעים בדיוק כיצד מת גורדון. בורדיני ביי, אחד מסוחרי ח'רטום, סיפר כי גורדון נהרג על גרם מדרגות ארמונו. מאוחר יותר ערפו את ראשו והשליכו את גופתו לאחת הבארות. ראשו הערוף נישא לאוהלו של המהדי והוצב שם בין שני ענפי עץ.
יומיים אחר־כך, ב-28 בינואר (יום הולדתו ה-52 של גורדון), תחת אש בלתי פוסקת של רובים משתי גדות הנהר, הגיע כוח המשימה של וילסון כדי לגלות כי ח'רטום נפלה בידי המורדים וגורדון כבר אינו בין החיים. במצב זה החליט הפיקוד הבריטי לפנות את חיל המשלוח הבריטי מסודאן.
תקופת סודאן המהדיסטית 1885–1898[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה הסופית ודיכוי המרד 1898–1899[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב אומדורמאן
תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה המהדית בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרומן ארבע הנוצות אשר נכתב על ידי אלפרד מייסון ועליו התבססו מספר סרטים, מתרחש לקראת ובמהלך המלחמה המהדית.
- הרומן האור שכהה של רודיארד קיפלינג מתרחש ברובו בלונדון אך מתייחס גם לאירועים במלחמה.
- הרומן "בישימון וביער עד" של הנריק סנקביץ' נכתב על רקע מרד המהדי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Barthorp, Michael. 1988. The British Army on Campaign: 1816-1902 (4): 1882-1902. London: Osprey
- Featherstone, Donald. 1993. Khartoum 1885: General Gordon's Last Stand. Oxford: Osprey
- Featherstone, Donald. 1993. Omdurman 1898: Kitchener's Victory in The Sudan. London: Osprey
- Knight, Ian. 1989. Queen Victoria's Enemies (2): Northern Africa. London: Osprey
- Whitehouse, Howard. 1987. Battle in Africa: 1879-1914. Surrey, UK: Fieldbooks
- Wilkinson-Latham, Robert. 1976. The Sudan Campaigns: 1881-1898. Oxford: Osprey
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המלחמה המהדית, באתר Heritage History
