The Who

The Who

חברי להקת "The Who",‏ 1975. משמאל לימין: רוג'ר דלטרי, ג'ון אנטוויסל, קית' מון ופיט טאונסנד
מקום הקמה	לונדון, אנגליה
מוקד פעילות	לונדון, אנגליה
תקופת הפעילות	1964–1982, 1985, 1988–1991, 1996–1997, 1999 ואילך
סוגה	רוק אנד רול, הארד רוק, רוק מתקדם, רוק קלאסי
חברת תקליטים	ברונסוויק רקורדס, טראק רקורדס, ריאקשן רקורדס, פולידור רקורדס, דקה רקורדס, וירג'ין רקורדס, MCA רקורדס, וורנר רקורדס, יוניברסל רפובליק רקורדס, גפן רקורדס, אטקו רקורדס
פרסים והוקרה	פרס גראמי למפעל חיים (2001) היכל התהילה של הרוק אנד רול (1990)
http://thewho.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
פיט טאונסנד רוג'ר דלטרי
חברים לשעבר
ג'ון אנטוויסל (נפטר, 2002) קית' מון (נפטר, 1978) דאג סנדום קולין דוסון גבי קונולי קני ג'ונס

The Who (בעברית: הַמִּי) הם להקת רוק בריטית שהוקמה בלונדון ב-1962 ונחשבת לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בכל הזמנים. ההרכב המקורי של הלהקה (שהתקיים בין השנים 1964–1978) כלל את הסולן הראשי רוג'ר דלטרי, הגיטריסט פיט טאונסנד, הבסיסט ג'ון אנטוויסל והמתופף קית' מון. הם נחשבים לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר של המאה ה-20 והם מכרו לאורך הקריירה מעל ל-100 מיליון תקליטים ברחבי העולם. הייתה להם השפעה ניכרת במיוחד על להקות הארד רוק, פאנק, פאוור פופ ומוד רבות. הלהקה התווספה להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 1990.

הלהקה התפתחה מהלהקה "The Detours". בתחילת דרכה לקחה הלהקה חלק פעיל ברוח הנוער של המודים (Mods) ויצירותיהם ייצגו את תחושות הדור הצעיר, כמו מרדנות, אהבה ובלבול, וכן גם הופעותיהם היו הרסניות, במיוחד באופן בו החריבו את כלי הנגינה שלהם. הסינגל הראשון של הלהקה "I Can't Explain" אשר פורסם במקור בשנת 1965 הגיע בשיא למצעד ה-Top 10 הבריטי, ואחריו היו להם מספר להיטים נוספים כולל "My Generation" שפורסם במקור ב-1965,"Substitute" שפורסם במקור ב-1966 ו-"Happy Jack" שפורסם במקור ב-1966. בשנת 1967 הלהקה הופיעה בפסטיבל הפופ של מונטריי שבארצות הברית והם פרסמו את הסינגל "I Can See for Miles" אשר היה הסינגל הראשון של הלהקה בארצות הברית. אלבום הקונספט של הלהקה "Tommy" אשר פורסם במקור ב-1969 כלל את הסינגל "Pinball Wizard" אשר זכה להצלחה ניכרת.

הופעות נוספות בפסטיבל וודסטוק ובאי וייט, וכמו גם פרסום של אלבום ההופעה החיה Live at Leeds שפורסם במקור ב-1970, ביססו את המוניטין שלהם כאחת מלהקות הרוק הנחשבות ביותר באותה התקופה. ההצלחה הניכרת לה זכתה הלהקה הוביל לכך שטאונסנד לבסוף בחר להפסיק לעבוד על אלבום הקונספט Lifehouse. אף על פי כן, מספר שירים שכתב עבור אותו אלבום הקונספט התווספו לאלבום הבא של הלהקה Who's Next שיצא ב-1971 וכלל את הלהיטים "Won't Get Fooled Again", "Baba O'Riley", ו-"Behind Blue Eyes". הלהקה פרסמה בשנת 1973 את אלבום הקונספט Quadrophenia והייתה שותפה בהפקת העיבוד הקולנועי של Tommy שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בשנת 1975. הם המשיכו להופיע בפני קהלים גדולים ברחבי העולם לפני שהחליטו להפסיק להופיע בסוף שנת 1976. זמן קצר לאחר פרסום האלבום הבא של הלהקה "Who Are You" בשנת 1978 קית' מון נפטר.

קני ג'ונס הפך בהמשך למתופף החדש של הלהקה והלהקה השיקה סבב הופעות נוסף והייתה שותפה בהפקת העיבוד הקולנועי של Quadrophenia והסרט התיעודי הרטרוספקטיבי "The Kids Are Alright" . הלהקה התפרקה לבסוף במהלך שנת 1983. לאורך השנים הלהקה התאחדה במספר הזדמנויות כמו במופע לייב אייד בשנת 1985, בסבב הופעות ליום השנה ה-25 אשר התקיים בשנת 1989 ועבור סבב ההופעות "Quadrophenia" שהתקיים בשנים 1996–1997. בשנת 1999 הלהקה החליטה על איחוד מלא יחד עם המתופף זאק סטארקי. לאחר מותו של אנטוויסל ב-2002 התוכניות של הלהקה להפיק אלבום חדש נדחו עד 2006, כאשר יצא לשווקים האלבום Endless Wire. לאחר מותו של אנטוויסל הלהקה המשיכה להופיע עם סטארקי על התופים, פינו פלדינו על גיטרת הבס, ואחיו של פיט, סיימון טאונסנד, על הגיטרה השנייה. ב-2019 הוציאה הלהקה את האלבום "Who" וערכה סבב הופעות עם תזמורת סימפונית.

היסטוריה

שנות ה־60: הדור שלהם

רוג'ר דלטרי (משמאל) וקית' מון בשנת 1967

תחילתה של הלהקה החלה ב־1962. רוג'ר דלטרי, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל היו חברי ילדות, וגדלו יחדיו בעיירת הפועלים צ'יסוויק הסמוכה ללונדון. טאונסנד ואנטוויסל היו יחד בתזמורת בית ספרם שם ניגנו בסגנון הדיקסילנד ג'אז. טאונסנד ניגן על בנג'ו ואנטוויסל על חצוצרה. בהמשך נעוריהם פעלו השניים ביחד בלהקה, אך ב־1962 עזב אנטוויסל את ההרכב לטובת להקה בה פעל דלטרי כגיטריסט, שעבד באותה תקופה בתור נפח לפרנסתו. הלהקה נקראה Detours (מעקפים) ומאוחר יותר הצטרף גם טאונסנד ללהקה והחליף את דלטרי בתפקיד הגיטריסט, וזה עבר לתפקיד הזמר המוביל בלהקה.

ב־1964 החליטה הלהקה לשנות את שמה להמי (The Who), במקביל להצטרפותו של המתופף קית' מון, שהחליף את המתופף המקורי. השערה בנוגע להצטרפותו של מון טוענת שבאחת ההופעות של הלהקה, בעודו שיכור כלוט, הוא עלה על הבמה והכריז כי הוא יודע לתופף טוב בהרבה מהמתופף הנוכחי שלהם. לאחר הצהרה זו הוא התקבל להרכב. במשך ארבע עשרה השנים שבאו אחר כך, טאונסנד, דלטרי, אנטוויסל ומון היוו את חברי ההרכב השלם.

במשך תקופה קצרה באותה שנה, תחת ניהולו של האמרגן פיטר מידן, הם שינו את שמם ל־"The High Numbers", ובמהלכה הוציאו סינגל כושל שיועד בעיקר למעריציהם שהיו חברי ה"מודים": תנועת נוער חברתית בלתי ממוסדת של צעירים שהיו מהודרים בלבושם אך פרועים בהתנהגותם והיוו משקל מנוגד לרוקרים הקשוחים. כש־"Zoots Suit/I'm The Face" נכשל, חברי הלהקה פיטרו את האמרגן. הם החלו להופיע גם תחת השם The Mods אך במהרה חזרו להופיע בתור המי.

הלהקה זכתה להצלחה רבה בקרב המודים, ושיריה התאפיינו במלל שהתאפיין בנושאים המתאימים לרוחם, לרוב בנושאי לבטים של אהבה וחוסר הבנה כלפיהם. כמו כן ההופעה של הלהקה הפכה לאחד ממוקדי תשומת הלב שלהם והם אופיינו בהתנהגות הרסנית שכללה החרבת כלי הנגינה שלהם, ובעיקר בניפוץ הגיטרה על ידי פיט טאונסנד. מוקד תשומת לב נוסף היה טאונסנד עצמו, שהיה כותב השירים הראשי וכתיבתו הייתה מאתגרת ומלאת מחשבה, בניגוד לסגנון המצ'ואיסטי במקצת של דלטרי. דלטרי התנגד לבצע שירים מסוימים של טאונסנד, וכך קרה שטאונסנד ביצע שירים אלו ויכולותיו הווקאליות הוכיחו את עצמן.

ב־1965 הוציאה הלהקה את הסינגל המצליח הראשון שלה "I Can't Explain" שהיה דומה בסגנונו ללהקת הקינקס (הגיטריסט השני שניגן בהקלטות הסינגל היה ג'ימי פייג', גיטריסט להקת לד זפלין לעתיד). השיר בצידו השני של הסינגל היה "Anyway, Anyhow, Anywhere" והוא היווה את שיתוף הפעולה היחיד בכתיבה בין טאונסנד לדלטרי. באותה שנה יצא אלבום הבכורה של הלהקה "My Generation". האלבום כלל המנונים של המודים כמו "The Kids Are Alright" וכן את השיר הנושא "My Generation". השיר פורסם כסינגל והפך ללהיטה הגדול ביותר של המי, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי והפך לאחד מהמנוני דור שנות ה־60, בזכות השורה המפורסמת ביותר ממנו "Hope I die before I get old" ("מקווה שאמות לפני שאהפוך זקן"). שירים מפורסמים נוספים באלבום היו "I'm A Boy"‏, "Happy Jack" ו־"Pictures Of Lily" שהפך ל"המנון" לאוננות בממלכה המאוחדת. כל אלו הראו את אמצעי הכתיבה הסיפוריים של טאונסנד, ששלבו עיסוק במין ומצוקה נפשית.

תחנת הרדיו WTAC Power Rock AM600 בפלינט הייתה תחנת הרדיו הראשונה בארצות הברית שהציגה את המי, שם הלהקה גם ביצעה את אחת ההופעות הראשונות שלה בפלינט, באצטדיון אסטווד, בתור להקת החימום ללהקתו של הרמן הרמיט. מאוחר יותר בפלינט, ביום הולדתו העשרים ואחת של מון, התרחשה כביכול התקרית המפורסמת בה דחף את מכונית הלינקולן שלו אל בריכה במלון Holiday Inn. אולם עדים רבים, ביניהם אנטוויסל, טענו שהתקרית מעולם לא קרתה. הסיפור הפך לאגדה, כולל הטענה שהלהקה גורשה מכל רשתות Holiday Inn ברחבי העולם.

על אף שזכתה להצלחה בתור להקת סינגלים, שאיפותיו של פיט טאונסנד היו שהמוזיקה של הלהקה תהיה יותר מורכבת עם מילים יותר פרובוקטיביות, וכן שאלבומי הלהקה יהיו ייחודיים יותר, מאשר אוסף שירים נפרדים. הסימן הראשון ליצירתיות זו בא באלבום השני של הלהקה – "A Quick One", שיצא ב־1966. האלבום כלל שיר ארוך במיוחד שענה על שם האלבום "A Quick One, While He's Away" (בעברית: "משגל חפוז בזמן שהוא נעדר") וסיפר על נערה צעירה המתגעגעת לבן זוגה, וחברותיה מייעצות לה למצוא נחמה בנהג קטר זקן. מאוחר יותר, תואר השיר כ"מיני אופרה".

הסגנון הייחודי שהלהקה אמצה לעצמה המשיך שנה מאוחר יותר ב־1967 כשיצא אלבומה השלישי של הלהקה, "The Who Sell Out", שהיה אלבום הקונספט הראשון של הלהקה. האלבום, בסגנון של תחנת רדיו, עסק בתרבות הצריכה וכלל שידורי רדיו פיראטים פיקטיביים ופרסום מוצרים. באלבום נכללה מיני אופרה נוספת – "Rael", וכן הוא גם זכה להצלחה בארצות הברית, כאשר השיר "I Can See For Miles" נכלל בין עשרת הגדולים של המצעד האמריקני.

באותה שנה הלהקה הופיעה בתוכנית האירוח הפופולרית "Smothers Brothers", שם ביצעה מספר מלהיטיה הגדולים. בסיום השיר "My Generation" פיט טאונסנד החל לנפץ את הגיטרה שלו על הבמה, כשבמקביל אליו רוג'ר דלטרי בעט במגברים ובציוד על הבמה וקית' מון העיף את מערכת התופים שלו בעזרת מטען נפץ שהניח בתוכם, שיצר פיצוץ עוצמתי במיוחד. השימוש בחומר נפץ היה מנהג שכיח של מון, אך בהופעה ספציפית זו הוא שם כמות יוצאת מגדר הרגיל, וכתוצאה מכך, פיט טאונסנד, שעמד קרוב לפיצוץ העצום, סבל מהתחרשות זמנית ושערו עלה באש. בהמשך לתקרית הבלתי צפויה קית' מון העמיד פני מת בעוד שהמנחה טומי סמות'רס וג'ון אנטוויסל ניסו לעזור לו, ופיט טאונסנד שבר גם את הגיטרה הקלאסית שסמות'רס התכוון לנגן בה כשעלה לבמה. הופעה זו חרתה את הלהקה בזיכרון הקולקטיבי באופי הפרוע והמרדני שלה, שאפיין אותה גם בתקופתה המאוחרת יותר. בעקבות המקרה הזה הוזמן טאונסנד להיות המרואיין הראשון של מגזין "רולינג סטון", שם הוא חשף שהוא עובד על אלבום קונספט באורך מלא, אופרת רוק.

ב־1969 הוציאה הלהקה את אותה היצירה המדוברת, פרי עטו של טאונסנד שהסתכם כאופרת הרוק הראשונה בהיסטוריה. היצירה נקראה "Tommy", ובמרכז העלילה שלה היה נער חירש, אילם ועיוור שמתגלה ככישרוני ביותר במשחק הפינבול והופך למנהיג המונים, אך במהרה מוצא את עצמו נבגד בידי מעריציו. האלבום זכה להצלחה גדולה והעלה לגדולות את מעמד הלהקה, כשבכל רחבי הממלכה המאוחדת נחטפו כרטיסים להופעות בהם בוצעה אופרת הרוק במלואה. האלבום אף עובד לאחר מספר שנים לסרט קולנוע בבימויו של קן ראסל בכיכובם של חברי הלהקה, כשאת תפקיד טומי גילם רוג'ר דלטרי בעצמו. שחקנים נוספים בסרט היו ג'ק ניקולסון, אריק קלפטון, אלטון ג'ון, טינה טרנר ועוד. הפקתו של "טומי" כמחזמר בברודוויי אף זכתה בפרס טוני.

על אף ההצלחה ההיסטרית של "Tommy", גולת הכותרת האמיתית של הלהקה באותה שנה הייתה הופעתה בפסטיבל וודסטוק. הלהקה הופיעה בלילה השני של הפסטיבל בשלוש לפנות בוקר ביום שבת, והייתה הלהקה עם המופע הארוך ביותר בפסטיבל, שכלל 24 שירים, רובם מתוך "Tommy". הופעתם בפסטיבל ארכה כארבע שעות והיא היוותה הוכחה למעמד הרם אליו הגיעה הלהקה. הופעתו הכריזמטית במיוחד של דלטרי, הראתה את עלייתו ממבצע השירים של טאונסנד בלהקה, למעמד של כוכב על. תקרית זכורה ביותר במהלך ההופעה הייתה פריצתו של פעיל זכויות האדם אבי הופמן אל הבמה, וניסיונו להלהיב את הקהל עם סיסמאות בזכות השלום ובגנות מלחמת וייטנאם, אך פיט טאונסנד חבט בו עם הגיטרה שלו והשליך אותו מן הבמה. כיוון שהיה זה סופו של השיר "Pinball Wizard" והגיטרה של טאונסנד כבר לא ניגנה כראוי, הוא ניפץ אותה על הבמה בסוף השיר והשליך אותה אל הקהל. מעשה זה ביסס את מעמדה של המי כלהקת הרוק הקשוחה ביותר של אותה התקופה, והעלה את המכירות של "Tommy".

שנות ה־70: הצלחות ונסיגות

רוג'ר דלטרי ופיט טאונסנד בזמן הופעה בהמבורג ב־1972

רוג'ר דלטרי ופיט טאונסנד בזמן הופעה בטורונטו ב־1976

ב־1970 הוציאה להקת המי את אלבום ההופעה "Live at Leeds". האלבום זכה להצלחה ורבים סברו כי זהו אלבום ההופעה הטוב ביותר בכל הזמנים בתחום הרוק (כך נאמר בעיתון הניו-יורק טיימס), ולהופעה הטובה ביותר שהתקיימה בעיר לידס. ההופעה זכורה, בין היתר, עקב הביצוע המיוחד והארוך במיוחד של רבע שעה לשיר "My Generation". אלבום זה סימל את המשך הצלחת הלהקה משנות השישים לשנות השבעים, על אף השינויים שחלו במוזיקה. באוגוסט אותה שנה הופיעה הלהקה בפסטיבל האי וייט. הופעתם נחשבת לאחד מרגעי השיא בפסטיבל הענק הראשון של שנות השבעים, וגם בה, כמו בוודסטוק, תפסה אופרת הרוק טומי נתח נכבד ממנה. הופעתם בפסטיבל קיבעה באופן סופי ובלתי מעורער את מעמדה של המי כאחת מלהקות הרוק והרית'ם אנד בלוז הטובות בכל הזמנים.

באותה שנה החל פיט טאונסנד לעבוד על אלבום קונספט נוסף במטרה להתעלות על אופרת הרוק "Tommy". האבטיפוס של האלבום שנקרא "The Lifehouse Project" היה פרויקט מורכב מבחינה מוזיקלית, כלל ניסיונות ורעיונות רבים משולבים זה בזה, וכתוצאה מכך נוצרו מחלוקות רבות בין חברי הלהקה במהלך ההקלטות, והשיא הגיע עם התמוטטות העצבים של פיט טאונסנד. הפרויקט נזנח, אך חמרים ממהלך העבודה עליו נשמרו ונכללו באלבומה הבא של המי שיצא ב־1971. האלבום "Who's Next", הפך להיות האלבום המצליח ביותר של הלהקה, הן מסחרית והן בקרב המבקרים. האלבום היה מראשוני האלבומים ששילב בתוכו גם סינתסייזרים, ובכך התחיל את המהפכה שעמדה להשפיע על להקות רבות שישתמשו באמצעים אלקטרוניים נוספים בשיריהן. האלבום נחשב לאחד המצליחים של הלהקה, עם הסינגלים המצליחים "Baba O'Riley" ו־"Won't Get Fooled Again". האחרון הפך להיות הסינגל המצליח הראשון שכלל בתוכו סינתסייזר.

בעקבות הצלחת "Who's Next" התאושש טאונסנד, וב־1973 כתב אופרת רוק חדשה בשם "Quadrophenia". לצד שיוך האלבום כאופרת רוק, אפשר לראות באלבום כאוטוביוגרפי או מסמך היסטורי על חיי הנעורים המסובכים בשנות השישים המוקדמות שבלונדון. האלבום סיפר על נער צעיר בשם ג'ימי ועל מאבקו להערכה עצמית, מאבקו עם משפחתו ואחרים, ומחלת הנפש שלו. הרקע לסיפורו האישי הוא המאבק בין ה"מודים" וה"רוקרים" בממלכה המאוחדת, ובעיקר באזור ברייטון. האלבום היה הראשון שבו כל אחד מחברי הלהקה שר באחד השירים לפחות. האופרה מספרת על בחור הלוקה בתסמונת שגורמת לאישיות שלו לפתח ארבעה כיוונים: הקשוח, הרומנטיקן, הצבוע והמטורף.

האלבום הבא של הלהקה הכיל שירים אישיים יותר של טאונסנד, ואת הסגנון הזה הוא העביר מאוחר יותר לעבודות הסולו שלו. ב־1975, "The Who By Numbers" יצא לשוק וכלל הרבה שירים שהציגו בדיקה עצמית של הלהקה, לצד להיטים כמו "Squeeze Box", שהסינגל שלו זכה להצלחה רבה. האלבום לא היווה הצלחה מסחרית כמו קודמיו, ומבקר רוק אחד אף כינה אותו "מכתב ההתאבדות של פיט טאונסנד".

במקביל החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבומי סולו בנפרד, מה שהעיד בעיני המבקרים על תחילת הסוף. עם זאת, באותה שנה יצא הסרט "טומי" והיה להצלחה גדולה עם מועמדות לפרס אוסקר של פיט טאונסנד עבור הפסקול ומועמדות של רוג'ר דלטרי לפרס גלובוס הזהב עבור השחקן הטוב ביותר. ב־1976 הופיעה הלהקה בהופעה במגרש האתלטיקה והפוטבול בצ'ארלטון, וקבעה עמו שיא גינס למשך עשר שנים בתור ההופעה הרועשת ביותר.

עד ליציאת האלבום הבא, הלהקה לא מצאה את עצמה והתדרדרה, בין היתר עקב התמכרויות שונות של חברי הלהקה, ויש אומרים כי "ההצלחה עלתה להם לראש". טאונסנד היה ידוע בשימוש מופרז ב־LSD, בעוד הרגלי השתייה והשימוש בקוקאין של קית' מון היו שערורייתיים במיוחד. בעוד שרוב חברי הלהקה חיו את חיי ההוללות של כוכבי הרוק, דלטרי, שהיווה סוג של דמות סמכותית ויציבה מבין הארבעה, הזדעזע מההתנהגות של חבריו ואיים עליהם שהסמים יהרסו אותם. בהתקף זעם פתאומי, לקח דלטרי בהזדמנות אחת את הסמים של מון והוריד אותם באסלה, וכשמון הנרגז בא להתעמת אתו, חבט בו דלטרי באגרופו.

ב־1978 יצא האלבום שנחשב לאחד מן המוצלחים של הלהקה, "Who Are You". אלבום זה החל להתרחק מסגנון אלבומי הקונספט של הלהקה, ועבר לסינגלים נטולי קשר אחד לשני (אף שהכיל שיר אחד מאופרת הרוק של ג'ון אנטוויסל שלא הושלמה), עם הסינגל המצליח שנושא את שם האלבום. אף על פי שלא היו סינגלים מוכרים מהאלבום, הוא נשא אופי של פאנק רוק ורוק מתקדם, שהיו פופולריים מאוד באותה התקופה.

רבים טענו שהאלבום הולך לסמן את פריחת הלהקה מחדש, אך במהרה התברר ההפך, כשפחות מחודש לאחר יציאתו נמצא מתופף הלהקה, קית' מון, מת בדירתו שבארמון קורזון ממנת יתר של כלורמתיאזול, מספר שעות לאחר ששהה במסיבה של פול מקרטני. מון הוחלף במתופף קני ג'ונס מלהקת "הפנים הקטנות". הלהקה בחרה להתאושש וב־1979 החלה בסיבוב הופעות עולמי, בין היתר בפסטיבל קאן ובמדיסון סקוור גארדן. סיבוב ההופעות נקטע בעקבות אסון: בהופעה של הלהקה ב־3 בדצמבר, בסינסינטי, אוהיו, נמחצו ונחנקו למוות 11 מעריצים בעקבות מהומות על מקומות הישיבה. ללהקה לא נאמר דבר על המקרה עד לאחר ההופעה כי הרשויות חששו שביטול ההופעה יביא למהומות נוספות. חברי הלהקה היו הרוסים כתוצאה מהאסון. באותה שנה הוציאה הלהקה את סרט התעודה "The Kids Are Alright" (על שם האלבום) וגרסת סרט ל־"Quadrophenia". הראשון תיעד את הלהקה במיטב הרגעים במהלך הקריירה שלה על הבמות. בדצמבר של אותה שנה, הלהקה הפכה להיות הלהקה השלישית, אחרי הביטלס והבנד, שהופיעה על השער של מגזין טיים. המאמר המצורף גילה הערכה רבה ללהקה, לחבריה ולמעמדם במוזיקת הרוק.

שנות ה־80: מתפוגגים

בשנות השמונים, הוציאה הלהקה שני אלבומים עם ג'ונס על התופים, שהחליף את קית' מון המנוח. הראשון היה "Face Dances" ב־1981 והשני "It's Hard" מ־1982. אובדנו של מון גרע מהמקצב שאפיין כל כך את הלהקה, והעבודה עם ג'ונס יצרו סאונד פחות כבד שנטה לכיוון פופ. על אף ההצלחה הרבה לה זכו האלבומים (מגזין הרולינג סטון נתן ל־"It's Hard" ציון מעולה), מעריצים רבים לא קיבלו באהדה את הסאונד החדש של הלהקה. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום האחרון, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות פרידה לאחר שפיט טאונסנד הודה בהתמכרותו לאלכוהול, התפכח והודיע כי הוא מעוניין לצאת למסע הופעות רציני לפני שהלהקה תהפוך לעוד להקה שתעבוד על אלבומים בלבד. הביקוש לכרטיסים היה עצום ומסע ההופעות של הלהקה היה הרווחי ביותר באותה שנה, עם קהל עצום שמילא היכלים ואצטדיונים עד אפס מקום.

לאחר סיום סיבוב ההופעות בצפון אמריקה בדצמבר 1982, טאונסנד עבד מרבית הזמן ב־1983 על אלבום נוסף של הלהקה. אמנם, בסוף אותה שנה הכריז טאונסנד כי אינו יכול ליצור עוד בשביל הלהקה, ובדצמבר של אותה שנה הוציא הודעה לתקשורת בה הודיע כי הוא עוזב אותה. מאחר שכבר לא היה עוד כותב השירים של הלהקה, התמקד טאונסנד בעבודות סולו שלו, כמו "White City: A Novel"‏, "The Iron Man" (שכלל בתוכו גם את דלטרי ואנטוויסל ושירים מסוימים נכתבו בשם המי) ו־"Psychoderelict" שבישר על יציאת פרויקט הרדיו "Lifehouse".

ב־13 ביולי 1985, חברי הלהקה הנותרים יחד עם קני ג'ונס, התאחדו להופעה במופע הלייב אייד באצטדיון ומבלי. הלהקה ביצעה את השירים "My Generation"‏, "Pinball Wizard"‏, "Love Reign O'er Me" וביצוע מאוד לא מלוטש ל־"Won't Get Fooled Again". על אף שבמהלך תחילת השיר "My Generation" נשרף נתיך בציוד על הבמה, הלהקה המשיכה להופיע, אף על פי שרוב השיר לא נשמע בשאר המקומות באולם.

ב־1988 זכתה הלהקה בפרס מפעל חיים של תעשיית התקליטים. הלהקה ביצעה הופעה קצרה בטקס קבלת הפרס, וזו הייתה הפעם האחרונה בה חברי הלהקה פעלו יחד עם קני ג'ונס. סיבוב הופעות האיחוד שלהם יצא לדרך ב־1989 וכלל בתוכו את "Tommy". בתופים ניגן סיימון פיליפ, ששיתף פעולה עם טאונסנד מזה שנים רבות. הביקוש לכרטיסים היה שוב עצום, ועיתון הניוזוויק הכריז ש"סיבוב ההופעות של המי הוא ייחודי מכיוון שאחרי הביטלס והרולינג סטונז, הם ה-דבר". מכירות ענק התקיימו באצטדיונים בצפון אמריקה, כולל ארבעה לילות בהם הופיעה הלהקה באצטדיון ג'יאנטס. מעל לעשרים מיליון כרטיסים נמכרו בסיבוב ההופעות.

שנות ה־90: קלאסיקה מחדש

ב־1990, זכתה להקת המי לכבוד כאשר התקבלה אל היכל התהילה של הרוקנ'רול והופעתה בהיכל נתנה לה את תואר המועמדת המועדפת לתואר "להקת הרוק הטובה בעולם". רק הביטלס והרולינג סטונז זכו לתיאור שכזה בהיכל התהילה. ב־1991 הקליטה הלהקה גרסת כיסוי לשיר "Saturday Night's Alright For Fighting" של אלטון ג'ון לאלבום המחווה "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin". זו הייתה הפעם האחרונה בה הוציאה הלהקה אלבום עם ג'ון אנטוויסל. פיט טאונסנד יצא לסיבוב הופעות ב־1993 לקידום אלבומו "Psychoderelict". בסופה של הופעה אחת בכל סיבוב ההופעות התארח אנטוויסל למספר שירים. ב־1994 החלו לצוץ שמועות בנוגע לסיבוב הופעות לכבוד יום ההולדת השלושים של הלהקה. הדבר מעולם לא קרה, אך רוג'ר דלטרי הופיע בקארנגי הול בשתי הופעות במקביל ליום הולדתו החמישים. באותן הופעות נכחו גם טאונסנד ואנטוויסל, אך השלושה לא הופיעו יחדיו. באותה שנה יצא דלטרי לסיבוב הופעות עם תזמורת, כאשר אנטוויסל התארח בהופעותיו. בסיבוב ההופעות נכללו גם ג'ון "ראביט" באנדריק על הקלידים, זאק סטרקי (בנו של רינגו סטאר) על התופים וסיימון טאונסנד על הגיטרה, ממלא את מקומו של אחיו. אף על פי שטאונסנד נתן אישור לדלטרי לקרוא להרכב על שם המי, הוא סירב. כך או כך, מסע ההופעות לא היו הצלחה כבירה.

ב־1996, התבקש פיט טאונסנד להצטרף למופע ענק בהייד פארק. כוונתו הייתה לבצע את "Quadrophenia" לבדו באופן אקוסטי כשקטעים מהסרט יוקרנו על מסך ענק. מאוחר יותר הוא שינה את דעתו בנושא כשהסתבר שעמד להופיע מול קהל של 150,000 איש. לאחר שיצר קשר עם אנטוויסל ודלטרי הוסכם שההופעה החד פעמית של "Quadrophenia" תתקיים. הלהקה הופיעה לצד סטרקי, על אף שלא התלהב מהרעיון, ג'ון ראביט וסיימון טאונסנד. בנוסף, הופיע גם ג'ון קארין בתור קלידן שני, תזמורת של קרנות יער התווספה לצד המקהלה ואמנים אורחים הצטרפו כדי הופיע בתור דמויות מהאלבום, בהם דייוויד גילמור, אדריאן אדמונדסון, קריין החדשות טרוור מקדונלד וגארי גליטר (אשר חבט בפרצופו של דלטרי בטעות עם מעמד המיקרופון שלו בעינו, יום לפני ההופעה, ולכן דלטרי עלה כשעינו חבושה ברטייה מהודרת).

ההופעה כולה הועברה במקביל לקריינותו של פיל דניאלס שגילם את ג'ימי בסרט. על אף מספר קשיים טכניים ההופעה היוותה הצלחה אדירה במופע, ורבים טענו שמדובר היה בהופעה הטובה ביותר באותו המופע, מעל לאמן הראשי, אריק קלפטון. הצלחת המופע הובילה להופעות מלאות עד אפס מקום במשך שישה לילות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

הצלחת המופע של "Quadrophenia" הוביל לסיבוב הופעות עצום באירופה ובארצות הברית. במקור הוחלט לפרסם את המופע תחת שמות חברי הלהקה, אך לבסוף הוחלט כי זה יהיה תחת השם המי, לקידום מכירות הכרטיסים.

לאחר ההצלחה של סיבוב ההופעות הלהקה התפרקה פעם נוספת. פיט טאונסנד החל בביצוע הופעות אקוסטיות, ג'ון אנטוויסל הופיע מספר פעמים עם להקתו ורוג'ר דלטרי יצא להופעות עם סימפוניית רוק בריטית, ביצע שירים של המי ועוד שירי רוק קלאסיים עם תזמורת.

בסוף 1999 הופיעה המי בהרכב של חמישה חברים עם ראביט וסטרקי, במספר הופעות צדקה. מספר רב משירי ההופעה נלקחו מהאלבום "Who's Next", כולל שירים שלא זכו לביצוע מעל לשלושים שנה.

שנות ה־2000: חוט שלא נגמר

חברי הלהקה ב־2005

הלהקה בהופעה ב־2007

הצלחת ההופעות מ־1999 הובילה לסיבוב הופעות ברחבי הממלכה המאוחדת בנובמבר של אותה שנה. סיבוב ההופעות הסתיים במופע צדקה ברויאל אלברט הול לבני נוער חולי סרטן ונכללו בו אמני אורחים. המופע יצא מאוחר יותר ב־DVD. לאור הביקורות המשבחות של המבקרים על ההופעה, שלושת חברי הלהקה שקלו את האפשרות להוציא יחדיו אלבום חדש.

הופעתה של הלהקה במופע לזכר נפגעי אסון פיגועי 11 בספטמבר באוקטובר 2001 הייתה ההופעה הכי אהודה בקרב מכבי האש ושוטרי העיר ניו יורק. באותה שנה זכתה הלהקה לפרס גראמי על מפעל חיים.

ב־2002 עמדו חברי הלהקה לצאת לסיבוב הופעות איחוד שעמד להיות מצליח במיוחד, אך זמן קצר לפני נפטר ג'ון אנטוויסל בחדרו שבמלון ה"הארד רוק" שבלאס וגאס. בדו"ח לאחר המוות נמצאה כמות של קוקאין במערכת הדם שלו אשר גרמה להתקף הלב ממנו נפטר, בנוסף לעישון כבד. בעיה זו של הסמים והאלכוהול פקדה את כל חברי הלהקה במהלך השנים, מלבד דלטרי שלא עישן אפילו סיגריות. על אף מותו של אנטוויסל, יצאו שני חברי הלהקה הנותרים, טאונסנד ודלטרי למסע ההופעות לצד הבסיסט פינו פאלאדינו. רוב ההופעות מהסיבוב יצאו בדיסקים. מסע ההופעות תוכנן לכלול שירים חדשים לצד שירים מהתקופה הישנה של הלהקה, אך בעקבות מותו של אנטוויסל הוחלט לא לבצע חומרים חדשים בסיבוב. בספטמבר של אותה שנה, מגזין Q דירג את הלהקה ברשימת "חמישים הלהקות שחייבים לראות לפני מותכם".

ב־2004 המי הוציאו שני שירים חדשים "Old Red Wine" ו־"Real Good Looking Boy" (שכללו את פאלאדינו וגרג לייק על הבס), כחלק מרצף של סינגלים, ויצאה לסיבוב הופעות עולמי, ביפן, אוסטרליה, הממלכה המאוחדת וארצות הברית. בפעם נוספת, כל ההופעות יצאו בדיסקים. הלהקה עלתה לכותרות בפסטיבל האי וייט של אותה שנה, 34 שנה לאחר הופעתם האגדית בפסטיבל הראשון של שנות השבעים, וזכתה בביקורות נלהבות. באותה שנה מגזין הרולינג סטון דירג את הלהקה במקום העשרים ותשע ברשימת "מאה האמנים של כל הזמנים".

הלהקה הכריזה שבאביב 2005 ייצא אלבום ראשון מזה עשרים ושלוש שנה, ובמרץ 2005, אתר האינטרנט של טאונסנד הודיע כי שחרור האלבום ידחה בזמן מה, וכן גם סיבובי ההופעות בממלכה המאוחדת ובארצות הברית. עיכובים אלו היו בעקבות הקלטות אטיות של החומרים החדשים בעקבות מחויבותו של סטרקי למסע ההופעות עם להקתו, אואסיס. ביולי 2005 ביצעו חברי הלהקה את השירים "Who Are You" ו־"Won't Get Fooled Again" במופע הלייב 8. המתופף סטיב וייט לקח את תפקידו של סטרקי ודאמון מינצ'לה הופיע על הבס.

באוקטובר 2006 זכו חברי הלהקה בפרס למפעל חיים הראשון ע"ש פרדי מרקיורי ב"טקס פרסי המוזיקה".

ב־30 באוקטובר של אותה שנה יצא האלבום החדש של הלהקה "Endless Wire", האלבום הראשון שכלל חומרים חדשים מזה עשרים ושלוש שנה. האלבום כלל את המיני אופרה הראשונה מאז "Rael" שיצאה באלבום "The Who Sell Out", לפני 39 שנים. עם יציאתו האלבום זינק למקום השביעי של מצעד "הבילבורד" ולמקום התשיעי במצעדים הבריטים.

באותה שנה יצאה הלהקה למסע הופעות לקידום האלבום שהתחיל באירופה והמשיך לשאר העולם, מסע ההופעות הראשון מאז 2004, וההופעה הקצרה ב"לייב 8". מופעי חימום במסע ההופעות כללו את הפריטנדרס ורוז היל דרייב.

בימים אלו, רדיו Sirius Satellite מציג תחנת רדיו הפועלת עשרים וארבע שעות ביממה, המוקדשת להמי. התחנה מופקדת בידי טאונסנד ודלטרי ומציגה הקלטות נדירות, ראיונות ושידורי הופעות. התחנה החלה לשדר ב־21 בספטמבר 2006.

בנובמבר 2006, זאק סטרקי הוזמן להיות המתופף הקבוע של הלהקה, אך הוא סירב.

ב־7 בפברואר 2010 הופיעה הלהקה במופע המחצית של משחק הסופרבול שנערך במיאמי.

התפתחות מוזיקלית

השנים המוקדמות

כל אחד מארבעת חברי הלהקה ניגן בלהקה שהיוותה את המי. פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל נגנו יחדיו בלהקה עד אשר דלטרי הזמין את אנטוויסל להצטרף ללהקתו, שם הופיע על הגיטרה. טאונסנד אמר בהזדמנות כי באותה תקופה, דלטרי היה הנגן הטוב ביותר, ממנו ומאנטוויסל. לאחר עזיבתו של אנטוויסל את להקתו עם טאונסנד, הוא הציע לדלטרי שטאונסנד יחליף את הגיטריסט השני בלהקה שלהם, רג בוואן, וזה הסכים. Detours כללו לבסוף את הסולן קולין דאווסון, דאג סאנדום על התופים, אנטוויסל על הבס, טאונסנד על גיטרת רית'ם ודלטרי בתור הגיטריסט המוביל.

הלהקה החלה לנגן תחת שם זה, אך גם תחת השמות הנוספים The High Numbers ולבסוף The Who.

התקופה הקלאסית

בתקופת אמצע שנות השישים לאחר שטאונסנד, דלטרי, אנטוויסל ומון היוו את ההרכב המלא, המי מצאו את סגנונם המוזיקלי. היא נגנה מוזיקת רוק רועשת, כאשר דלטרי שודרג לעמדת הסולן של הלהקה, אשר לא ניגן עוד על כלי נגינה מלבד על תוף מרים ומפוחית פה מדי פעם (בעיקר בהופעות ובעיקר בשיר "Baba O'riley" על מנת להחליף את הכינור). עוד בתחילת דרכם הלהקה משכה תשומת לב רבה כששלושת הנגנים - טאונסנד על הגיטרה, אנטוויסל על הבס ומון על התופים - היוו את התפקיד המוביל בשירים רבים. לפעמים הבס הוביל יותר מהגיטרה, ולפעמים התופים היוו כוח ועוצמה רבה יותר מאשר רק לספק את הקצב. התוצאה הייתה מוזיקה צורמנית ביותר ולעיתים מתוחכמת יותר מכל הופעות הרוק המקובלות של אותה תקופה. עד היום כל אחד מחברי הלהקה זכור על תרומתו לעולם הרוק: קית' מון זכור על התיפוף היצירתי ורב ההשפעה שלו, טאונסנד על כתיבת השירים הרגישה שלו לצד ריפי הגיטרה העוצמתיים שלוף בנוסף לשימוש הנרחב בקלידים ובסינתיסייזר, אנטוויסל על נגינת הבס הזריזה והלא רגילה, ודלטרי על שירתו העוצמתית והאמוציונלית.

מלבד לדלטרי, כל חברי הלהקה האחרים היו בעלי יכולות ווקאליות, והשתתפו בשירה במספר רב של שירים (גם מון שר בשירים מדי פעם). דלטרי היה הסולן הרשמי אשר קיבל את רוב תשומת הלב על הבמה, וביצע את רוב השירים. אנטוויסל שר את השירים שהוא כתב, וגם ביצע תפקידי דמויות בשירים שונים כמו "Summertime Blues". טאונסנד לפעמים לקח על עצמו את תפקיד הסולן, או שהוא ודלטרי החליפו בתורות במהלך שיר, כמו בשיר "Naked Eye" או "Pinball Wizard", או שלפעמים דלטרי היה אחראי על רוב השירה וטאונסנד הצטרף בקטעי מעבר, כמו ב-"Bargain" ו-"Baba O'Riley".

השירה של השלושה תרמה ללהקה כאשר השלושה שרו יחדיו בפורמט של מקהלה, בשירים כמו "Listening to You" ו-"Odorono". טכניקת השירים בשירים מוקדמים של הלהקה כמו "My Generation" נקראה "קריאה ותגובה", בה הסולן שר שורה וקולות הרקע החזירו לו בתשובה. כל אלו עזרו ללהקה כאשר לא יכללו לממן זמרי ליווי באולפני ההקלטות כאשר הקליטו את השיר "A Quick One, While He's Away".

שינויים מאוחרים

בשנת 1971 המי החלה להתנסות בסינתסייזר באלבום "Who's Next". השימוש המתמשך בקלידי סינתסייזר היו מה שקבע את הבסיס של השירים, וכל שאר הנגנים בלהקה, כולל מון על התופים, קבעו את הקצב לפיו. הטכניקה הזו נחשבה לחלוצה אשר הקדימה את זמנה והשימוש בה לא היה נפוץ עד שנות השמונים בלהקות כמו דפש מוד. בהופעות, הקלטות הסינתסייזר היו מוכנות מראש במטרה לבצע את השירים בלי לוותר על הסינתסייזר ומון חבש אוזניות כדי להבטיח תיאום מושלם עם הסינתסייזר כדי להכניס את שאר חברי הלהקה למקצב הנכון. בהופעות הראשונות בהן בוצעו השירים עם הסינתסייזר התיאום לא היה כראוי וכתוצאה מכך היו מתחים וזעם רב בין חברי הלהקה על הבמה, וזאת כי טכניקת השימוש בסינתסייזר בהופעות לא הייתה מפותחת דיה.

לאחר מותו של קית' מון ב-1978, המתופף, קני ג'ונס, התבקש על ידי טאונסנד להצטרף ללהקה, וזה היה חבר הלהקה הרשמי האחרון שהצטרף. השתתפותו של ג'ונס ארעה בתקופה הארוכה ביותר בה הלהקה לא הופיעה. עם הצטרפותו של ג'ונס ויתרו חברי הלהקה על הכוח שהיה לשלושת הנגנים המקוריים והחלו להופיע עם קלידן, בדרך כלל ג'ון "ראביט" באנדריק, ותזמורת כלי נשיפה. על התזמורת הם ויתרו במהרה אך חזרו לסיבובי הופעות ב-1989 עם הרכב מורחב שכלל גיטריסט נוסף וזמרי ליווי. סיימון פיליפס החליף את ג'ונס על התופים בסיבוב ההופעות של שנת-1989. סיבובי ההופעות של השנים 96–97 כללו גם הם את ההרכב המורחב הזה אשר עזר להם בביצוע יצירת המופת שלהם משנת 1973, "Quadrophenia". המתופף זאק סטרקי, החליף את פיליפס בשנת 1996. בתחילת 1999, הלהקה כמעט החזירה את הכוח שבשילוב בין שלושה הנגנים כאשר רק עבודת קלידים תמכה בהם. אז הם הוסיפו את אחיו של פיט טאונסנד, סיימון, שניגן בהופעות בתור גיטריסט שני ומבצע קולות רקע בשנת- 2002.

מאז ההופעות של שנת 1996, סטרקי, בנו של רינגו סטאר, הוא המתופף הפעיל של הלהקה. סטרקי זכה להוכרה על שהחזיר את המרץ ללהקה בזכותו האנרגיה הרבה שלו וסגנון הנגינה שלו שהזכיר רבות את מון, המתופף המקורי. מון היה המורה לתיפוף של סטרקי והעניק לו את ערכת התופים הראשונה שלו.

מותו של ג'ון אנטוויסל ערב סיבוב ההופעות של שנת 2002 הוביל לצירוף של נגן אולפן, פינו פלאדניו בתור נגן הבס בהופעות.

המי התחילו את הקריירה שלהם בכיסוי שירי רית'ם אנד בלוז, ומעולם לא נטשו את השורשים הללו. אפילו לאחר שעברו סגנונות מוזיקליים רבים הם המשיכו לבצע שירי R&B קלאסיים כמו "Young Man Blues" ו-"Summertime Blues" במהלך ההופעות שלהם, כל סיבובי הופעות האיחוד.

היבטים נוספים

חברי הלהקה היו חיות במה מטבעם: דלטרי, הסולן, היה מאוד דינמי בתפקידו, והיה ידוע בהשלכת המיקרופון שלו לכל עבר עם הכבל הנמתח שלו בצורת פלצור. טאונסנד התפרסם בסגנון הנגינה האגרסיבי שלו עם הנפות היד הפורטת כמו טחנת רוח (טאונסנד טען שהוא קיבל השראה לכך מהגיטריסט קית' ריצ'רדס, מלהקת הרולינג סטונז, כאשר צפה בו בהופעה מסובב את זרועותיו כדי להתמתח. ריצ'רדס עצמו טען כי מעולם לא זכר שעשה פעולה כזו). מון, שסיגל לעצמו דימוי של מטורף, נהג לחבוט בתופיו בעוצמה רבה. בין כל המהומה שיצרו השלושה, אנטוויסל נהג לעמוד בשקט, לעיתים לאורך כל הופעה, ונראה משועמם כביכול מכל הרעש בעוד ניגן על הבס באופן מורכב עוצמתי וחדשני. חברי הלהקה הוסיפו פן נוסף להופעותיהם עם בדיחות, תרגילים והקדמות מורחבות לשיריהם. טאונסנד אמר פעם שרק ההפוגה בין סיבובי ההופעות הייתה מה שמנע מהם להתנוון ולהפוך לסוג של הצגה. במהלך ההופעות הם נהגו גם לשוחח עם הקהל בין השירים. האינטראקציה בין הקהל ללהקה הייתה רבה במהלך ההופעות של "Tommy" ו-"Quadrophenia", כאשר טאונסנד חש בצורך להסביר את עלילות האופרות לקהל. במהלך ההסברים הללו, מון נהג להגיב בציניות והומור כדי לעורר את הקהל.

במהלך השנים המוקדמות, המי התפרסמו בעיקר בניפוץ כלי הנגינה שלהם בסוף ההופעות, ולרוב זרקו את השברים הנותרים לקהל, ומבחינתם הדבר סימל שהם נתנו את כל מה שהיו יכולים. טאונסנד שאב השראה לכך מהמורה שלו מבית הספר לאומנות, גוסטב מצגר, שפיתח שיטת אומנות אוטו- הרסנית, אך טאונסנד הוא הראשון שיוחס לו טקס ה"גיטאר-סמאשינג" (ניפוץ-הגיטרה). פולחן זה החל במקריות כאשר באחת מההופעות הראשונות של הלהקה, חווה טאונסנד התמוטטות עצבים וכתוצאה מכך החל להטיח את הגיטרה ברצפה ולדחוף אותה לתוך מגבר. תגובת הקהל לכך הייתה היסטרית מרוב התלהבות וטאונסנד שמר על פולחן זה בהמשך.

בתחילת דרכה הלהקה פעלה כלהקת חימום לאמנים כמו Herman's Hermits, והמשאבים הכספיים שלהם לא הרשו להם להחריב את כלי הנגינה שלהם. לרוב, דלטרי וטאונסנד ניסו להדביק את הגיטרה לאחר הופעה. על אף שהלהקה החלה לחדול ממנהג ההחרבה לקראת יציאת "Tommy", הם חזרו אליו בהמשך.

חברי הלהקה היו ידועים לשמצה על האופן בו התנהגו בבתי המלון וחדרי ההלבשה, ובמיוחד מון ששמו נקשר לאירועים הרסניים רבים. הלהקה נעצרה על פורענות לפחות פעם אחת, במונטריאול, והוחרמו מרשת המלונות של הולידיי אין.

ההופעות של המי היו רועשות במיוחד. ברוב בשנות השבעים עד השמונים היא הופיעה בספר השיאים של גינס בתור הלהקה הרועשת ביותר, כשרעש ההופעות שלהם הגיע לרמה של 130 דציבלים. במהלך השנים, אמנים אחרים כמו דיפ פרפל זכו בתואר. כתוצאה מכך דלטרי סבל מבעיות שמיעה, וטאונסד מטיניטוס וחירשות חלקית. הסיפורים טוענים כי חברי הלהקה סבלו מחירשות זמנית לאחר כל הופעה, ושהנזק לאוזנו הימנית של טאונסנד נגרם מכך שעמד קרוב מדי לערכת התופים של מון במהלך הפיצוץ בהופעה בתוכנית הטלוויזיה "Smothers Brothers". טאונסנד, לעומת זאת, טען שהסיבה האמיתית לחירשות היא הקשבה למוזיקה בעוצמה רבה במהלך ההקלטות באולפן.

הביגוד של חברי הלהקה במהלך ההופעות היה חלק חשוב בחזותם. בשנות השישים נהג טאונסנד ללבוש חליפה עשויה מדגל הממלכה המאוחדת (הצבא הרפובליקני באירלנד איים להפציץ את חברי הלהקה על הבמה אם הוא ילבש את הדגל במהלך ההופעות שם, אך טאונסנד היה מוכן מראש ולבש חליפה יותר תואמת לרוחם של האירים). לקראת סוף העשור הוא החליף לחליפת סרבל לבנה, אשר לבש בהופעה בפסטיבל וודסטוק. במשך תקופה מסוימת, ג'ון אנטוויסל לבש חליפת שלד בסגנון ליל כל הקדושים בהופעות. לבושו של דלטרי היה המפורסם ביותר בהופעות, כאשר מסוף שנות השישים עד אמצע שנות השבעים נהג להופיע בחליפה עשויה מעור צבי עם חוטי בד רבים מחוברים לשרוולים ולגב. בתקופת שנות השבעים המאוחרות ובהמשך, נהג דלטרי ללבוש חולצות פתוחות, צמודות או גופיות על מנת להבליט את שריריו. בנוסף לתלבושות, כל חברי הלהקה מלבד דלטרי היו עם תסרוקת זהה: שיער חלק שגדל ארוך עד העורף אך הפוני היה גזור קצר. לעיתים היה ניתן לראות בטאונסנד ובאנטוויסל "תאומים", שכן התלבשו אותו דבר, לשניהם היו זקנים ותסרוקת זהה, אך התנועה שלהם על הבמה הייתה קוטבית ושברה את המראה הזו.

העבודה באולפני ההקלטות

סאונד

הפעילות של המי המי בתור להקה הייתה הרבה יותר משמעותית בהופעותיה, ובמהלך שנותיה חברי הלהקה טענו שמעולם לא היו יכולים ליצור את איכויות הקול של הופעה בהקלטות אולפן. עקב כך, הקלטות השירים ויצירת האלבומים נוצרו למען ההופעות, שם כל שיר הראה את היכולות של חברי הלהקה יותר טוב. על אף זאת הרבה מאמץ הושקע בהקלטות, וקטעים מורכבים (קלידים המשתלבים בגיטרה, כינור, סולואים מורכבים) נעשו באולפן בלבד, ובהופעות נעשו שימושים בקטעים מוכנים מראש, כלי ניגנה נגישים ובסולואים מאולתרים. עם התקדמות הלהקה בשנות השישים הסאונד של הלהקה באולפנים השתנה עם הקלטות מוכנות מראש, ללא שימוש במוזיקאים מלווים בשביל לקבל את הסאונד הרגיל שאפיין את ארבעתם בלבד וכן כדי לתפוס את קטעי סולואי הגיטרה והשירה בלי ששום דבר שיעפיל עליהם. הקטעים שהוספו כללו בדרך כלל נגינת גיטרה וקלידים של טאונסנד, אם כי גם הוספו קטעים של כלי נשיפה על ידי אנטוויסל באלבומים. כאשר יצא "Tommy" האלבום כלל בתוכו, מלבד כלי הנגינה המסורתיים ללהקה, גם גיטרות אקוסטיות, נגינת פסנתר, אורגן וכלי נשיפה. בעזרת ההקלטות המוכנות במקום השימוש בשישה נגנים שונים, הביצוע היה שייך לחברי הלהקה בלבד. בתוצאה מכך שיריהם הפכו להיות בעלי רבדים רבים וסאונד מסוגנן.

"Tommy" כלל בתוכו את השימוש הראשוני של טאונסנד בסאונד סינתטי, אשר התפתח בהמשך לשימוש מסיבי באלבום "Who's Next". על אף שהלהקה השתמשה בסוגי קלידים נוספים וגם כאשר חזרה למקורות הרוק הכבד מאוחר יותר באלבום "The Who By Numbers", השימוש של טאונסנד בסינתסייזר הוביל לסאונד מודרני שאפיין את הלהקה לאחר התקופה הקלאסית שלה.

סגנונות

האלבומים של הלהקה בשנות השישים היוו תיעוד של המעבר של הלהקה מהתנסויות של סגנונות מוזיקה עד לתקופה בה היא התגבשה על הסאונד שלה. אלבומה הראשון "My Generation" הציג גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז שאופיין בצליל כבד שאפיין אותם. באלבום הבא "A Quick One" הלהקה נטשה את סגנון ה-R&B לטובת התנסויות במוזיקת פופ ובאלבומם השלישי, "The Who Sell Out", היא פנתה לרוק הפסיכדלי וסגנונות שונים שלא הוגדרו בתוך ז'אנר ספציפי, אך הייתה באלבום פנייה לכיוון הרוק הכבד שהתפתח מאוד בזכותם. בשנת 1969 עם יציאת האלבום "Tommy" זנחה הלהקה את החיפוש וניתוח ז'אנרים שונים והתפשרה על מוזיקת רוק שהתאימה לרוח התקופה, נוטה בעיקר לכיוון מתוחכם יותר כאשר הציגה באלבום תכונות של רוק מתקדם. מטרת האלבום הייתה לנקוט עמדה במוזיקת הרוק אשר היה מאורע יוצא דופן בזמנו. בשנות השמונים הלהקה ניסתה ליצור הישגים בתחום הגל החדש והוציאה סינגל שתאם לכך – "Eminence Front".

בנוסף למעבר בין סגנונות במוזיקה של המי היו ניסיונות שונים שלא זכו להתפתחות בקרבה. קית' מון רצה תמיד לנגן מוזיקת גולשים (הוא הצטרף ללהקת הביץ' בויז למשך שעה בודדה), ומספר מנגינות בודדות בסגנון הזה הופיעו בשירי B Side של הסינגלים או באלבומי אוסף. עם הזמן, טאונסנד שילב מוזיקת ג'אז וסווינג בהלחנות שלו, בשירה והנגינה. אמנם עד היום חברי הלהקה מעדיפים לשמר את סגנון הרוק הכבד במוזיקה שלהם. כמו רוב המוזיקאים הבריטים של שנות השישים, חברי הלהקה היו מושפעים ממוזיקת קאנטרי, על אך שהז'אנר הופיע לעיתים רחוקות מאוד בהקלטות, וזאת אחרי שעובד באופן בו אי אפשר לזהותו.

השפעה

המי נחשבת לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בכל הזמנים. המוזיקה האגרסיבית שלה שנוצרה בזכות שילוב הנגינה של טאונסנד, מון ואנטוויסל, סללה את דרכן של להקות נוספות בתקופתה כמו קרים, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, ראש, הג'אם וכמעט כל להקות הפאנק והגראנג'.

הסאונד המוקדם שלהם וההתנהגות המרדנית של הלהקה הפכה לבסוף להיות אחת מאבני היסוד למוזיקת הפאנק של שנות השבעים. להמי הייתה השפעה רבה על להקות פאנק כמו הקלאש, ראמונז והסקס פיסטולס, וכן גם על להקות פאנק מודרניות כמו גרין דיי. מוזיקת הסינתסייזרים של הלהקה השפיעה רבות על הגל החדש ועל הפופ הסינתטי.

המי סיפקה השראה לרוב, אם לא לכל להקות הבריט-פופ של שנות התשעים. להקות כמו בלר, אואזיס סטריאופוניק ואש קבלו השראה רבה מהלהקה, במיוחד מתקופת המוד שלה שסיפקה מודל בשבילם.

הלהקה זכתה להכרה בתור זו שהמציאה את המושג אופרת רוק, לצד יצירת אחד מאלבומי הקונספט הראשונים. בעקבות "Tommy" יצאו אלבומים כמו "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דייוויד בואי, והאלבומים "The Dark Side of the Moon",‏ "Animals" ובמיוחד האלבום "The Wall" של פינק פלויד. במוזיקה המודרנית האלבום השפיע על אלבומי קונספט כמו "Yoshimi Battles the Pink Robots" של פליימינג ליפס ו-"American Idiot" של גרין דיי.

"My Generation" הוא ככל הנראה השיר של המי שזכה למספר הגדול ביותר של גרסאות כיסוי. איירון מיידן, גרין דיי ופאטי סמית הוציאו גרסאות כיסוי של השיר. בסיבוב ההופעות העולמי שלה, להקת אואזיס הוסיפה לתוכו את השיר באופן קבוע. דייוויד בואי ביצע גרסאות כיסוי לשירים "I Can't Explain"‏, "Pictures of Lily" ו-"Anyway, Anyhow, Anywhere". הסקס פיסטולס ביצעו גרסת כיסוי ל-"Substitute" במהלך ההופעות המוקדמות שלהם. להקת פרל ג'אם ביצעה בסיבובי ההופעות שלה בשנות התשעים והעשור הנוכחי את השירים "Baba O'Riley" ו-"The Kids Are Alright" ושירים נוספים של המי לעיתים נדירות. להקת ואן היילן ביצעה גרסת כיסוי ל-"Won't Get Fooled Again" באלבום ההופעה שלה משנת-1993. להקת גרייטפול דד ביצעה גם היא את "Baba O'Riley" בשנות התשעים המוקדמות, וכן גם נירוונה. בשנת 2003 יצא הסינגל של להקת הנו מטאל לימפ ביזקיט "Behind Blue Eyes" שהוא בעצם גרסת כיסוי של המי, השינוי העיקרי שנעשה בשיר נמצא בסוף בו נוסף קטע טכנו במקום קטע רוק כבד, הגרסה נהפכה להיות מוכרת יותר מהגרסה הראשונית.

המוזיקה של המי עודנה מבוצעת בפומבי על ידי להקות כיסוי רבות.

חברי ההרכב

חברים מרכזיים בהווה

• רוג'ר דלטרי - סולן ראשי, גיטרת קצב, מפוחית, כלי הקשה, יוקלילי (1962–1983, 1985, 1988, 1989, והחל מ-1996)
• פיט טאונסנד - גיטרה ראשית וגיטרת קצב, שירה, קלידים (1962–1983, 1985, 1988, 1989, והחל מ-1996)

חברים לשעבר

• ג'ון אנטוויסל - גיטרת בס, קולות רקע, כלי נשיפה, ושירה (1962–1983, 1985, 1988, 1989, 1996–2002; נפטר ב-2002)
• קית' מון - תופים, שירה וקלי הקשה (1964–1978; נפטר ב-1978)
• דאג סנדום - תופים (1962–1964; נפטר ב-2019)
• קולין דוסון - שירה (1962–1963)
• גבי קונולי - שירה (1963)
• קני ג'ונס - תופים (1978–1983, 1985, 1988, 2014)

מוזיקאים בולטים שמצטרפים בהווה לסבבי ההופעות

• בילי ניקולס - קולות רקע (1989, 1996–1997, והחל מ-2019)
• זאק סטארקי - תופים, כלי הקשה (החל מ-1996)
• סיימון טאונסנד - גיטרה, קולות רקע (1996–1997, והחל מ-2002)
• לורן גולד - קלידים, קולות רקע (החל מ-2012)
• ג'ון באטון - גיטרת בס (החל מ-2017)
• קית' לוונסון - מנצח (החל מ-2019)
• קייטי ג'קובי - כנר (החל מ-2019)
• אודרי קיו סניידר - צ'לן (החל מ-2019)
• אמילי מרשל - קלידים, מנצח (החל מ-2019)

מוזיקאים בולטים שהצטרפו בעבר לסבבי ההופעות

• ג'ון בונדריק - קלידים (1979–1981, 1985, 1988, 1989, 1996–2011)
• סיימון פיליפס - תופים (1989)
• סטיב בולטון - גיטרה (1989)
• פינו פאלאדינו - גיטרת בס (2002–2017)
• ג'ון קורי - קלידים, קולות רקע (2012–2017)
• פרנק סימס - קלידים, מנדולינה, בנג'ו, כלי הקשה, קולות רקע, מנהל מוזיקלי (2012–2017)

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן

• My Generation ‏ (1965)
• A Quick One ‏ (1966)
• The Who Sell Out ‏ (1967)
• Tommy ‏ (1969)
• Who's Next ‏ (1971)
• Quadrophenia ‏ (1973)
• The Who by Numbers ‏ (1975)
• Who Are You ‏ (1978)
• Face Dance ‏ (1981)
• It's Hard ‏ (1982)
• Endless Wire ‏ (2006)

אלבומי הופעות

• Live at Leeds ‏ (1970)
• The Kids Are Alright ‏ (1979)
• Who's Last ‏ (1984)
• Live At The Royal Albert Hall ‏ (2000)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא The Who בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של The Who
• The Who, באתר הרולינג סטון
• אורי לוטן, מקווה שאמות לפני שאנצל מינית ילדים קטנים, באתר nrg‏, 6 בינואר 2005
• בן שלו, מי אמר "המי" ולא קיבל?, באתר הארץ, 4 במרץ 2013
• The Who, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• The Who, ברשת החברתית פייסבוק
• The Who, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• The Who, ברשת החברתית אינסטגרם
• The Who, סרטונים בערוץ היוטיוב
• The Who, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• The Who, באתר אייטונס (באנגלית)
• The Who, באתר ספוטיפיי
• The Who, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
• The Who, באתר Last.fm (באנגלית)
• The Who, באתר AllMusic (באנגלית)
• The Who, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• The Who, באתר דיזר
• The Who, באתר Discogs (באנגלית)
• The Who, באתר Songkick (באנגלית)
• The Who, באתר Genius
• The Who, באתר SecondHandSongs
• The Who, באתר בילבורד (באנגלית)
• The Who, באתר אמזון מיוזיק