המוזיאון לאמנות האסלאם

מוזיאון ל. א. מאיר לאמנות האסלאם
מידע כללי
סוג	אמנות מוסלמית
כתובת	רח' הפלמ"ח 2, ירושלים
מיקום	ירושלים
מדינה	ישראל
מייסדים	ורה ברייס סלומון
מנהל	גלעד לביאן
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1974
תאריך פתיחה רשמי	אוקטובר 1974
אדריכל	ד"ר אלכסנדר פרידמן
קואורדינטות	31°46′07″N 35°12′46″E / 31.768727777778°N 35.212836111111°E
	http://www.islamicart.co.il/
	(למפת ירושלים רגילה) המוזיאון לאמנות האסלאם

מוזיאון ל. א. מאיר לאמנות האסלאם הוקם על ידי ורה ברייס סלומונס בשנת 1974 לזכרו של הפרופסור אריה לאון מאיר אשר נפטר בשנת 1959 ומטרתו חקר אמנות האסלאם, והצגת מוצגים של אמנות האסלאם לציבור הרחב. המוזיאון ממוקם בגבול שכונת טלביה וקטמון הישנה בירושלים, בקרבת תיאטרון ירושלים ומשכן נשיאי ישראל. המוזיאון רשום כעמותה משנת 1994.^[1]

מוצגי המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון מציג כלי חרס, טקסטיל, תכשיטים ומוצגים נוספים של אמנות אסלאמית מכל רחבי ארצות האסלאם - מספרד שבמערב ועד הודו שבמזרח. במוזיאון תשע גלריות המרכזית בהם מציגה סקירה כללית על אמנות האסלאם מכל התקופות, חמש גלריות מסודרות לפי סדר כרונולוגי, שתי גלריות לתערוכות מתחלפות וגלריית השעונים.

מרבית מוצגי המוזיאון נרכשו על ידי ריצ'רד אטינגהאוזן (אנ') מכספה של הגב' ורה סלומונס, וקומץ פריטים נתרמו מאוספו של הפרופסור א. ל. מאיר. בין היתר מוצגים במוזיאון כלי משחק (שחמט, דומינו וקלפי משחק), כלי נשק (חרבות, קסדות), בדים ושטיחים, תכשיטים וחפצי זכוכית.

בקומה התחתונה של המוזיאון מוצג "אוסף השעונים של דויד ל. סלמונס", אחד משלושת האוספים החשובים בעולם של שעונים עתיקים, שרבים מהם נבנו על ידי השען-האמן אברהם-לואי ברגה.

בנוסף לכך יש במוזיאון תצוגת קבע של עיצובי פייזלי.

הקמת המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדת המוזיאון, ורה ברייס סלמונס, למדה בצעירותה אמנות ואף פרסמה מספר מחקרים בתחום, מצאה עניין רב בתרבות ובאמנות האסלאם. ורה מתחילה ללמוד אצל הפרופסור מאיר אמנות אסלאמית, ומרחיבה את הידע שלה בתחום. בשנות ה-60 ממנה ורה את הפרופסור ריצ'רד אטינגהאוזן, היסטוריון ומומחה עולמי לאמנות האסלאם, על מלאכת הקמת האוסף - שהפך לאחד האוספים החשובים והמשובחים לאמנות אסלאמית. במקביל מינתה ורה את הפרופסור אוטו קורץ (אנ') להקמת ספריה שהיוותה את הבסיס למכון חקר אמנות האסלאם על שם הפרופסור מאיר, בתקווה שלימוד הנושא והצגתו לציבור יביאו לקירוב בין יהודים לערבים במדינת ישראל (בשנת 2016 בישראל פורקה הספרייה, וחלקה הועבר לספריה הלאומית בירושלים). הגב' סלומונס הקדישה את המוזיאון לחוקר ל.א. מאיר.^[2]

אדריכל המוזיאון הוא ד"ר אלכסנדר פרידמן.

גנבת השעונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גנבת אוסף השעונים מהמוזיאון לאמנות האסלאם

אחת הגלריות מציגה את אוסף השעונים של דייוויד סלומונס - מרביתם שעונים נדירים מהמאות ה-18 וה-19 ומקורם באירופה. הנדירים שבין השעונים (ובהם שעון שנבנה עבור המלכה מארי אנטואנט ונקרא על שמה) נגנבו מהמוזיאון ב-1983, יחד עם פריטים נוספים. חלק מהפריטים אותרו ב-2006 בכספות שונות ברחבי אירופה. בשנת 2008 התגלה כי נעמן דילר, שנפטר בשנת 2004, היה הפורץ שגנב את השעונים. מבין 106 הפריטים השונים שנגנבו מהמוזיאון, אותרו והוחזרו 96. הפורץ נפטר בלי שהרוויח כמעט דבר מהגנבה משום שהבין שאם ימכור את הפריטים, ייתפס. הפריטים התגלו בעת שיורשיו ניסו למכור אותם.^[3] האוסף הוצג מחדש, בתערוכה שנקראה "הזמן הגנוב".

רוב השעונים סבלו מפגעי זמן ולחות, חלקם פורקו על מנת שיהיה קל יותר להסתירם ולכן היה צריך להעביר אותם טיפול מיוחד, בנוסף לטיפולי ניקוי ושימון הנעשים דרך שגרה בשעונים.

מכירת פרטים מאוסף המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון לאומנות האסלאם העמיד למכירה בבית המכירות סותבי'ס 268 פריטים מאוסף המוזיאון. המכירה תוכננה לאוקטובר 2020, ונדחתה לנובמבר באותה השנה.^[4]^[5] המוזיאון לאמנות האסלאם טען כי הוא גוף פרטי ועל כן לא דיווח למשרד התרבות על כוונת המכירה. הדבר נודע מראיון עיתונאי של גואל פינטו עם מנכ"ל המוזיאון נדים שיבאן.^[6] בעקבות הראיון טען המוזיאון, שכל המוצגים שבחזקתו שייכים לקרן הרשומה בליכטשנטיין, ולה הועברה הבעלות עליהם במהלך שנות ה-90, כאשר העמותה שניהלה את המוזיאון פורקה. הדברים חוללו סערה ציבורית וקריאות לחשיפת תנאי ההקדש שהותירה אחריה הנדבנית ורה סולומונס. הפריטים שהוצעו למכירה כללו שעונים מהאוסף של דייוויד סלומונס, כתבי יד נדירים (וביניהם דפי קוראן), שטיחים, כלי נשק ועוד.^[7] בעקבות הסערה הציבורית, שר התרבות, חילי טרופר והיועץ המשפטי לממשלה, מתחו ביקורת חריפה על הכוונה למכור את הפריטים.^[5] הנשיא ראובן ריבלין קרא למצות את הכלים המשפטיים והבינלאומיים כדי לעצור את המכירה.^[8] בית המכירה סותביס דרש 1.4 מיליון פאונד כפיצוי על ביטול המכירה. כפשרה, סוכם עם משרד התרבות כי תתאפשר מכירה של מספר מצומצם של פריטים.^[9] ב-18 בנובמבר 2020, עתרה עמותת השבה – הפורום לאיתור והשבת יצירות אמנות שנבזזו בשואה (בג"ץ 7847/20) נגד המכירה, בטענה, שרשות העתיקות והמוזיאון עברו על חוק העתיקות כשאפשרו את הוצאת הפריטים ממדינת ישראל והעברתם למכירה.^[10] בית המשפט קיבל את העתירה, וביקש מהצדדים להגיע לפשרה. לבסוף, הושג הסכם בחסות קרן אל-ת'אני, השייכת לבן דודו של אמיר קטר. הקרן פיצתה את בית המכירות סותבי'ס על ביטול המכירה הפומבית של פריטים מהמוזיאון. בתמורה, כד כסף, שמתוארך לסוף המאה ה-11 הושאל לתצוגה בתערוכה של אוסף הקרן בפריז.^[11]^[12] מנהל המוזיאון, נדים שיבאן, פרש מתפקידו עם סיום הפרשה.^[13]. בחודש מרץ 2022 חזרו פרטי האוסף, שהועמדו למכירה, למוזיאון לאמנות האסלאם שבירושלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל:
	פורטל ירושלים

מדיה וקבצים בנושא המוזיאון לאמנות האסלאם בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של המוזיאון לאמנות האסלאם (בעברית, בערבית ובאנגלית)
דני רובינשטיין, השעון של מרי אנטואנט חוזר למוזיאון, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2007
רון פלד, מוזיאון האסלאם, באתר ynet, 1 במרץ 2009
יובל מלחי, פרק 270 – שוד השעונים הגדול, באתר "קטעים בהיסטוריה", 7 באוגוסט 2018

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ יד ל.א. מאיר, מוזיאון לאמנות האסלאם (1994) (1994( L.A. MAYER MUSEUM FOR ISLAMIC | גיידסטאר - אתר העמותות של ישראל | משרד המשפטים, באתר www.guidestar.org.il
^ http://www.islamicart.co.il/About/story.asp
^ שוד השעונים הגדול: 43 שעונים נמצאו בצרפת
^ המכירה הפומבית של המוזיאון לאמנות האסלאם נדחתה, באתר ynet, 26 באוקטובר 2020
^ ¹ ² נעמה ריבה, בית המכירות הבריטי הודיע על דחיית מכירת הפריטים מאוסף מוזיאון האיסלאם, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2020
^ עידית עמיחי, פרטים חדשים על המכירה של מוזיאון האסלאם: "לא זכור מקרה כזה בעולם, גם בהיקף וגם בחוסר השקיפות" | בית לאמנות ישראלית, באתר לימודי אמנות, קורסים באמנות, לימודי אוצרות | בית לאמנות ישראלית, ‏2020-10-21
^ Select Works from the L.A. Mayer Museum for Islamic Art | Jerusalem, אתר סותבי'ס
^ הנשיא ריבלין: להשאיר בישראל את נכסי המוזיאון לאומנות האסלאם - חדשות בארץ, באתר ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד, ‏25/10/20
^ יעל פרידסון אילנה קוריאל, מכירת סותביס של מוזיאון האיסלאם מגיעה לבג"ץ, באתר ynet, 16 בנובמבר 2020
^ נעמה ריבה, מייסדת מוזיאון האסלאם רצתה שפריטי האוסף יישארו בירושלים, כפי שעולה מעדויות, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2020
^ יעל פרידסון, הסכם פשרה בסאגת מוזיאון האסלאם: המכירה הפומבית תבוטל, קרן בבעלות קטארית תפצה את סותבי'ס, באתר ynet, 10 במרץ 2021
^ נעמה ריבה, פתרון בפרשת מוזיאון האסלאם: משפחה קטארית תפצה את בית המכירות, הפריטים יוחזרו, באתר הארץ, 9 במרץ 2021
^ משה גלעד, אחרי פרשת המכירה לסותביס: מנהל מוזיאון האסלאם נדים שיבאן פורש, באתר הארץ, 16 במרץ 2021

[1] יד ל.א. מאיר, מוזיאון לאמנות האסלאם (1994) (1994( L.A. MAYER MUSEUM FOR ISLAMIC | גיידסטאר - אתר העמותות של ישראל | משרד המשפטים, באתר www.guidestar.org.il

[2] ttp://www.islamicart.co.il/About/story.asp

[3] שוד השעונים הגדול: 43 שעונים נמצאו בצרפת

[4] המכירה הפומבית של המוזיאון לאמנות האסלאם נדחתה, באתר ynet, 26 באוקטובר 2020

[:0-5] ¹ ² נעמה ריבה, בית המכירות הבריטי הודיע על דחיית מכירת הפריטים מאוסף מוזיאון האיסלאם, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2020

[6] עידית עמיחי, פרטים חדשים על המכירה של מוזיאון האסלאם: "לא זכור מקרה כזה בעולם, גם בהיקף וגם בחוסר השקיפות" | בית לאמנות ישראלית, באתר לימודי אמנות, קורסים באמנות, לימודי אוצרות | בית לאמנות ישראלית, ‏2020-10-21

[7] Select Works from the L.A. Mayer Museum for Islamic Art | Jerusalem, אתר סותבי'ס

[8] הנשיא ריבלין: להשאיר בישראל את נכסי המוזיאון לאומנות האסלאם - חדשות בארץ, באתר ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד, ‏25/10/20

[9] יעל פרידסון אילנה קוריאל, מכירת סותביס של מוזיאון האיסלאם מגיעה לבג"ץ, באתר ynet, 16 בנובמבר 2020

[10] נעמה ריבה, מייסדת מוזיאון האסלאם רצתה שפריטי האוסף יישארו בירושלים, כפי שעולה מעדויות, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2020

[11] יעל פרידסון, הסכם פשרה בסאגת מוזיאון האסלאם: המכירה הפומבית תבוטל, קרן בבעלות קטארית תפצה את סותבי'ס, באתר ynet, 10 במרץ 2021

[12] נעמה ריבה, פתרון בפרשת מוזיאון האסלאם: משפחה קטארית תפצה את בית המכירות, הפריטים יוחזרו, באתר הארץ, 9 במרץ 2021

[13] משה גלעד, אחרי פרשת המכירה לסותביס: מנהל מוזיאון האסלאם נדים שיבאן פורש, באתר הארץ, 16 במרץ 2021

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]