הלמוט קוהל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלמוט קוהל
Helmut Kohl
הלמוט קוהל, 1989
הלמוט קוהל, 1989
לידה 3 באפריל 1930
לודוויגסהאפן, בוואריה, רפובליקת ויימאר
פטירה 16 ביוני 2017 (בגיל 87)
לודוויגסהאפן, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה
שם מלא הֶלְמוּט יוֹזֶף מִיכָאֵל קוֹהל
שם לידה Helmut Josef Michael Kohl עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה גרמניה
מקום קבורה רחבת העלמין, הקתדרלה העירונית, שפייר, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה
השכלה אוניברסיטת גתה בפרנקפורט
אוניברסיטת היידלברג
עיסוק אקדמאי, מדינאי, פוליטיקאי
מפלגה נוצרית-דמוקרטית
בת זוג הנלורה קוהל-רנר (1960–2001)
מייקה קוהל-ריכטר (2008–2017)
www.helmut-kohl.de
קנצלר גרמניה
(מערב גרמניה עד 1990) ה־6
1 באוקטובר 1982 – 27 באוקטובר 1998
(16 שנים)
תחת הנשיאים קרסטנס, וייצזקר, הרצוג
יו"ר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית ה־5
12 ביוני 1973 – 7 בנובמבר 1998
(25 שנים)
השר הנשיא של מדינת ריינלנד-פפאלץ ה־3
19 במאי 1969 – 2 בדצמבר 1976
(7 שנים ו־28 שבועות)
פרסים והוקרה
מדליית החירות הנשיאותית, פרסי נסיך אסטוריאס, עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הֶלְמוּט יוֹזֶף מִיכָאֵל קוֹהל (בגרמנית: ‏Helmut Josef Michael Kohlⓘ‏?‏; 3 באפריל 1930 – 16 ביוני 2017) היה פוליטיקאי גרמני מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU), אשר כיהן בין השנים 1982–1998 כקנצלר גרמניה; תחילה כמנהיגה של מערב גרמניה, ולאחר מכן כמנהיגה של גרמניה המאוחדת – תקופה ארוכה יותר מכל קנצלר אחר בתולדות המדינה מלבד אוטו פון ביסמרק בתקופת הקיסרות הגרמנית. על פועלו נודע קוהל בכינויים "קנצלר האחדות" ו"זקן המדינאים של אירופה."

קוהל, בן למשפחה קתולית ושמרנית, גויס בהיותו נער לשירות גרמניה הנאצית. כניעת גרמניה התרחשה קודם היה מעורב בלוחמה בחזית והוא שב לביתו ברגל בסיום המלחמה באירופה. בהמשך הפך מעורב בתנועת נוער מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU) ועלה בשורות המפלגה עד לכדי כך שהתמנה לראש ממשלת מדינת הולדתו, ריינלנד-פפאלץ. קוהל היה מגדולי הפוליטיקאים השמרנים בני דורו והתמודד בראשות מפלגתו בשתי מערכות בחירות כושלות מול המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) בראשות הקנצלר הלמוט שמידט. לבסוף הקים קואליציה עם המפלגה הדמוקרטית החופשית והפיל את ממשלת שמידט בהצבעת אי-אמון.

קוהל היה לקנצלר גרמניה המערבית עד שנת 1990, וקנצלר גרמניה המאוחדת מ-1990 ועד 1998. במהלך תקופת כהונתו קידם קוהל את המערכת הכלכלית המוניטרית של הקהילה הכלכלית האירופית אשר הוקמה בידי קודמו וחיזק את המערכת עם קידום ההנפקה של האירו והסדר האיחוד האירופי באמנת מאסטריכט. לנוכח סתיו העמים וסיום המלחמה הקרה קידם קוהל את איחוד גרמניה מחדש. התשועה הכלכלית יוצאת הדופן של גרמניה הואטה בעקבות הסיפוח של גרמניה המזרחית ונדרשה תמיכה כלכלית מצד ארצות הברית כדי לקלוט את העוני הרב ששרר בגרמניה המזרחית ועדיין להימנע מקריסת הכלכלה העשירה שפותחה במערב. בבחינת מדיניות חוץ קידם קוהל פתרון למלחמת בוסניה וחיזק את יחסי גרמניה–צרפת. קוהל נחשב לאחד מסדרת מנהיגים שמרנים רבי השפעה בעולם המערבי בני דורו ובהם גם רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. קוהל הפסיד בבחירות הכלליות ב-1998 למועמד ה-SPD גרהרד שרדר.

חייו האישיים וחיי משפחתו של קוהל היו, לאורך כל חייו הציבוריים, אפופים במסתורין. ב-2001 התאבדה רעייתו הלנורה קוהל-רנר וב-2008 נישא בשנית למייקה קוהל-ריכטר. המוניטין הציבורי של קוהל נפגע קשות בעקבות פרשיית התרומות של הבחירות הכלליות לבונדסטאג מ-1998. קוהל פעל בניגוד לתקנון המפלגה בכך שסירב לגלות את שמות התורמים לקמפיין המפלגה ושמר שתיקה זאת עד לאחריתו. כדי להימנע מכתב אישום הגיש קוהל כופר עונשין שסגר את החקירה הפלילית בעוון האפשרות שביצע עבירת הפרת אמונים. קוהל חיזק במהלך כהונתו את יחסי גרמניה–ישראל ולקראת סיום הקריירה הפוליטית שלו קידם את אנגלה מרקל בתור היורשת הפוליטית המיועדת שלו.

רקע, תחילת דרכו ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים בצל המשטר הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלמוט קוהל, יליד 1930, הוא בן למשפחה קתולית שמרנית בלודוויגסהאפן, ריינלנד-פפאלץ, שבעת הולדתו הייתה חלק מהמדינה החופשית פרוסיה בתוך רפובליקת ויימאר. הוריו היו הנס קוהל וססיליה לבית שנור. אביו הנס שימש במלחמת העולם הראשונה קצין בצבא הגרמני, והיה יועץ פיננסי. המשפחה הייתה מעורבת רבות בפוליטיקה המדינית והוריו של קוהל תמכו במפלגת "המרכז" הקתולית. בעקבות עליית הנאצים לשלטון התפטר הנס קוהל בהפגנתיות מפדרציית ותיקי המלחמה הגרמנית - המכונה "קסדת הפלדה" (Stahlhelm). על אף קשיים כלכליים, המשפחה חיה ברווחה יחסית, ולהנס הייתה השפעה רבה על בנו הלמוט.

לקוהל היו שני אחים; אחיו הבכור נהרג במלחמת העולם השנייה, שפרצה עת היה בן 9. בגיל 10 הצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי. עקב המפעלים הכימיים הרבים שבה, העיר לודוויגסהאפן הופצצה פעמים רבות בידי בעלות הברית בעת המלחמה, ובגיל 12, הלמוט הצעיר מצא עצמו עוזר לחלץ את גופותיהם החרוכות של שכניו מההריסות. הוא התייחס ברטרוספקטיבה ל"ברכת הלידה המאוחרת", הולדתו ב-1930 ולא קודם לכן, כנתון שהותיר אותו נקי מכתמי הנאציזם[1]. קוהל עצמו גויס זמן קצר תרם קץ המלחמה באירופה לוורמאכט ככוח סיוע לסוללת נ"מ, אבל לא לחם בחזית בעקבות כניעת גרמניה הנאצית טרם היה בשדה קרב. בסוף המלחמה שב ברגל לביתו[2]. חבל מגוריו הוטל בסוף המלחמה תחת אזור כיבוש צרפתי עד להקמת גרמניה המערבית ב-1949.

חיים אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוהל, שתמיד זכר טובה או טינה, זכר כי בסוף המלחמה חיילים אמריקאים העניקו מנות אוכל לאזרחים רעבים בריינלנד-פפאלץ ושמר כל חייו חיבה אישית לארצות הברית, אם כי מעולם לא שגר אנגלית טובה בפיו[3]. ריינלנד-פפאלץ וכלל חבל הריין, בהיותו לב ליבה של התעשייה הכבדה של גרמניה, היו למטרה עיקרית של בעלות הברית לאורכה של המלחמה ובסופה נתח רחב מתוך אותם חבלי ארץ הושמד כליל, בעיקר בעקבות הפצצות אסטרטגיות שנועדו לזרז את סוף המלחמה.

עמדותיו של קוהל על אודות אינטגרציה בין מדינות אירופה, הושפעו בין לבין מילדותו בריינלנד-פפאלץ, שגבלה בחבלי אלזס ולורן בצרפת, אשר היו אזור שידע יריבות היסטורית ארוכה ועבר ידיים בין ריבונות גרמנית לצרפתית פעם אחר פעם. אחת, ב-1948, היה נוכח באירוע שבו נערים יצאו במחאה מול מוצבי גבול ליד כפר באלזס והפגינו למען אירופה חופשית וחסרת גבולות מדיניים הדוקים.

בשנת 1946 הצטרף ל-CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, והיה פעיל בהקמת סניף צעירי המפלגה בעיר הולדתו. בסוף לימודיו בבית הספר החל ללמוד מדעי החברה והמדינה וכן היסטוריה ומשפטים בפרנקפורט אשר במדינת הסן. את פעילותו הפוליטית המשיך בזמן לימודיו באוניברסיטה. ב-1951 עבר ללימודים באוניברסיטת היידלברג השוכנת בצפון באדן-וירטמברג. במהלך לימודיו האזין להרצאותיהם של מדינאים כגון ולטר האלשטיין וקרלו שמיד (אנ').

ב-1953 התמנה לחבר בוועד המנהל של סניף המפלגה במדינת ריינלנד-פפאלץ ואחר כך ממלא מקום יו"ר המשמרת הצעירה של מפלגתו. הוא שב להתגורר בעיר הולדתו לודוויגסהאפן ובהמשך החל בה את קידום הקריירה הפוליטית שלו, זאת על אף העובדה שבעיר ניכר רוב תומכים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD).

לאחר שסיים את לימודיו, החל בכתיבת עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אותה הגיש ב-1958. עבודת הדוקטורט שלו נגעה בהתפתחות הפוליטית בתוך ריינלנד-פפאלץ לאורך השנים מאז 1945[4]. לאחר מכן הועסק כעוזר הנהלה במפעל ליציקת ברזל בלודוויגסהאפן והיה לחבר בארגון AIESEC - מוסד בינלאומי לא ממשלתי וללא מטרות רווח הפועל לספק ולפתח בקרב צעירים תכונות מנהיגות, התמחויות בין תרבותיות ושליחת מתנדבים לתעסוקה מנהלית מעבר לגבולות מדיניים. באפריל 1960 התמנה למנהל איגוד התעשיות הכימיות בלודוויגסהאפן.

הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיקאי מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלמוט קוהל, 1969.
קוהל ב-1975, השר-הנשיא של המדינה הפדרלית ריינלנד-פפאלץ מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU).

קוהל קידם את הקריירה הפוליטית שלו לאחר שייצב את משק ביתו מבחינה כלכלית. ב-1959 נבחר למושב בלנדטאג (הפרלמנט הממלכתי) של מדינת ריינלנד-פפאלץ, מושב שהמשיך לכהן בו עד שנבחר לשורות הבונדסטאג (בית הנבחרים הפדרלי) ב-1976. בין השנים 1963 ל-1969 כיהן כיו"ר המערך הפרלמנטרי של מפלגת ה-CDU בלנדטאג, ומשנת 1966 ואילך, הוא היה ליושב ראש ההתאגדות המדינית של ה-CDU בריינלנד-פפאלץ וחבר ההנהלה הלאומית של המפלגה. בשנת 1969, כשהיה רק בן 39, נבחר קוהל לשר-הנשיא (Ministerpräsident; תפקיד המקביל לזה של מושל) של מדינת הולדתו, ריינלנד-פפאלץ - משרה שבה החזיק עד ל-1976. ברמה הכלל ארצית, היה קוהל ב-1966 לחבר בוועד המנהל של מפלגתו וב-1969 לממלא מקום יו"ר המפלגה.

הקריירה הפוליטית של קוהל ברמה הפנים-מדינית בריינלנד-פפאלץ התאפיינה במעורבות פעילה בשורות הדרגים השונים של חברי ופקודי ה-CDU, כולל אלו הפועלים בשורות הפוליטיקה המקומית, ובעקבות כך פיתח מגוון רחב של היכרויות עם "האנשים בשטח." התלהבות הנעורים שלו בעד רפורמה ניכרה בהופעותיו הציבוריות ובעצם התנהלותו, וכך גם תאבונו לשאת משרת שלטון – כאשר זה האחרון ניכר באופן שבו קוהל, כחלק מדור צעיר של הפוליטיקאים אשר ביססו את מעמדם בין היתר דרך החלפת פטר אלטמאייר, קודמו כיו"ר המפלגה והשר-הנשיא של ריינלנד-פפאלץ. קוהל נקט בשיטת מינוי של מקורבים ונאמנים פוליטיים למשרות מפתח, במטרה לשמר בסיס פוליטי יציב של תומכים וממנו להמשיך ולקדם את שאיפותיו בעבור עלייה למשרה רמה יותר. הוא וידא כי מקורבו, ברנהרד פוגל, שר החינוך והתרבות בממשלתו המדינית, יתמנה לרשת אותו עם פנייתו לפוליטיקה הלאומית ב-1976[5].

בין השנים 1969–1976 שימש כראש ממשלת מדינתו, ריינלנד-פפאלץ וקידם סדרת רפורמות, עיקרן נגעו לחינוך ולבירוקרטיה. בתקופת כהונתו הוצא לפועל צו שסגר את פעילותם של כלל בתי הספר הדתיים במדינה ובהמשך גם הסדיר תשתית להקמת האוניברסיטה הטכנולוגית של קייזרסלאוטרן ואוניברסיטת טריר ב-1970. את עיקר הרפורמות החינוכיות קידם והוציא לפועל שר החינוך בממשלתו, וקוהל העניק לו גב מלא עוד מתחילת כהונתו. קוהל ניצח מעל ההשלמה של סדרת ארגונים מנהליים מחודשים שהחלו קודמיו, שכללו הסדר פנים-מחוזי חדש של המדינה כמו גם הסדר קוד חקיקה ומשפט אחיד. קוהל עמד בראש הקבינט, שבו בדרך כלל נתן לראשי המחלקות מרחב פעולה עצמאי רב. הוא התערב רק כשהופנה זעם ציבורי על פעילות ממשלתו, בעיקר עם היה בקנה מידה שעלול היה לשנות את דעת הקהל ולאיים על מעמדו הפוליטי[6].

באופוזיציה עד להדחה של הקנצלר שמידט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הבחירות הכלליות בגרמניה המערבית 1969, איבד האיחוד הפוליטי של ה-CDU\CSU את ההנהגה במדינה שבה החזיק ללא הפרעה מאז הקמתה של גרמניה המערבית עשרים שנה קודם לכן. קוהל התמודד להנהגת המפלגה והתמודד מול יריבות פנימית בין הפלג הליברלי והפלג השמרני בתוך המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. מצעו, שקרא להחלפת דור ההנהגה המבוגר, לא הביא לניצחונו על ריינר ברצל במועמדות להנהגת המפלגה. בבחירות 1972 איבדו ה-CDU\CSU לראשונה את מעמדם כסיעה הגדולה ביותר בבונדסטאג לידי ה-SPD ונחלו הפסד מר.

ב-1973, לאחר כישלון יוזמת האיחוד בהצבעת אי-אמון נגד הקנצלר המכהן וילי ברנדט מה-SPD, התמנה קוהל ליו"ר מפלגת ה-CDU במקום ברצל, וכיהן בתפקיד זה במשך 25 שנה. בעקבות סיום כהונתו של קוהל כשר-הנשיא במדינת ריינלנד-פפאלץ והחלפתו בברנהרד פוגל, נבחר בבחירות הכלליות בגרמניה המערבית 1976 למועמדה של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית למשרת הקנצלר והתמודד מול הקנצלר המכהן הלמוט שמידט, שירש את ברנדט לאחר פרישתו של האחרון. פרשת ריגול בממשלתו של וילי ברנדט היא שהובילה להתפטרותו וכמו כן גם להיחלשות התמיכה במפלגתו, כך שהסקרים ניבאו התחזקות למפלגות האיחוד בבחירות. בסופן של הבחירות, האיחוד חזר להיות לסיעה הגדולה ביותר בבונדסטאג, עם 243 מושבים, 7 מושבים פחות מרוב הנחוץ להקמת ממשלה. ה-SPD בראשות שמידט המשיכה בקואליציה עם ה-FDP והממשלה הצרה בראשות שתי הסיעות המשיכה לכהן גם לאחר הבחירות.

על אף שלא ניצח בבחירות, קוהל נבחר לשורות הבונדסטאג והיה ליושב ראש האופוזיציה. בשנים 1976 עד 2002 היה קוהל חבר הבונדסטאג, הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני הפדרלי. פרנץ יוזף שטראוס, המנהיג הנועז והניצי של המפלגה הנוצרית-סוציאלית בבוואריה (CSU), אשר נודע לא פעם בפליטות פה חריפות, תקף בפומבי את קוהל וטען כי לא סביר שיהיה לו חותם על ההיסטוריה, והכריז זמן קצר קודם הבחירות הכלליות ב-1976 כי קוהל אינו כשיר בשום אופן לשאת במשרת הקנצלר. "קוהל אינו מסוגל לחלוטין (לשאת בתפקיד)", אמר שטראוס בכנס מפלגתי במינכן. "חסר לו האופי, וחסרים לו הכישורים האינטלקטואליים והפוליטיים. חסר לו הכל[7]."

ארנסט האוזר, לוביסט של לוקהיד מטוסים לשעבר, העיד בפני חוקרי הסנאט כי שר ההגנה הגרמני שטראוס ומפלגתו קיבלו בשנת 1961 לפחות 10 מיליון דולר עבור רכישת 900 מטוסי F-104 סטארפייטר. המפלגה והעומד בראשה הכחישו את הטענות נגדם ושטראוס עצמו אף תבע את ארנסט על הוצאת דיבה. כיוון שלא ניתן היה לאמת את הטענות, הנושא ירד מסדר היום הציבורי לזמן מה[8], אך צף ועלה שוב בשלב הסופי של הבחירות לבונדסטאג בספטמבר 1976, עת נשאלו שאלות אודות מיקומם של "מסמכי לוקהיד" במשרד ההגנה הגרמני, פרשייה זאת, אחת מיני פרשיות השחיתות של לוקהיד, פגעה בביצועים של מפלגות האיחוד CDU\CSU בראשות קוהל לקראת הבחירות.

במהלך הבחירות הכלליות ב-1980, שטראוס היה מועמד האיחוד למשרת הקנצלר, והיריבות בינו לבין קוהל, כמו גם הישארותו בתפקיד השר-הנשיא של בוואריה במקביל להתמודדותו למשרת הקנצלר, פגעו פעם נוספת בתוצאות האיחוד בבחירות, בעוד שמידט חיזק את מעמד הקואליציה שבראשותו. לאחר ההפסד בבחירות המשיך שטראוס לכהן כשר-הנשיא של בוואריה בעוד קוהל כיהן כיו"ר האופוזיציה בבונדסטאג.

קנצלר גרמניה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדנציה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בספטמבר 1982, לאחר שהקנצלר שמידט פירק את הקואליציה של מפלגתו עם המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP) בראשות הנס-דיטריך גנשר, על רקע חילוקי דעות קשים על המדיניות הכלכלית ועמד גם בפני יריבות פנימית מתוך מפלגתו, פתחו ה-CDU ומפלגת האחות הבווארית שלה (CSU) במגעים להקמת קואליציה עם ה-FDP. שמידט עמד מול מתנגדים רבים למדיניותו הכלכלית והביטחונית גם מקרב הפלג השמאלי בתוך מפלגתו. ב-1990 התברר שכ-25 חברי בונדסטאג מטעם ה-SPD היו למעשה סוכנים שפעלו בשירות גרמניה המזרחית[9]. ב-1 באוקטובר קרא קוהל להצבעת אי-אמון בממשלתו של שמידט תוך ניצול התמיכה של ה-FDP. ההצבעה עברה בבונדסטאג ושמידט הודח מתפקידו כקנצלר. יו"ר האופוזיציה, קוהל, התמנה להחליפו כקנצלר לאחר שהציג בפני נשיא גרמניה קרל קרסטנס קואליציה צרה שכוללת את מפלגות האיחוד CDU\CSU וה-FDP[10].

קוהל הושבע לתפקיד הקנצלר ב-1 באוקטובר 1982 במסגרת הצבעת האי-אמון המכוננת נגד הלמוט שמידט, והיה בכך לקנצלר השישי של גרמניה הפדרלית והשלושים וחמישה בסך הכול מאז אוטו פון ביסמרק. בתפקיד שר החוץ נותר מי שכיהן בתפקיד גם בקואליציה הקודמת, הנס-דיטריך גנשר מה-FDP, שבמקביל גם כיהן כסגן הקנצלר. קוהל, כקודמו שמידט, שימר גם הוא את מדיניות ה"אוסטפוליטיק" שפיתח הקנצלר לשעבר ברנדט כדי לסבסד יחסים סדירים עם הגוש המזרחי[11].

קוהל העריך נכונה את מצבו הטוב בדעת הקהל והביא לפיזור הבונדסטאג על ידי נשיא גרמניה ולבחירות חדשות, בהן חיזקה מפלגתו שלו את כוחה ושותפתו לקואליציה, ה-FDP, נחלשה ואיבדה במידה מהשפעתה. במסגרת הבחירות, "האיחוד" השיג מספיק מושבים כדי להקים ממשלה צרה אך קוהל העדיף לשמר את הקואליציה הקיימת כאשר בידיו משקל השפעה רב יותר בתוך הקבינט על ה-FDP מאשר היה לו בממשלה הקודמת. במהלך הבחירות לראשונה עלתה מפלגת הירוקים בראשות פטרה קלי, שהשיגה 27 מושבים בפרלמנט ובכך הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בבונדסטאג[12].

קדנציה שנייה - המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – מחלוקת ביטבורג, הצבת טילי פרשינג באירופה המערבית
הקנצלר קוהל נואם בוועידת המפלגה הפדרלית ה-34 של ה-CDU בריינגולדהאל, מיינץ, בין 6 ל-8 באוקטובר 1986.
פסגת ראשי מדינות G-7 בבריטניה, משמאל לימין: קוהל (גרמניה), קרקסי (איטליה), נקסונה (יפן), רייגן (ארצות הברית), תאצ'ר (בריטניה), מיטראן (צרפת), טרודו (קנדה) ות׳ורן (הנציבות האירופית). 8 ביוני 1984.
נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, במקור התנגד לאיחוד גרמניה ובהמשך קשר את כלכלת ארצו יד ביד עם האחרונה.

שאלת ההצבה של טילים בליסטים לטווח בינוני מסוג פרשינג 2 היכולים לשאת ראש נפץ גרעיני הובילה להתגוששות פוליטית חריפה בתוך גרמניה. היריבות על הצבת הטילים הובילה לקרע פנימי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית כבר ב-1981 והייתה גורם עיקרי למפלתו הפוליטית של שמידט. "האיחוד" (CDU\CSU) נשא תמיכה רבה יותר מקרב חבריו לתוכנית ההצבה, אך עדיין עמד בפני יריבות נרחבת מרחבי המערכת הפוליטית, בעיקר מפני גורמים פציפיסטיים שהתנגדו לכך שגרמניה המערבית תנקוט עמדה צבאית חריפה שכזאת מול הגוש המזרחי.

לבסוף נפלה ההחלטה ועם השגת הרוב המוצק לאחר הבחירות מוקדם יותר באותה השנה, הוחלט לאפשר את הצבת הטילים[13]. לנוכח מחאות ענק מסביב לבניין הבונדסטאג בבון, קוהל הודיע ב-22 בנובמבר 1983 כי ממשלתו "מוכנה לעשות את מה שנועד להגן על החופש והביטחון שלנו." קוהל המשיך באומרו כי "נשק וחוזק צבאי אינם מרתקים אותנו ואנחנו לא מכורים לרקטות[14]", זאת בניסיון להקהות את הביקורת הנוקבת שהטיחה נגדו האופוזיציה בהנהגת ה-SPD. עוד באותו היום יותר מ-150 בני אדם נעצרו בזמן שהמשטרה התעמתה עם 3,000 מפגינים שביקשו לשבש את הדיון על פריסת טילי פרשינג 2 על אדמת גרמניה המערבית לקראת אשרור הפרלמנט[14]. מאות שוטרים מצוידים בקסדות ובמגנים הקימו מעגל אבטחה הדוק סביב בניין הפרלמנט וסביב הקנצלר עצמו. תותחי מים וגז מדמיע שימשו להשקטת מפגינים שניסו לפרוץ את המחסומים במאמץ להגיע למשרדי הממשלה.

קוהל היה משוכנע כי עליו לקדם את שיפור היחסים בין מזרח ומערב גרמניה, והתדיין פעמיים עם מנהיג גרמניה המזרחית, אריך הונקר, בין 1984 ל-1985, ראשית בעת הלווית מנהיג ברית המועצות יורי אנדרופוב ובשנית בהלוויית יורשו, קונסטנטין צ'רניינקו. ביוני 1983 ממשלת גרמניה המזרחית ביצעה הלוואה של מיליארד מארק גרמני מהבנק הפדרלי של גרמניה המערבית, מהלך שנעשה בפיקוח הממשלות והשפיע על התלות הכלכלית של מזרח גרמניה על המערב[15].

ב-1985, במהלך ביקור ממלכתי של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בגרמניה המערבית, התרחשה תקרית דיפלומטית המכונה מחלוקת ביטבורג. המחלוקת הייתה לסערה ציבורית שפרצה בעקבות כוונתו של הנשיא האמריקאי לבקר בבית קברות צבאי, שבו נקברו גם חיילים של הוואפן אס אס, במסגרת אירועי ציון מלאת 40 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה באירופה. הידיעה על הביקור המתוכנן בבית הקברות עוררה כעס רב מחוץ לגרמניה. אנשי ממשל רבים, קציני צבא ואח"מים שונים יצאו במחאה על הכוונה לקיימו. 53 סנאטורים, ובהם 11 רפובליקנים ממפלגתו של רייגן, חתמו על מכתב לנשיא שבו הוא נקרא לבטל את הביקור. 257 חברי בית הנבחרים ובהם 84 רפובליקנים פנו לקנצלר קוהל במכתב שבו ביקשו כי יחזור בו מן ההזמנה לבקר באתר. קוהל מצדו הודה כי הפרשה יצרה מתיחות רבה ביחסי ארצות הברית וגרמניה, אך לא ויתר ואמר בריאיון עיתונאי כי אם הביקור לא ייצא אל הפועל הדבר יפגע עמוקות ברגשות עמו. סקר דעת קהל העלה כי 72% מהמערב גרמנים סברו שהביקור בבית הקברות צריך לצאת לפועל כמתוכנן. רייגן הוציא את הביקור לפועל למרות המחאה[16]. ביום ראשון, 5 במאי 1985, ביקרו הנשיא רייגן והקנצלר קוהל באתר מחנה הריכוז ברגן-בלזן. מאוחר יותר הגיעו לבסיס חיל האוויר ביטבורג וממנו יצאו אל בית הקברות קולמסהוהה. האבטחה סביבם הייתה הדוקה כל אורך הביקור[17].

קדנציה שלישית - המאבק לאיחוד גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – סתיו העמים, נפילת חומת ברלין, איחוד גרמניה מחדש
קוהל ביחד עם הנס-דיטריך גנשר (שר החוץ וסגן הקנצלר) מייצגים את ציר גרמניה המערבית בישיבת המועצה האירופית, 1987.
קוהל נואם בפתיחת שער ברנדנבורג עם איחוד גרמניה מחדש, 22 בדצמבר 1989.

ב-1987 נבחר לקדנציה שלישית כקנצלר. באוגוסט אותה השנה הודיע כי ארצו מוכנה לפזר את כל טילי הפרשינג-2 המוצבים בשטחה בתנאי שבתוך פחות משנה יגיעו מעצמות-העל להסדר הגבלת נשק גרעיני. ההודעה פורסמה בצל הרפורמות הפוליטיות של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ופתיחותו פורצת הדרך למערב[18].

לנוכח סתיו העמים וסיומה של המלחמה הקרה, קוהל היסס תחילה לנוע למגעים לעבר איחוד גרמניה מחדש וב-28 בנובמבר 1989 אף הציג בפני הבונדסטאג תוכנית חומש בעבור איחוד אפשרי הדרגתי. מפנה בעמדתו חל בעקבות זעקתם של תושבי גרמניה המזרחית וההגירה ההמונית לעבר המערב, שהגיעה בשיאה ל-2,000 איש מדי יום. כדי להימנע ממחסור אוכלוסין במזרח, החליט קוהל שיש לנקוט אמצעים חדורי מטרה לעבר איחוד מהיר ומתבקש[19].

מנהיגי בריטניה וצרפת, תאצ'ר ומיטראן בהתאמה, חששו מפני הבאות בעקבות איחוד מחודש של גרמניה ומפני החייאה אפשרית של שאיפות גרמניות מימי תרום מלחמת העולם השנייה. על כן פעלו המנהיגים למנוע את איחוד גרמניה מחדש. מיטראן סירב להיענות להזמנתו של קוהל לטקס חגיגי לכבוד הפתיחה המחודשת של שער ברנדנבורג ותאצ'ר נתנה את גבה לגורבצ'וב וביקשה ממנו שימנע את איחוד גרמניה. נוסף גם החשש כי נפילת גרמניה המזרחית עלולה לגרום להדחה של גורבצ'וב מהנהגת ברית המועצות. עבור ההסדר הסופי של יחסי גרמניה המאוחדת עם שאר המעצמות המערביות נפגש קוהל עם הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש במעון הנופש הנשיאותי בקמפ דייוויד, מרילנד, ב-24 בפברואר 1990[20].

בעקבות הבחירות הכלליות בגרמניה 1990, שהיו הבחירות הכלליות הדמוקרטיות הראשונות מאז ימי רפובליקת ויימאר שהתקיימו בכל גרמניה, קוהל השיג רוב מוחץ בקרב מצביעים מזרח גרמנים[21]. לאחר הבחירות, החליט מיטראן לנקוט במדיניות שונה; בהכרה כי איחוד גרמניה מחדש הוא בלתי נמנע, החליט לפעול לוודא שגרמניה לא תוכל לפעול נגד צרפת וכלל הקהילה האירופית. מיטראן דרש מממשלת קוהל לחזק את קשריה הכלכליים של גרמניה עם הקהילה האירופית. דרך המערכת הכלכלית המוניטרית שבנו ואלרי ז'יסקר ד'אסטן והלמוט שמידט בימיהם, מיטראן וקוהל קידמו את ההקמה של מטבע אירופי אחיד וחיזוק הקשרים הכלכליים הפנימיים בין חברי הקהילה האירופית[22].

בשביל להפחית מחששות ארצות מערב אירופה, קוהל דאג לחזק את ההכרה הגרמנית באחריותה הלאומית על זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה וקבע הסכם חדש הקובע את גבולות פולין - גרמניה מאז המלחמה כגבולות קבועים[23][24].

קנצלר גרמניה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדנציה רביעית - הקמת האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – האיחוד האירופי, אמנת מאסטריכט

בסוף 1990 ו-1994 נבחר קוהל לתפקיד הקנצלר של גרמניה המאוחדת לשתי קדנציות במסגרת הבחירות הכלליות לבונדסטאג, בגוברו על המועמדים אוסקר לפונטיין (ב-1990) ורודולף שרפינג (ב-1994) מה-SPD. בכך היה קוהל גם לקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת[25].

איחוד גרמניה הוביל למשבר כלכלי במערב המשגשג. נכון ל-1994 סך ההעברות ממערב גרמניה למזרח עלה 1,200 מיליארד אירו. עד 2003 עלותה הכוללת של ספיגת גרמניה המזרחית לתוך המערב הגיע ל-1.2 טריליון אירו. בשביל לא לפגוע בבוחריו במערב, קוהל סירב להעלות את המיסים. הרפובליקה הפדרלית, שבמשך עשורים נהנתה מעודפי תקציב, החלה לסבול מגירעון. ה'דויטשה בונדסבנק' (הבנק הפדרלי של גרמניה), מחרדת האינפלציה, החל מ-1991 בהעלאת שיעורי הריבית, זאת בעוד שהמארק הגרמני נלכד במערכת המטבע האחידה האירופית[26]. בעקבות האינטגרציה הכלכלית לנוכח המשבר בגרמניה, קוהל הוביל לכך ששאר חברות הקהילה האירופית חלקו עם ארצו בעול ספיגת העוני של גרמניה המזרחית. בעקבות המצב הכלכלי החדש שנוצר גאתה האבטלה והצמיחה הכלכלית הממושכת של הרפובליקה הפדרלית צומצמה[27].

המצב הכלכלי הרעוע שנוצר בעקבות האיחוד, כמו גם מעבר האוכלוסין ממזרח למערב ומשבר הדיור שנגרם בעקבותיו, הובילו ליריבויות פוליטיות חריפות בין ממשלתו של קוהל לבין האופוזיציה ולהפגנות מחאה חריפות נגד תפקוד הממשלה. לא אחת נזרקו על קוהל מקרב קהל מפגינים ביצים ועגבניות[28]. רוב ההפגנות הללו נגד קוהל אורגנו בידי מפלגת הירוקים. במאי 1991 ביקר קוהל במספר ערים במזרח גרמניה. בעת ביקור בהאלה, סקסוניה-אנהלט, החלו הפגנות אל מול בניין העירייה בעת שהו בתוכו קוהל והפמלייה שלו. קוהל התחמק מהחלק האחורי של בניין העירייה כאשר כ-30 צעירים החלו לזרוק ביצים לעברו מעבר למחסומי הפרדה. במקום לרוץ למחסה, הוא התרחק מהמאבטחים שלו וזינק מעל השער המפריד בינו לבין ההמון במטרה להכות את המפגינים. המאבטחים ניסו למשוך אותו מהקהל, אך הוא השתחרר מידיהם ותפס בכמה מהצעירים המפגינים, שהתגרו בו. בסופו של דבר השומרים משכו אותו מהקטטה והמפגינים נסוגו מהזירה. האבטחה שסבבה את קוהל ניסתה לצמצם את הפרסום של האירוע, אבל קוהל בהמשך הביע מבוכה מההתפרצות שלו. המתקפה סימלה את התסכול שחשו רבים מתושבי מזרח גרמניה, שחשו מרומים על ידי פוליטיקאים מערביים שהבטיחו להם את השמיים לפני הבחירות ב-1990, אבל אז המשיכו עם תוכניות כלכליות שהובילו כביכול לאבטלה המונית, בעיקר בתחומי המזרח[29].

בפברואר 1993 הודיע קוהל במהלך ביקורו באינדונזיה כי גרמניה תמכור 39 אוניות מלחמה מאחזקות הצי המזרח הגרמני לאינדונזיה.

לקוהל תפקיד חשוב באיחוד גרמניה ובבניית כוחו של האיחוד האירופי, כמו גם במעבר לשימוש במטבע האירו, שהושלם רק לאחר פרישתו. כמו כן השפיע על בחירת פרנקפורט למקום מושבו של הבנק המרכזי האירופי. קוהל פעל רבות לחיזוק הקשרים עם צרפת, והיה ידוע בידידותו רבת ההישגים עם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן. קוהל, מיטראן ושאר מנהיגי הקהילה האירופית חתמו על הקמתו של האיחוד האירופי ב-1992, דרך אמנת מאסטריכט.

קדנציה חמישית ובחירות 1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – מלחמות יוגוסלביה, בועת הדוט-קום
הקנצלר קוהל עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, 1998

בעת כהונתו הרביעית וביתר שאת בכהונתו החמישית, קוהל וממשלתו התערבו במהלך מלחמות יוגוסלביה. בדצמבר 1991, נגד עמדת הקהילה האירופית והממשל האמריקאי, קוהל הכריז כי גרמניה מכירה בעצמאות של סלובניה וקרואטיה מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה[30]. עד סתיו 1994, המלחמה ביוגוסלביה הגיעה לנקודת רתיחה כאשר הכוחות הסרבים החלו לתקוף מטוסי נאט"ו ושומרי שלום מטעם האו"ם. בעלות הברית של נאט"ו חששו מהגרוע מכל והכינו תוכניות לחילוץ שומרי השלום במקרה שהסרבים יפתחו במתקפה כוללת. בעוד נאט"ו התכוננה לעימות, גרמניה גררה רגליים. קוהל טען שמכיוון שגרמניה הנאצית כבשה את יוגוסלביה, מבחינה היסטורית זה יהיה בלתי הולם שגרמניה תתערב בסכסוך הנוכחי. לפי קרל לאמרס, לשעבר דובר מדיניות החוץ של הנוצרים-דמוקרטים, קוהל ניסה למנוע מגרמניה להסתבך במהרה בסכסוך צבאי. "זה היה ניסיון לא יעיל להקים חומת אש", לדברי לאמרס. "קוהל היה חכם מכדי לחשוב שטיעון זה יחזיק מעל המים. אבל זה התאים לדעת הקהל בקרב העם הגרמני." חומת האש של קוהל החלה להתפורר כשהגעתם של פליטים מרצח העם הבוסני החלה להשפיע על הפוליטיקה הפנימית הגרמנית[31].

כשהמצב ההומניטרי החמיר, נאט"ו החלה לאבד סבלנות כלפי בון. בעלות הברית לחצו על גרמניה לשלוח את מטוסי פאנאוויה טורנדו שלה למלחמת בוסניה. לטורנדו הייתה יכולת ייחודית לאתר ולהשמיד מתקני מכ"ם סרבים, מה שיעזור לכסות נסיגה אפשרית של אנשי האו"ם. גרמניה הייתה המדינה האירופית היחידה שהחזיקה במטוס כזה. בסופו של דבר, המציאות האסטרטגית גברה על הרטוריקה הפוליטית וממשלת קוהל הסכימה לבקשת נאט"ו. בעבור מעבר ההחלטה בבונדסטאג, קוהל קידם מגעים עם חברי סיעות האופוזיציה שתמכו בהתערבות ביוגוסלביה נגד העמדה הרשמית של מפלגתם[31].

בתחילת 1996 העניק לו ארגון בני ברית אות הוקרה על פועלו ההומניטרי. עוד ב-1996, הושלם פרויקט הפיתוח הצבאי של התומ"ת Panzerhaubitze 2000 שפותח בידי הבונדסוור החל מ-1986. בהמשך נמכרו יחידות של התומ"ת לצבאות יוון, הולנד ואיטליה. ב-1997 ערך קוהל ביקור ממלכתי רשמי בברוניי שהיווה ביקור גומלין לאחר ביקורו של חסן אל-בולקיה, סולטאן ברוניי בגרמניה.

בבחירות של שנת 1998 ניצחו ה-SPD ומועמדה למשרת הקנצלר, ראש ממשלת סקסוניה התחתונה גרהרד שרדר. הקואליציה הנוצרית-ליברלית הוחלפה לאחר שש עשרה שנה בקואליציה של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים. ב-26 באוקטובר 1998 העביר נשיא גרמניה רומן הרצוג את קוהל מתפקיד הקנצלר ושרדר הושבע לתפקידו. האיחוד האירופי העניק לקוהל ב-11 בדצמבר 1998 אזרחות כבוד של אירופה, ציון לו זכה לפניו רק ז'אן מונה, ממקימי האיחוד. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון העניק לו ב-1999 את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה ביותר של ארצות הברית.

פרישתו, ערוב ימיו ואחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלמוט קוהל, 2012.

שערוריית התרומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשיית התרומות ל-CDU סביב הבחירות לבונדסטאג של שנת 1998 בחר קוהל שלא לגלות את שמות התורמים, ושמר על שתיקה זו עד מותו, בניגוד לתקנון מפלגתו. כתוצאה משתיקה זו נמנעו ממפלגתו כספי מימון המפלגות לתעמולת הבחירות, והוא שילם אותם מכיסו, ובכך מנע נזק כספי ל-CDU. ועדת חקירה פרלמנטרית חקרה את הפרשיית בשנים 1999–2002. בשל חשד להפרת אמונים מצד מפלגתו פתחה פרקליטות המדינה בבון בשנת 2000 בחקירה נגד קוהל. קוהל שילם כופר עונשין, והחקירה לא הגיעה לכתב אישום. קוהל הודה במחדלים בטיפול בתרומות, בחר להמשיך בשתיקתו, וספג ביקורת ציבורית מרובה. בעקבות פרשיית התרומות נאלץ גם לוותר על תפקיד נשיאות הכבוד של מפלגתו. לאחר תקופה של היעדרות מהופעות ציבוריות, שב קוהל באוגוסט 2003 להופיע באירועים של מפלגתו, ושוב לא נחשב בה למוקצה.

השערורייה החלה ב-1995 עם הידיעה שסוחר הנשק קרל היינץ שרייבר נתן שורה של תרומות בלתי מוצהרות למפלגה הנוצרית-דמוקרטית בראשות קוהל. השערורייה החלה להתפרסם ולעלות לכותרות בנובמבר 1999, כאשר תובעים ציבוריים בעיר אאוגסבורג הוציאו צו מעצר נגד ולטר לייזלר קיפ, לשעבר גזבר המפלגה. קיפ הואשם בהעלמת מס בגין אי הכרזת תרומה מהלוביסט של תעשיית הנשק קרל היינץ שרייבר. במסגרת החקירה עלה כי הכסף הוא למעשה עמלה ששילם תאגיד טיסנקרופ עבור ייצוא טנקים משוריינים לסעודיה.

החוקרים גם גילו שהכסף לא הועבר בתשלום חד פעמי למפלגה. התברר שה-CDU כבר זמן רב השתמשה במערכת של חשבונות סודיים כדי לקבל תרומות למימון מערכות בחירות. ב-16 בדצמבר 1999 הקים הבונדסטאג ועדה מיוחדת שתחקור את פרשת קרן הרפש של CDU. הטענה החמורה ביותר נגד המפלגה הייתה שהתרומות נשמרו בסוד מכיוון שהן השפיעו על החלטות ממשלה מרכזיות. באותו יום הודה קוהל שקיבל תרומות במזומן עבור מפלגתו. בראיון המפורט הראשון שלו על השערורייה, אמר קוהל בטלוויזיה הגרמנית הממלכתית כי עשה טעויות אך הכחיש את הטענות שהוא מושחת. הוא גם סירב לנקוב בשמות התורמים. "התורמים האלה נתנו לי אמון בהעברת סכום הכסף הזה בתנאי שלא יפורסמו שמותיהם. הם אזרחים גרמנים שלא היה להם שום קשר להחלטות ממשלה או למדיניות בשום מגזר. הם רצו לעזור לי, ואני לא מתכוון לחשוף שמות כלשהם מכיוון שנתתי להם את המילה שלי." סירובו לנקוב בשמות התורמים הוביל למשבר במפלגה. התברר שבין 1993 ל-1998, קוהל קיבל תרומות במזומן בשווי של כשני מיליון מארק.

החקירה חשפה גם ממדים חדשים של פרשת קרנות המפלגה לרבות שערוריית מימון במפלגת CDU האזורית במדינת הסן. החוקרים בדקו גם חשדות לפיהם ההפרטה והמכירה של בתי הזיקוק 'לאונה' במזרח גרמניה לענקית הנפט הצרפתית Elf בשנות ה-90 לוותה בשוחד של 50 מיליון מארק שמימנו פוליטיקאים גרמנים. למכירת 'לאונה' תמכו קוהל ונשיא צרפת פרנסואה מיטראן. הלוביסט דיטר הולצר וסגן שר ההגנה הגרמני לשעבר, לודוויג-הולגר פהלס, היו דמויות מפתח בפרשה. בינואר 2000, הנהגת CDU התרחקה מנשיא הכבוד שלה, קוהל - ואילצה אותו לעזוב את התפקיד. זה גם סלל את הדרך לעלייתה הפוליטית של אנגלה מרקל, שעד כה קוהל היה הפטרון שלה[32]. באותה תקופה מרקל הייתה המזכירה הכללית של ה-CDU והיא נתפסה ככוח המניע מאחורי ניתוק מפלגתה מקוהל בעקבות השערורייה.

אנגלה מרקל, היורשת הפוליטית של קוהל שכונתה "הילדה שלו" והייתה המרוויחה הפוליטית העיקרית משערוריית התרומות.

השערורייה גם עלתה למפלגה ביוקר: סירובו של קוהל לנקוב בשמות התורמים והפרת כללי המימון הפוליטיים הנוקשים במדינה בידי המפלגה, הובילו לסדרת קנסות כבדות נגדה שהגיעו לסך 6.5 מיליון מארק. שלוחת המפלגה במדינת הסן ספגה עונשים של יותר מ-41 מיליון מארק על ייזום הפרשה. מפלגת המדינה הודתה שהיא הפעילה חשבון שווייצרי סודי, הזרימה מיליונים בחזרה לקופת המפלגה והעבירה את הכסף באופן שקרי.

למרות החקירה שנמשכה שנתיים וחצי בעסקאות הפיננסיות העכורות של ה-CDU, יו"ר ועדת החקירה הפרלמנטרית המיוחדת אמר עם הזמן ששאלות מפתח בפרשה עדיין נותרו ללא מענה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת הירוקים (שתי מפלגות השלטון באותה העת) הוקיעו את קוהל ולנוכח הלחץ הציבורי היה גם על מפלגתו שלו להוקיע אותו משורות הפוליטיקה הלאומית. המטרה של הדחת קוהל הייתה לנקות את שמה של המפלגה. ה-CDU הכחישה את ההאשמות על שחיתות, אך הפרשה חשפה גם נושאים מוקצים אחרים בתוך המפלגה. בתחילת ינואר 2000, ראש ה-CDU, וולפגנג שויבלה, יורשו של קוהל, הודה שקיבל תשלום של 100,000 מארק משרייבר. חלק מההאשמות נגדו מעולם לא הוכחו בבית המשפט אך הפרשה עלתה לשויבלה בעבודתו והוא הוחלף באנגלה מרקל.

במקרים רבים, בתי המשפט לא הצליחו להוכיח כי בעלי משרות רמות בשורות המפלגה אכן היו מעורבים בפרשה. ההליכים נגד הלמוט קוהל בבית משפט בבון הופסקו והרשויות באאוגסבורג ספגו מפלה בהליך החקירה כאשר יורג הילינגר, התובע הציבורי בחקירה של מפלגת ה-CDU במדינת סקסוניה נהרג בתאונת דרכים באפריל 1999. מותו הגיע זמן קצר לאחר שהחקירות חשפו עסקאות מפוקפקות במפלגת המדינה. עד היום, עדיין לא ברור אם מותו היה תאונה או רצח[33].

ערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוהל ביחד עם אשתו השנייה, מייקה ריכטר-קוהל, ב-30 בספטמבר 2009.

ביולי 2001, אשתו של קוהל, הנלורה, התאבדה בנטילת מנת יתר של כדורי שינה. היא סבלה מפוטודרמטיטיס, סוג של אלרגיה לשמש. בגיל 78, קוהל נישא בשנית. בני לוויה לשעבר אמרו כי אשתו החדשה של קוהל, מיייקה ריכטר, שמרה עליו בעין ערנית יתר על המידה, כשהיא לוקחת שליטה על חייו החברתיים בעוד בריאותו מתדרדרת. היחסים עם בניו של קוהל מנישואיו הראשונים הושפעו בדרכים דומות. כששערוריית הכספים של ה-CDU נמוגה בעיקרה מהשיח הציבורי, קוהל שוב קיבל הכרה ממפלגתו, כולל הקנצלרית מרקל, כמו גם מהקהילה הבינלאומית. לאחר 2007, קוהל חי יותר ויותר בהתבודדות ובמצב בריאותי ירוד. בינתיים, קודמו ואויבו המושבע, הלמוט שמידט, נהנה מהכרה ציבורית נרחבת מרחבי הספקטרום הפוליטי והאוכלוסייה הכללית בהיותו המדינאי המבוגר ביותר שכיהן כקנצלר בגרמניה[34].

שתי המורשות המדיניות שלו (גרמניה המאוחדת והאיחוד האירופי) הועמדו למבחן בהקשר של משבר החוב האירופי מאז 2009 ותפקידה של גרמניה בקידום מדיניות צנע, אשר בתורה הובילה להתעוררות הסנטימנט האנטי-גרמני בחלקים מדרום אירופה, במיוחד ביוון, שנקלעה למשבר החוב הקשה ביותר באירופה. לפי הדיווחים שונים, קוהל מתח ביקורת על מרקל וב-2011 צוטט באומרו כי "היא (מרקל) הורסת את אירופה שלי". יחסיו של קוהל עם מרקל התערערו עם השנים אך בסופו של יום הם שמרו על הערכה הדדית וחברות בערוב ימיו של קוהל. בשנת 2010, קוהל הישיש והחולה הצטרף למרקל בחגיגות לציון 20 שנה לאיחוד גרמניה מחדש, מהלך שנחקק בזיכרון הציבורי כהצלחה הגדולה ביותר שלו. במאי 2011 הוענק לו פרס הנרי קיסינג'ר על תרומה יוצאת דופן ליחסים הטרנס-אטלנטיים. נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון כינה אותו "המדינאי האירופי החשוב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה". כמה שנים לפני מותו, ב-2012, זכה קוהל להוקרה נוספת בולטת כאשר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה הנפיקה בול דואר מיוחד לכבודו. הוא מציג את פניו של קוהל, הפרושים על פני 12 סנטימטרים רבועים עם הכיתוב "קנצלר האיחוד מחדש - אזרח כבוד של אירופה".

קוהל, היהודים וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיח עם שר החוץ הישראלי דאז, יצחק שמיר, מ-1983, טען שמיר כי קוהל ראה את עול השואה כנחלת עבר וכי האחריות עליה לא מוטלת על בני דורו בשונה מקודמיו[35]. ב-1984 ביקר קוהל בישראל, לראשונה בתפקידו כקנצלר[36]. יום קודם ביקורו, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הודיע על התפטרותו, ושמיר החליף אותו[37].

באפריל 1987 היה חיים הרצוג לנשיא מדינת ישראל הראשון שביקר בגרמניה. קוהל אמר להרצוג "אנו נאלצים לחיות עם האמת האיומה של תקופת השואה" ובהמשך פרסם מטעמה של גרמניה: "אנו אחראים לביטחון ישראל"[38].

ישראל וגרמניה דנו בבניית צוללות מסדרת דולפין מאז תחילת שנות ה-80, והן נבנו בגרמניה במידה רבה בגלל העדר אפשרות לבנות צוללות לא גרעיניות בארצות הברית. במהלך מלחמת המפרץ (1991), התברר כי חברות גרמניות מכרו לעיראק נשק רב, וסייעו לתוכנית הנשק הכימי של עיראק. כדי להרגיע את דעת הקהל בגרמניה ובישראל ולספק עבודה למספנות הגרמניות, החליט קוהל כי גרמניה תממן את עלות שתיים וחצי מהצוללות. ישראל נשאה בעלות חצי מהצוללת השלישית. שלוש הצוללות מדגם ה"דולפין" נבנו במספנות HDW בגרמניה[39]. בשעת איחוד גרמניה, פוליטיקאים ישראלים בכירים, בהם ראש הממשלה שמיר ויו"ר הכנסת דב שילנסקי, הביעו חשש מפני האפשרות של עליית גרמניה המאוחדת. קוהל גינה בחריפות נאום של שמיר שבו השווה את גרמניה המודרנית בהנהגתו לגרמניה הנאצית. לאחר מכן השניים יישבו את ההדורים בהחלפת אגרות ושמיר שלח את שר החוץ מטעמו, משה ארנס, לבון, במטרה לוודא עם קוהל כי העניין סגור[40].

ב-1992, אמר קוהל כי לא היה נשיא אמריקאי שעשה יותר למען ישראל מאשר ג'ורג' בוש האב. באוטוביוגרפיה שלו, ראש הממשלה שמיר גינה את ההצהרה כ"חסרת שחר"[41].

לאחר בחירתו של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992, קוהל הזמין אותו לביקור ממלכתי ראשון של רה"מ ישראלי בגרמניה המאוחדת. רבין נענה וסייר במהלך הביקור במחנה הריכוז זקסנהאוזן. ממשלת גרמניה בהנהגת קוהל תמכה בהסכמי אוסלו ובמקביל אליהם הגבירה את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם ישראל. קוהל קיים ביקור גומלין לישראל ב-1995 איפה שפגש ברבין, שר החוץ שמעון פרס, ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט ואחרים, וביקר ביד ושם.

לקראת הבחירות לנשיאות גרמניה ב-1994, קוהל קידם תחילה את הפוליטיקאי, משפטן ותאולוג סטפן היטמן כמועמד מטעם מפלגתו. אמרות שנויות במחלוקת של היטמן ביחס למעמד האישה, השואה ושנאת זרים עוררו תרעומת ציבורית כלפיו. כאשר הקונגרס היהודי העולמי פנה נגד המועמד, קוהל הכריז בפני הקונגרס: "אל תתערבו בפוליטיקה שלנו", אך בהמשך היה עליו לסגת מתמיכתו בהיטמן בעקבות ההתנגדות הציבורית למועמדותו[42]. במקומו העמיד קוהל את רומן הרצוג כמועמד המפלגה לנשיאות, וזה ניצח בבחירות בהמשך השנה.

ב-6 בנובמבר 1995, ייצג קוהל, ביחד עם הנשיא רומן הרצוג ומספר שרים בממשלתו, את גרמניה בהלוויית יצחק רבין[43].

בחורף 1996 התארח נשיא ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונאם במושב הבונדסטאג בבון בנוכחות הקנצלר קוהל, הנשיא הרצוג, נשיאת הבונדסטאג וכלל חברי הבונדסטאג והבונדסראט (הבית העליון של הפרלמנט הגרמני)[44].

חיים אישיים, משפחה וטרגדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנלורה קוהל-רנר, אשתו הראשונה של הלמוט (1987).

בשנת 1960 נשא לאישה את הנלורה רנר (1933–2001). מנישואין אלו נולדו לזוג שני בנים. לאורך תקופת פעילותו הפוליטית קוהל ומשפחתו יצגו מודל למשפחה גרמנית מסורתית, ורק לאחר ירידתו מהנהגת גרמניה החלו להתגלות שערוריות פנימיות בקרב משפחתו. כאמור, ב-2001 אשתו (אז בת 68) שמה קץ לחייה, לאחר שסבלה שנים ארוכות מאלרגיה הולכת ומחריפה לאור וקרינת השמש[45]. בנו פטר התחתן באיסטנבול לאליפ סוזן, טורקייה-גרמנית. בנו השני, כריסטיאן, נישא לקוראנית-גרמנית קיונג-סוק קוהל.

לאחר שנישא לאשתו השנייה ועם התדרדרות מצבו הבריאותי, התבודד קוהל ונדמה היה שאשתו, מייקה ריכטר-קוהל, מנהלת את סדר היום שלו ואת התנהלותו. יחסיו עם בניו היו רעועים והופנו האשמות כלפי ריכטר שהיא מבודדת את בעלה מהעולם החיצוני. ב-2004 פרסם קוהל את החלק הראשון של זיכרונותיו תחת הכותרת "זיכרונות, 1930–1982", המקיפים את פרק חייו עד למינויו לקנצלר. החלק השני צפוי להתפרסם בשנים הקרובות.

הערכה, תדמית ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה ממלכתית בבית הלבן, מימין לשמאל: הלמוט קוהל, הנלורה קוהל, ננסי רייגן ורונלד רייגן.

קוהל היה אדם גדול ממדים ומרשים מבחינה פיזית - עת כיהן כקנצלר היה בגובה 1.93 מטר ושקל יותר מ-140 קילוגרם. הוא נשא אחריו מוניטין של אדם שרדף אחר האינטרסים הפוליטיים שלו ושל ארצו כקנצלר גרמניה בנחישות מתמשכת, שתוארה לעיתים אף כעיקשת. אחת תיאר את עצמו כאחד שעלול להיות "פיל בחנות חרסינה". הוא נודע כאישיות עליזה מחד ונועזת מאידך[46]. קוהל נחשב להיות אחד מהפוליטיקאים המייצגים והמקדמים הגדולים של מצע הדמוקרטיה הנוצרית. בשנותיו כשר-הנשיא של ריינלנד-פפאלץ, התייחסו לקוהל בתקשורת כאל רפורמטור פרוגרסיבי במפלגתו שלו. תדמית זו השתנתה במהלך שנות ה-70 עם נטילת המנהיגות של קוהל במפלגה הפדרלית. הוא חווה עוינות יסודית של עיקר גורמי התקשורת בגרמניה כלפיו.

קוהל, דוגל מסור ב"אטלנטיזם", ראה ביחסים עם ארצות הברית מטרה נעלה, לצד חיזוק האינטגרציה האירופית, שחרור מזרח אירופה מהרודנות הקומוניסטית של הגוש המזרחי ואיחוד מחודש של גרמניה. לצד הישגיו, הוא הודח מכל משרותיו והורד מכל המדרגות של הפוליטיקה בעוד המוניטין שלו בשפל. גרמנים ממזרח וממערב זעמו על הבטחותיו הכלכליות חסרות יכולת הביצוע ב-1990. קוהל ניסה לקדם את תהליך הפיתוח והשגשוג של מזרח גרמניה במהירות שיא ובמקביל הבטיח שלא להעלות את המיסים עבור תושבי המערב. התשתיות שניסה לקדם עמדו בעלות של בין 2 ל-3 טריליון אירו. עם נסיגתו מהחיים הציבוריים, הופיע רק לראיונות נדירים. ב-2010 הועלה שמו כמועמד לקבלת פרס נובל לשלום על הקמת האיחוד האירופי, אך לבסוף לא נבחר[47].

משנתו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול ממשנתו ומורשתו הפוליטיים של קוהל באו בדמות היורשת הפוליטית שלו, אנגלה מרקל, שלאחר פרישתו הפוליטית עלתה להנהגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית וכיהנה כקנצלרית בין 2005 ל-2021. קוהל היה הפטרון הפוליטי של מרקל, שברקע הפוליטי שלה עמד מוצאה בגרמניה המזרחית. לאחר הבחירות ב-1990, מינה אותה לשרת הנשים והנוער, השרה האישה הראשונה בתולדות גרמניה, וב-1994, על בסיס הערכתו האישית כלפיה והשכלתה המדעית, מינה אותה לשרת איכות הסביבה. במסגרת תפקידה תרמה מרקל לקידום האנרגיה הגרעינית בגרמניה. לעיתים קרובות היו מקרב המחנות הפוליטיים שכינו אותה "הילדה של קוהל"[48]. קוהל למעשה ביסס את מעמדה הפוליטי ואת עלייתה בקרב שורות המפלגה והפוליטיקה הלאומית תרם נפל בעצמו מהשלטון ב-1998.

בעקבות פרשיית התרומות יצאה מרקל בנאום למפלגה שלמעשה סימל את הדחתו של קוהל בן ההנהגה והחלפתו בדור הנהגה חדש. קוהל לא נטר טינה, ועם בחירתה לקנצלרית לאחר הבחירות הכלליות ב-2005, צוטט קוהל באומרו בשבחה: ”מרקל מאוד מוכשרת. ההשוואה בינה לבין מרגרט תאצ'ר לא במקומה. תאצ'ר הייתה מאוד נשית - אטרקטיבית, שרמנטית, טיפוס האם. גם ההשוואה אלי אינה במקום. מרקל לא הגיעה לפסגה באמצעות טיפוס בכל המדרגות אלא דרך הגג. זה השפיע על יכולת התקשורת שלה עם אנשים, שהיא שונה מאוד משלי. אני צמחתי מלמטה. במצב הנוכחי בגרמניה זה יתרון להיות אישה. יש שובע מגברים בפוליטיקה ורצון לראות נשים בעמדות מפתח. אבל הניסיון המיוחד של מרקל בפוליטיקה יכול להפוך לחיסרון כאשר היא תהיה בשלטון.”[49]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Günter Müchler, Klaus Hofmann, Helmut Kohl: Chancellor of German Unity, Press and Information Office of the Federal Government, 1992
  • Henrik Bering, Helmut Kohl: The Man Who Reunited Germany, Rebuilt Europe, and Thwarted the Soviet Empire, Regnery Pub., 1999
  • Wolfgang Streeck, Re-Forming Capitalism: Institutional Change in the German Political Economy, Oxford University Press, 2010
  • Clay Clemens, William E. Paterson, The Kohl Chancellorship, Routledge, 2014
  • Christian Wicke, Helmut Kohl's Quest for Normality: His Representation of the German Nation and Himself, Berghahn Books, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלמוט קוהל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Obituary: Helmut Kohl - Helmut Kohl earned his place in history by securing the successful reunification of Germany after the collapse of communism., BBC, ‏16 ביוני 2017
  2. ^ Hans Peter Schwarz, Helmut Kohl. Eine politische Biographie (in German), Munich, Germany: Deutsche Verlags-Anstalt, 2012, עמ' pp. 42–43
  3. ^ Dan van der Vat, Helmut Kohl obituary - Dour and imperturbable German chancellor for 16 years who was the main architect of the country’s reunification, The Guardian, ‏16 ביוני 2017
  4. ^ שמה המלא של עבודת הדוקטורט של קוהל: "ההתפתחות הפוליטית בפפאלץ ותחיית המפלגות מאז 1945." (Die politische Entwicklung in der Pfalz und das Wiedererstehen der Parteien nach 1945)
  5. ^ Horst Möller, Helmut Kohl - Historian, Minister President, Federal Chancellor Dr. phil., Dr. h.c. mult. April 3, 1930 Ludwigshafen June 16, 2017 Ludwigshafen, Konrad-Adenauer-Stiftung
  6. ^ 40 Jahre Universität Trier Festvortrag von Ministerpräsident a.D. Professor Dr. Bernhard Vogel Ehrenvorsitzender der Konrad-Adenauer-Stiftung (40 שנה להרצאה החגיגית של ראש הממשלה לשעבר פרופסור דר. ברנהרד פוגל יו"ר כבוד של קרן קונראד אדנאואר באוניברסיטת טריר) (עמ' 10)
  7. ^ ROSEMARY RIGHTER, Helmut Kohl, provincial warhorse - A great European who was as German as it gets., POLITICO, ‏16 ביוני 2017
  8. ^ Time magazine September 13, 1976
  9. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 700
  10. ^ James M. Markham, BONN PARLIAMENT VOTES OUT SCHMIDT AND ELECTS KOHL (הפרלמנט בבון מצביע להדיח את שמידט ובוחר בקוהל), באתר The New York Times, ‏2 באוקטובר 1982
  11. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה, 2005, עמ' 594
  12. ^ Election to the 10th German Bundestag on 6 March 1983 (בחירות לבונדסטאג הגרמני העשירי ב-6 במרץ 1983), באתר bundeswahlleiter (הקצין השב הפדרלי)
  13. ^ The Euromissile crisis of 1977 to 1982 (משבר הטילים האירופי מ-1977 ועד ל-1982), באתר CVCE. European Union
  14. ^ 1 2 William Drozdiak, Kohl Defends Missiles (קוהל מגן על הסדר הטילים), באתר וושינגטון פוסט (The Washington Post), ‏22 בנובמבר 1983
  15. ^ עיתון דבר, קוהל מהמר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏28 באוגוסט 1983
  16. ^ Bernard Weinraub, REAGAN JOINS KOHL IN BRIEF MEMORIAL AT BITBURG GRAVES (רייגן מצטרף לקוהל באזכרה קצרה בקברי ביטבורג), באתר New York Times, ‏6 במאי 1985
  17. ^ Ronald Reagan Administration: The Bitburg Controversy - 1985 (ממשל רונלד רייגן: מחלוקת ביטבורג - 1985), באתר Jewish Virtual Library (הספרייה היהודית המקוונת) (באנגלית)
  18. ^ עיתון חדשות, קוהל: הסיר מכשול, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏27 באוגוסט 1987
  19. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה, 2005, עמ' 750
  20. ^ François Mitterrand, Of Germany and France, ‏CVCE (Centre Virtuel de la Connaissance sur l'Europe) - EU
  21. ^ Election to the 12th German Bundestag, Bundestag, ‏on 2 December 1990
  22. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה, 2005, עמ' 753
  23. ^ WILLIAM TUOHY, Kohl Retreats, Says He Accepts Polish Borders : Europe: Warsaw cautiously welcomes the news. West Germany will propose a formal treaty Thursday., Los Angeles Times, ‏MARCH 7, 1990
  24. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה, 2005, עמ' 755
  25. ^ Election to the 13th German Bundestag, Bundestag, ‏on 16 October 1994
  26. ^ Jörg Bibow, The Economic Consequences of German Unification: The Impact of Misguided Macroeconomic Policies, Public Policy Brief Highlights, ‏2001
  27. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה, 2005, עמ' 756
  28. ^ עיתון חדשות, הקנצלר קוהל התקבל בפרחים ובמטח ביצים, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏8 באפריל 1991
  29. ^ Ian Johnson, Bespattered Kohl tries to strike back at egg-flinging protesters (קוהל המבולבל מנסה להכות בחזרה במפגינים שמטילים עליו ביצים), באתר The Baltimore Sun (בולטימור סאן), ‏11 במאי 1991
  30. ^ Harvey Clark Greisman, Kohl’s roll of the dice in 1991 helped further destabilise the Balkans (תפקידו של קוהל בערבוב ב-1991 תרם להתערערות יוגוסלביה), באתר Financial Times, ‏21 ביוני 2017
  31. ^ 1 2 Spencer Kimball, The Balkan Dilemma: Germany returns to military action (הדילמה הבלקנית: גרמניה שבה לפעילות צבאית), באתר Deutsche Welle (DW), ‏28 בדצמבר 2010
  32. ^ Von Gerd Langguth, The Scandal that Helped Merkel Become Chancellor (השערורייה שעזרה למרקל להגיע למשרת הקנצלר), באתר Der Spiegel, ‏8 ביולי 2009
  33. ^ Kyle James, The scandal that rocked the government of Helmut Kohl (השערורייה שהרעידה את ממשלתו של הלמוט קוהל), באתר Deutsche Welle (DW), ‏18 בינואר 2010
  34. ^ JOHN C. KORNBLUM, Helmut Kohl: The German Chancellor Who Wished for Too Much (הלמוט קוהל: הקנצלר הגרמני שייחל ליותר מדי), באתר Politico, ‏28 בדצמבר 2017
  35. ^ יצחק שמיר (אוטוביוגרפיה), סיכומו של דבר, תל אביב, ישראל: ידיעות ספרים, 1994, עמ' 145
  36. ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 162.
  37. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991, עמ' 376–377
  38. ^ עיתון חדשות, קוהל: אנו אחראים לביטחון ישראל, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏8 באפריל 1987
  39. ^ ברק רביד, הנה באה הצוללת, באתר הארץ, ‏23 במרץ 2012
  40. ^ אלדד בק, 5 ("לא חשבתי ללכת לפוליטיקה"), הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, ראשון לציון, ישראל: הוצאת ידיעות ספרים, 2017, עמ' 133 - 134
  41. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 283
  42. ^ עיתון חדשות, הקנצלר קוהל לקונגרס היהודי: אל תתערבו בפוליטיקה שלנו, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏12 באוקטובר 1993
  43. ^ World Leaders in Attendance at the Funeral of the Late Prime Minister Yitzhak Rabin., Israel Ministry of Foriegn Affairs, ‏November 6, 1995
  44. ^ עזר ויצמן (אוטוביוגרפיה), רות, סוף, תל אביב, ישראל: הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 143
  45. ^ The secret pain that only death could silence (הכאב הסודי שרק המוות יכול להשקיט), באתר The Guardian, ‏15 ביולי 2001
  46. ^ Craig R. Whitney and Alan Cowell, Helmut Kohl, Chancellor Who Reunited Germany, Dies at 87, The New York Times, ‏16 ביוני 2017
  47. ^ Constanze Stelzenmüller, Opinion: Helmut Kohl: A great and flawed statesman (חוות דעת: הלמוט קוהל: מדינאי גדול ובעל פגמים), באתר The Washington Post, ‏17 ביוני 2017
  48. ^ The 'ordinary but ambitious' girl from the east who is set to be Germany's next leader (הילדה ה"רגילה אם כי שאפתנית" מהמזרח המכוונת להיות למנהיגת גרמניה הבאה), באתר The Guardian
  49. ^ אלדד בק, הקנצלרית, 2017, עמ' 172


הקנצלרים של גרמניה
הקיסרות הגרמנית הנסיך אוטו פון ביסמרק • הרוזן לאו פון קפריבי • כלודוויג, נסיך הוהנלוהה-שילינגספירסט • הנסיך ברנהרד פון בילוב • תאובלד פון בתמן-הולווג • גאורג מיכאליס • הרוזן גאורג פון הרטלינג • הנסיך מקסימיליאן מבאדן • פרידריך אברט סמל גרמניה
רפובליקת ויימאר פרידריך אברט • פיליפ שיידמן • גוסטב באואר • הרמן מילר • קונסטנטין פרנבאך • יוזף וירט • וילהלם קונו • גוסטב שטרזמן • וילהלם מרקס • הנס לותר • וילהלם מרקס • הרמן מילר • היינריך ברינינג • פרנץ פון פאפן • קורט פון שלייכר
גרמניה הנאצית אדולף היטלר • יוזף גבלס • לוץ שוורין פון קרוזיק (ראש השרים)
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קונראד אדנאואר • לודוויג ארהארד • קורט גאורג קיזינגר • וילי ברנדט • הלמוט שמידט • הלמוט קוהל • גרהרד שרדר • אנגלה מרקל • אולף שולץ
פורטל גרמניה


הקודם:
הלמוט שמידט 		קנצלר גרמניה
1982–1998 		הבא:
גרהרד שרדר
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הלמוט_קוהל&oldid=37893685"