הלכת דאוברט

הִלְכַת דאוברט היא הלכה העוסקת בכישוריו של אדם לכהן כעד מומחה במשפט. הלכה זו ניתנה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית במשפט דאוברט נגד חברת התרופות מריל-דאו ((Daubert v. Merrill Dow Pharmaceuticals, Inc., 509 U.S. 579, 595 (1993)). בתי המשפט בישראל נוטים להשתמש בהנחיה זו, לפיה על השופט להשתמש באמות מידה מסוימות לפני שהוא מסכים לקבל את עדותו של המומחה, במיוחד בתחום מדעי או טכנולוגי חדש. אמות המידה הן:

1. בחינתה המדעית של התאוריה המוצעת.
2. הצגת התאוריה המוצעת בפני הקהילה המדעית.
3. אחוז הטעות הסטטיסטי של התאוריה.
4. קבלת התאוריה על ידי הקהילה המדעית.

בהלכת דאוברט ניתנה גמישות מסוימת, בכך שנקבע בה שלא כל ארבעת הגורמים נחוצים בכל מקרה ומקרה.

ביקורת

ישנם מומחים בישראל המותחים ביקורת על הלכת דאוברט וקוראים שלא לקבלה; לדבריהם ההלכה מבוססת על הנחות סותרות בפילוסופיה של המדע, בכך שהיא מקבלת את יכולתם של השופטים להעריך את היתכנות תקפותה של תאוריה מסוימת בנפרד מיכולתם להעריך את תוכנה.

לקריאה נוספת

• י' דייוויס "קבילות ומשקל ראיות מדעיות במשפט - האם יש מקום לייבא את הלכת דאוברט?", רפואה ומשפט, גיליון 29 (נובמבר 2003).

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.