הליכוד-גשר-צומת

הליכוד-גשר-צומת

מדינה
מנהיגים	בנימין נתניהו, דוד לוי, רפאל איתן
אפיון	איחוד מפלגות ימין
אידאולוגיות	ציונות ליברליזם לאומי ליברליזם כלכלי התיישבות ביהודה ושומרון ציונות רוויזיוניסטית
כנסות	14
ממשלות	27
אותיות	מחל
שיא כוחה	32 מנדטים
שפל כוחה	32 מנדטים
נוצרה מתוך	הליכוד, גשר, צומת
התמזגה לתוך	הפכה להליכוד-צומת, ובהמשך התפלגה סופית
מיקום במפה הפוליטית	ימין

הליכוד-גשר-צומת הייתה רשימה מאוחדת למפלגות הליכוד, גשר, וצומת שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-14 (1996).

היסטוריה

הרשימה הוקמה כחלק ממאמציו של בנימין נתניהו לאחד את גוש הימין מאחוריו נוכח הבחירות הקרבות, ולמנוע מרפאל איתן ודוד לוי להתמודד בבחירות האישיות לראשות הממשלה שהתקיימו אז לראשונה. במסגרת הסכם האיחוד, שוריינו שבעה מקומות לצומת ושבעה לגשר ברשימה המשותפת. הסכם האיחוד זכה לרוב גדול במרכז הליכוד, למרות שהבטיח לאנשי גשר וצומת הרבה יותר מקומות ברשימה משהם קיבלו בסקרים. בולט בהתנגדותו להסכם היה זאב בנימין בגין אשר נאם נגד ההסכם תוך שהוא לועג לדרישת דוד לוי לקבל את תיק החוץ, למרות שמצע מפלגתו היה חברתי.

בבחירות עצמן זכתה הרשימה ל-32 מנדטים, מתוכם 22 לליכוד, 5 לגשר, ו-5 לצומת. אמנם מפלגת העבודה בהנהגתו של שמעון פרס זכתה ל-34 מנדטים, אך נתניהו נבחר לכהן כראש הממשלה עקב זכייתו בבחירות האישיות ברוב דחוק של 50.5% מהקולות, לעומת 49.5% לפרס.

במהלך כהונת הכנסת, הסתמן שיתוף פעולה יציב בין הליכוד לבין צומת. אולם עם הזמן נוצרו בקיעים בין דוד לוי, הרוח החיה מאחורי גשר, לבנימין נתניהו. לוי פרש מהממשלה ב-6 בינואר 1998 ברעש גדול לאחר שטען שנתניהו לא משלב אותו מספיק במהלכים המדיניים וגשר התנדנדה בין הקואליציה לאופוזיציה.

ב-23 בפברואר 1999 התרחש פילוג בסיעה. שלושה מנציגי גשר דוד לוי, מקסים לוי, ויהודה לנקרי עזבו את הסיעה המאוחדת והקימו את סיעת גשר. חברי הכנסת בני בגין ודוד ראם מהליכוד יחדיו עם מיכאל קליינר מגשר פרשו והקימו את סיעת חרות. יצחק מרדכי ודן מרידור מהליכוד, דוד מגן מגשר, ואליעזר זנדברג מצומת פרשו והקימו במשותף עם חגי מרום וניסים זווילי מהעבודה את סיעת ישראל במרכז (מפלגת המרכז). הליכוד וצומת המשיכו לכהן במשך זמן קצר כסיעה משותפת, עד שב-4 במרץ 1999 פרשה גם צומת מן האיחוד, והסיעה התפלגה סופית.

בבחירות לכנסת ה-15 התמודדה כל אחת מהמפלגות בנפרד. הליכוד ספג מפלה קשה כשזכה ב-19 מנדטים בלבד (ואולם למעשה שמר על כוחו, שכן זהו מספר המושבים שנותרו לסיעה ערב הבחירות בעקבות הפילוג). מפלגת המרכז זכתה ל-6 מנדטים. גשר, שעברה מגוש הימין לגוש השמאל, זכתה לשני מנדטים במסגרת ישראל אחת. חרות זכתה למנדט אחד במסגרת האיחוד הלאומי, ואילו צומת שהתמודדה עצמאית לא עברה את אחוז החסימה ונותרה ללא ייצוג פרלמנטרי לראשונה מאז הכנסת ה-11.

נציגי הרשימה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת	חברי כנסת	הערות
הכנסת ה-14 (1996)	32 מנדטים: הליכוד: בנימין נתניהו, יצחק מרדכי, אריאל שרון, משה קצב, זאב בנימין בגין, אהוד אולמרט, דן מרידור, צחי הנגבי, עוזי לנדאו, לימור לבנת, מיכאל איתן, סילבן שלום, גדעון עזרא, מאיר שטרית, אליהו בן-אלישר, דן תיכון, נעמי בלומנטל, יהושע מצא, אברהם הירשזון, דוד ראם, זאב בוים, שאול עמור, ראובן ריבלין, ישראל כ"ץ, דורון שמואלי גשר: דוד לוי, דוד מגן, מקסים לוי, מיכאל קליינר, יהודה לנקרי צומת: רפאל איתן, פיני בדש, חיים דיין, אליעזר זנדברג, משה פלד	ב-1 בספטמבר 1996 עזב אליהו בן-אלישר את הכנסת על מנת לשמש כשגריר ישראל בוושינגטון. החליף אותו ראובן ריבלין. ב-18 בנובמבר 1998 עזב אהוד אולמרט ששימש במקביל כראש עיריית ירושלים את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו ישראל כץ. ב-30 בנובמבר 1998 עזב פיני בדש, ששימש במקביל כראש מועצת עומר-להבים, את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו דורון שמואלי. ב-23 בפברואר 1999 פרשו בני בגין ודוד ראם מהליכוד, יחדיו עם מיכאל קליינר מגשר, והקימו את חרות. יצחק מרדכי ודן מרידור מהליכוד, דוד מגן מגשר ואליעזר זנדברג מצומת עזבו והקימו את סיעת ישראל במרכז (מפלגת המרכז). שלושת נציגי גשר הנותרים עזבו והקימו את סיעת גשר, ובעקבות כך שונה שם הסיעה להליכוד-צומת. ב-4 במרץ 1999 פרשה גם צומת מן האיחוד, והסיעה המשותפת התפלגה סופית.

קישורים חיצוניים

• הליכוד-גשר-צומת, באתר הכנסת