הכנסת אורחים

הכנסת אורחים היא ערך חשוב בתרבויות שונות, הנוגע לאירוח אדם שהזדמן לבית או מקום שאינו שלו. להכנסת האורחים יש משמעויות שונות במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות בהיסטוריה.

הכנסת אורחים כמקור אטימולוגי למילים אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפות הודו-אירופיות, קיים קשר אטימולוגי בין הכנסת אורחים (באנגלית: Hospitality) ובין הטיפול בחולים (בית חולים באנגלית הוא hospital), ומאותו מקור נגזרות גם המילים עבור המונחים: מרכז לטיפול תומך (Hospice), ואכסניה (Hostel)(Hospital). מקור המילים הוא מן המילה hospes שמשמעה 'אורח', וגם 'זר' ו'מארח'. יש הסוברים שמקורן במילה הפרסית aspanj, ובאמצעות הפרסית חדרה מילה מאותו מקור גם לארמית, אף שאינה שפה הודו-אירופית, כך שאורחים מכונים בה "אושפיזין". בארמית תלמודית המילה אושפיזא פירושה אכסניה או בעל אכסניה. מאותו מקור ארמי, ועל בסיס אותו קשר אטימולוגי, נגזר מינוח מחודש בעברית בשם אשפוז^[1]^[2].

הכנסת אורחים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות, הכנסת אורחים היא מצווה חשובה שהוקדש לה בתורה פירוט מיוחד ושעליה נאמר בתלמוד: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"^[3]. במקרים מסוימים ניתן אף לחרוג מההלכה הרגילה לשם הכנסת אורחים.

דוגמאות להכנסת אורחים בספר בראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור שלושת המלאכים בבית אברהם, בספר בראשית מתואר אברהם היושב בפתח אוהלו בשעות החום של היום. על פי המדרש הסיבה שהמתין, אף על פי שהיה חלש בגדר חולה, מאחר שהיה ביום השלישי למילתו הייתה מתוך ציפייה לאורחים. על פי המסופר בתורה, שלושה עוברי אורח אכן עברו במקום ואכן ואברהם הזמינם להתארח באוהלו והוא וביתו טרחו ועמלו רבות לרווחתם. חז"ל בהתייחסותם לאירוע המתואר במקרא, מסבירים שהקב"ה בא בעצמו לבקר את אברהם משום ביקור חולים ומסבירים כיצד במקרא אברהם שנמצא בשיחה עם האל, מבקש את סליחתו והמתנתו בכדי שיוכל לגשת לטפל באורחים המתקרבים. ועל כך דרשו חז"ל את האמרה:

אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים (יותר) מהקבלת פני שכינה דכתיב (בראשית יח, ג) ויאמר (ה') אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו', אמר ר' אלעזר: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב: ויאמר (ה') אם נא מצאתי וגו'.

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"ז, עמוד א'

את הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע"^[4] על אשל אברהם, דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה". באופן דומה, כיום במדינת ישראל קיים לעיתים רבות סעיף תקציבי בתלוש השכר שמעניק מעסיק לעובדיו או ארגון לאדם החבר בו, לטובת התקיימות שוטפת, סעיף זה מכונה בשם א.ש.ל.

במסורת היהודית הפכה דמותו של אברהם לדמות המזוהה יותר מכל עם ערך זה של הכנסת אורחים. דבר אשר הנחיל לצאצאיו במיוחד.

סיפור לוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות נוספת בספר בראשית המזוהה עם הכנסת אורחים היא לוט בן אחיו של אברהם. לשם מהפכת סדום ועמורה שולח אלוהים לעיר שני מלאכים המכונים "אנשים" (ספר בראשית, פרק י"ט) וככל הנראה המדובר בשניים משלושת ה"אנשים" שנפגשו עם אברהם בפתח האוהל בפרק י"ח. לוט היושב בשערי העיר פוגש אותם ומקבל את פניהם בהכנסת אורחים. על אף שהם מביעים רצונם ללון ברחוב - הוא מתעקש שילונו בביתו. אנשי העיר הרשעים דורשים מלוט כי יוציא אליהם את אורחיו - ככל הנראה למטרת אונס. לוט מגונן על אורחיו, יוצא בגופו אל הקהל שמתאסף סביב ביתו, ואף מציע את בנותיו במקום האורחים.

הכנסת אורחים אצל הבדואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדואים, יושבי המדבר, מפורסמים בשל הכנסת האורחים שלהם. על פי המסורת, הבדואי מחויב לארח כל אדם ללא הבדל מיהו, לשרת את האורח היטב ולהימנע מלשאול אותו שאלות במשך שלושה ימים ושליש. אם יש לאורח מטרה שלשמה בא, ישטח אותה באוזני המארח לאחר ימים אלו. האורח יכול לקצר את תקופת שהותו על פי צרכיו. בדרך כלל מארחים אורח גבר ב'שק', שהוא מקום התכנסות הגברים. לעיתים זהו אוהלו של זקן המשפחה המורחבת ולעיתים זהו מבנה נפרד מהמאהל ומצפון לו. האורח ילון ב'שק' וגם את ארוחותיו יקבל לשם. סדרי הארוח מטרתם למנוע פגישות בין אורח גבר לנשות המאהל, כדי להגן על המוסר הבדואי הנוגע לנשים וגברים.

מנהג בדואי מסורתי הוא לזבוח ביום הראשון צאן לכבוד האורח. בשאר הימים האורח אוכל את מה שאוכלים המארחים. שתיית קפה עם האורח היא טקס מיוחד. מקובל לשתות את הקפה בלגימות קטנות כדי להתענג עליו ובסיום השתייה למסור את הספל לידיו של המארח. אפשר לשתות ספל קפה אחד או שניים אך יש להימנע משתיית כוס קפה שלישית. על המארח לטפל גם בבהמת הרכיבה של האורח ולציידו במזון ושתייה לדרך.

לאורח אסור לבקש דבר, והמארח אמור לספק את כל צרכיו גם בלי שיבקש. הבקשות היחידות המותרות הן לשאול לכיוון העיר מכה, כדי שיוכל לכוון אליה בתפילתו וכן לשאול היכן יוכל לעשות את צרכיו. לאחר שנפרד מהמארח, אמור האורח לספר בשבחו של המארח כדי להרבות את כבודו וערכו.