הכנסייה הסורית-אורתודוקסית

הכנסייה הסורית-אורתודוקסית
ܥܺܕܬܳܐ ܣܽܘ̣ܪܝܳܝܬܳܐ ܗܰܝܡܳܢܽܘܬܳܐ ܬܪܺܝܨܰܬ݂ ܫܽܘ̣ܒ̣ܚܳܐ
שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
ארגונים ופעילות
מרכז	Saint George Cathedral in Damascus
מוסדות	Syriac Orthodox Archdiocese of Baghdad, Malankara Syriac Knanaya Archdiocese, Syriac Orthodox Patriarchal Vicariate of Jerusalem and the Holy Land, Malankara Archdiocese of the Syrian Orthodox Church in North America, Malankara Jacobite Syrian Orthodox Church, Evangelistic Association Of the East
	syriacpatriarchate.org

הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (בסורית: ܥܺܕܬܳܐ ܣܽܘ̣ܪܝܳܝܬܳܐ ܗܰܝܡܳܢܽܘܬܳܐ ܬܪܺܝܨܰܬ݂ ܫܽܘ̣ܒ̣ܚܳܐ, עִדְתֹא סוּרְיֹיתֹא הַיְמֹנוּתֹא תְרִיצַתֿ שׁוּבְֿחֹא; במלאיאלאם: സുറിയാനി ഓർത്തഡോക്സ് സഭ; בערבית: الكنيسة السريانية الأرثوذكسية) היא כנסייה אוריינטלית שבסיסה בסוריה ויש לה מאמינים בכל העולם. היא אחת מהכנסיות שהתפצלו מהזרם המרכזי של הנצרות בוועידת כלקדון בשנת 451. הכנסייה הסורית-אורתודוקסית היא אוטוקפאלית, או עצמאית לגמרי, והפטריארך העומד בראשה איננו כפוף לסמכות גבוהה יותר. היא מצויה באחדות (קומוניון) מלאה עם יתר הפלגים האוריינטליים. הנהגתה יושבת בדמשק, והפטריארך הנוכחי וה-123 למניין הוא אִיגְנַטִיוּס אַפְרֶים השני (ܐܝܓܢܛܝܘܣ ܐܦܪܝܡ ܬܪܝܢܐ). מספר חבריה מוערך בבין 1.5 לשלושה מיליון. שלושה רבעים מהם מתגוררים בהודו, והפרובינציה של הקתוליקוס מקרלה היא המרכיב הגדול ביותר בכנסייה.^[1] הכנסייה משתמשת בשפה הארמית-סורית בטקסיה.

שורשי הכנסייה מצויים בפילוג הפטריארכיה העתיקה של אנטיוכיה בעקבות הצהרת כלקדון ב-451 באשר לשני הטבעים של ישו. שוללי כלקדון ייסדו את הכנסייה ומקבליה נותרו כאגף אורתודוקסי נפרד. יש המכנים את הכנסייה "יעקוביטים" על שם יעקב בורדעיא (אנ') שארגן את הכנסייה המונופיזיטית בסוריה במאה ה-6, אבל הסורים-אורתודוקסים אינם מוכנים שכנסייתם תיקרא על שם אדם ורואים בכינוי זה ביטוי עוין.

לבוש הכמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשם חובשים הכמרים הסורים ברדס שחור ששני חלקיו מחוברים בחוט רקמה. בכל חלק של הכובע רקומים שישה צלבים וצלב גדול בגבו. ברדס זה, הדומה לזה שחובשים הנזירים הקופטים, מכונה בפי הסורים "סקימו". מסורת שמקורה במצרים מספרת כי מייסד הנזירות אנטוניוס היה שקוע בקריאת כתבי הקודש על שפת הנילוס והשטן שלח לו פיתויים אולם אנטוניוס לא התייחס אליהם. השטן הגיע למסקנה כי הכובע שלראשו של הנזיר אוטם את חושיו וניסה לחטוף את הכובע. אנטוניוס התעשת ותפס את קצהו השני של הכובע עד שניצח ונפל ארצה כשהכובע בידו אך קרוע באמצעו. מאז משאירים הנזירים את התפר גלוי במרכז להזכירם את פיתויי השטן. הצלבים מימין ומשמאל מסמלים את שנים עשר השליחים והצלב מאחור-את ישו.

נוכחות העדה הסורית בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי המסורת הסורית, נוכחותה בירושלים הייתה רצופה ומאז 1465 הבישופים הסורים מתגוררים דרך קבע בכנסיית סנט מרק שברובע הארמני. הם שימרו זכויות מסוימות במקומות הקדושים אולם הם כפופים לפטריארכיה הארמנית כחלק מהסטטוס קוו. מרבית חברי הקהילה הגיעו כפליטי הטבח העות'מאני במרכזים סוריים באנטוליה במלחמת העולם הראשונה. כמו הארמנים בירושלים גם הקהילה הסורית הגיעה לשיא גודלה בשנות ה-40, כשרבים מחבריה התמקמו מחוץ לעיר העתיקה. הקהילה סבלה מנסיגה גדולה לאחר מלחמת העצמאות ומספר חבריה פחת בכמחצית. ב-1990 היו כ-200 סורים בירושלים וכ-1,500 בבית לחם (זאת לעומת כ-2,000 בירושלים ב-1945). הסורים לא אימצו את הזהות הערבית והם מתרחקים מפעילות פוליטית. הם מנסים להימנע מהקונוטאציה הלאומית של המושג "סורי" ומעדיפים את המושגים "ארמי", "אשורי" או "syriac". השימוש במונח "אשורי" יוצר בלבול עם הכנסייה האשורית הנסטוריאנית.

המרכז הסורי בירושלים הוא בכנסיית מרקוס הקדוש, בה הם מזהים את מקום הסעודה האחרונה של ישו. מסורת סורית אחרת מזהה מקום זה גם כביתו של מרקוס (הוא יוחנן המכונה מרקוס על פי מעשי השליחים י"ב 12). לפתח הבית הגיע פטרוס לאחר שנמלט באורח נס מחיילי אגריפס וכאן התגוררה אמו של ישו, מריה, לאחר צליבתו. לטענתם, שם התכנסו השליחים כאשר שרתה עליהם רוח הקודש ומכאן יצאו להפיץ את הנצרות. הם הטבילו איש את רעהו, ואגן הטבילה קטן הממדים שמור במזבח מוזהב עטור בכיפה.