הכחשת השואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הכחשת השואה היא הטענה כי השואה לא אירעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים. להכחשת שואה מאפיינים של תאוריית קשר[1] אנטישמית הטוענת לשכתוב ההיסטוריה על ידי ארגונים רבי השפעה.

הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנס ומאסר, בישראל, בצרפת, בגרמניה,[2] באיטליה,[3] באוסטריה, בספרד ובבלגיה ואסורה בעקיפין במדינות נוספות. בישראל אין לפרסם פרסומים המהווים הכחשת השואה (או מביעים אהדה לפשעי הנאצים), ועונשה של הפרת הוראה זו הוא חמש שנות מאסר, בהתאם לחוק איסור הכחשת השואה.[4] נכון לשנת 2024, מעולם לא הורשע אדם בעבירה על חוק זה בישראל.

יש המבדילים בין רמות שונות של הכחשת שואה, למשל הכחשה המבטלת את התרחשות השואה מכל וכל, ובין הכחשה טוענת שהתרחשה שואה, אם כי לא בממדים המדוברים, או שאיננה תופעה ייחודית ודומה למעשי טבח ורצח עם אחרים שנעשו לפניה. בנוסף להכחשת השואה בידי יחידים, היא ניכרת בעיקר בקרב קבוצות נאו נאציות וארגונים אנטישמיים, וכן בקרב גורמים מוסלמים ובמיוחד הרדיקלים שבהם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה העשרים, לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, היה נראה כי ההתקפות נגד היהדות דעכו. הרעיון, כי יש מידת צדק בכל אחד מהדתות והפילוסופיות החילוניות בקרב מאמיניו, זכה לקבלה רחבה. היהודים חשבו כי הפכו לחופשיים מהצורך להגן על עצמם ואמונתם, אך לא כך היה הדבר. כיום רעיון הכחשת השואה זוכה לתפוצה רחבה, לא רק בקרב הנאו-נאצים המבקשים להראות את קודמיהם באור חיובי יותר אלא גם בכתבים אקדמאים, שם הם מופיעים בביבליוגרפיה ובהערות שוליים. הטיעון המרכזי של מכחישי השואה הוא כי הפרוטוקולים של אושוויץ מוגזמים, אם לא הומצאו. אחד מהטיעונים המרכזיים הם שתאי הגזים לא היו מספיק גדולים על מנת שיהיו מספיק יעילים כדי להוציא להורג מספר כה גדול של אנשים, בפרק הזמן הקצר. טענה זו, יחד עם טענות אחרות, מבוססת כביכול על ראיות שניתן להסיק מעובדות.[5] [דרושה הבהרה]מכחישי השואה מכחישים ומערערים את שלוש הנקודות העיקריות של השואה: (1) רצח ששת המיליונים. (2) תאי הגז. (3) כוונה.[6]

עדויות מסוימות אחרונות מעידות על כך שמכחיש השואה הראשון היה אלכסנדר רטקליף הסקוטי. שהיה מנהיג הליגה הפרוטסטנטית הסקוטית ואחר כך הבריטית, שנבחר בשנת 1933 כחבר מועצת העיר גלאזגו כשקידם קמפיין אנטי-קתולי. במהלך שירותו פרסם בין השנים 19451946 במגזין "וואנגורד" כי השואה היא המצאה יהודית. ההצהרה הסתמכה על חוברת קודמת שהוציא תחת השם "האמת על היהודים", שם הוא טען כי הממלכה המאוחדת זקוקה לאדם כהיטלר לאור השליטה היהודית על הממשל הבריטי, וכי סרטי השואה הם הפקות שזויפו בבתי הקולנוע היהודים.[7]

הכחשת השואה ורוויזיוניזם היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכחישי שואה משתמשים לעיתים במונח רוויזיוניזם היסטורי בטענה שהם בוחנים מחדש את האירועים שהתרחשו בהיסטוריה במטרה לעדכנם בגילויים חדשים, נטולי דעות קדומות, ובעלי מידע מדויק יותר. גישה זו מקובלת בקרב היסטוריונים מהזרם המרכזי, ואף מיושמת בחקר השואה, כאשר עובדות חדשות מתגלות ומשנות את השקפת ההיסטוריונים על האירועים.

אולם מכחישי השואה המשתמשים במונח זה עושים בו שימוש על מנת לכפור בהיסטוריה המקובלת של השואה, ומסרבים להתייחס אליה כאל אירוע היסטורי. זהו למעשה שכתוב ההיסטוריה באצטלה של רוויזיוניזם היסטורי.

סוגי הכחשת שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכחשת השואה היא שם כולל למגוון טענות שהמשותף להן היא הקטנת ממדי השואה והשלכותיה, הסרת אחריות ממבצעיה ואף טענות כי היהודים בדו אותה מלבם. דוגמאות:

  1. טענות של הקטנת ממדי השואה והשלכותיה, למשל:
    1. המספר שישה מיליון יהודים שנספו הוא הגזמה פרועה.
    2. הנאצים לא השתמשו בתאי גזים לרצח המוני של יהודים.
    3. טריוויאליזציה של השואה - השוואת השואה עם אירועים שונים בהם נרצחו או נגרם מותם של אנשים רבים, תוך הצגת האירועים האלה כשווי ערך לשואה.
  2. טענות שהראיות לגבי השואה אינן אמינות:
    1. הסרטים שבהם מוצגות תוצאות ההשמדה שהוצגו לאחר המלחמה יוצרו במהלך המלחמה כתעמולה כנגד הנאצים על ידי בעלות הברית.
    2. ההוכחות ההיסטוריות להתרחשות השואה מזויפות במכוון או נתונות לפרשנות שגויה.
    3. מספר מכריע של אקדמאים והיסטוריונים מפחדים להודות כי השואה היא בדיה, מחשש שיאבדו את מקום עבודתם.
  3. אמירות שהטענות לגבי קיום השואה משרתות אינטרסים של הטוענים אותן ואף הומצאו לשם כך, למשל:
    1. קשר יהודי, אמריקני או בריטי גרם ליהודים להיראות כקורבנות על מנת ליצור דמוניזציה של העם הגרמני.
    2. הטענות בדבר העוולות של הנאצים כלפי היהודים נוצרו מלכתחילה בידי ארצות הברית, על מנת לאפשר את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל.
    3. השואה היא זיוף ציוני שהמציאו הציונים על מנת להצדיק את הקמת מדינת ישראל ונישול הפלסטינים מזכויותיהם על כל שטחי פלסטין.
  4. טענות שהשואה הייתה חלק מהצרות שנגרמו על ידי מלחמת העולם השנייה, למשל:
    1. למרות העובדה שבוצעו פשעים, לא הייתה הנהגה מרכזית שהורתה על ביצועם, ולכן להנהגה הנאצית אין אחריות ליישום מדיניות זו כלפי היהודים.
    2. לא הייתה הוראה ספציפית מאדולף היטלר או ממישהו אחר מצמרת המפלגה הנאצית להשמיד את היהודים, אף על פי שריכוז היהודים במחנות ריכוז והשימוש בהם בעבודות כפייה גרם בפועל למותם.
  5. האשמת היהודים בלקיחת חלק בפשעים או בפרובוקציות שגרמו להן:
    1. היהודים היוו אליטה במחנות ריכוז, וניהלו למעשה את המחנות, וכ"קאפוס" היו אחראים לרצח וביזה של אסירים אחרים.
    2. השואה התרחשה באשמת היהודים או אף הסבה לעם היהודי רווח.
    3. השואה הייתה תגובה מוצדקת או מוצדקת חלקית למעשים שביצעו היהודים.
    4. ההאשמה שהציונים עמדו מאחורי השואה (או שיתפו פעולה עם הנאצים) על מנת לגרום ליהודים לברוח מאירופה לארץ ישראל, כדי להשתלט עליה ולנשל את הפלסטינים מאדמתם.

בחינה עובדתית של הכחשת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה מהמחלוקת סביב טענות מכחישי השואה מתרכזת בשיטות שבהן הם משתמשים להציג את טענותיהם כי השואה כלל לא אירעה. במקומות רבים (לרבות בתי משפט) עלו טענות בנוגע ל"עובדות" ו"ראיות". עם זאת, מחקר עצמאי הראה שטענות אלו מבוססות על שיטות מחקר לקויות, עדויות מוטות, ואפילו ראיות מזויפות. מתנגדי הכחשת השואה מסתמכים על מגוון רחב של עדויות לגבי זיוף או יצירה מכוונת של עדויות. ראיות מטעם מכחישי השואה נפסלו בבתי המשפט.

בכמה מקרים, בעוד שמספר ראיות מאלו המוצגות לתמיכה בהכחשת השואה הן אכן אמיתיות, יישומן של הראיות לתמיכה בטיעוני מכחישי השואה הוא חסר משמעות. לדוגמה, דו"ח לוכטר הראה כי בקירות תאי הגזים אין כיום שאריות של ציאניד. ברור שעובדה זו חסרת משמעות לאור העובדה כי מאז השואה ועד מדידותיו של לוכטר עברו חמישים שנה שבהן היו הקירות חשופים למזג האוויר.

במקרים אחרים משתמשים בעדויות על מנת להטעות במכוון. תמונה מפורסמת מראה דלת רעועה של תא גזים. לאור זאת טוענים מכחישי השואה כי תא שבו מותקנת דלת זו לא יכול היה לשמש להשמדה, מכיוון שהמושמדים היו יכולים לשבור את הדלת ולצאת החוצה. בדיעבד, התברר כי הדלת לא הייתה מותקנת בתא גזים ששימש להשמדה, אלא בתא ששימש לחיטוי.

רבים מטיעוני מכחישי השואה נגועים באנטישמיות. מבקרי מכחישי השואה הביאו מקרים רבים שמדגימים כיצד הפך סגנונם של מכחישי השואה מסגנון אקדמי נטול פניות לכאורה, להתנפלות אישית כנגד מעלה הביקורת, תוך שימוש במושגים (מעליבים לשיטתם) כ"ציוני" או "אוהב יהודים".

מניעים להכחשת שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניסיון לטהר את המצפון האישי והקולקטיבי, לרחוץ בניקיון כפיים, ולהצדיק את חוסר המעש, למול מעשה נורא שכזה.[8]
  • אנטי ציונות - טענה כי השואה הומצאה על ידי התעמולה הציונית על מנת לזכות באמפתיה ורגשות אשם בקרב עמי העולם, כך שלא יביעו מחאה נגד התיישבות יהודית בארץ ישראל.[9]
  • אנטי ציונות -אחת ההצדקות לקיומה של מדינת ישראל היא נקודת מפלט לפזורה היהודית הנרדפת. הכחשת השואה מחלישה את טיעון הנרדפות ובכך את הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.
  • אלן פינקלקראוט טוען כי לעיתים הגרסה הרכה של הכחשת שואה נובעת מ"קנאת שואה", כאשר השואה נתפסת כיום לסמל בה"א הידיעה של קורבניות, וישנה תחרות קורבנית של מיעוטים שנפגעו, לומר שהם נפגעו לא פחות מאשר היהודים.
  • יש גם הכחשת שואה ממניעים כלכליים מוצהרים - בני ארצות מזרח אירופיות החוששים מתביעות פיצויים של יהודים, תביעות המופנות כלפי מדינותיהם או כלפי משפחותיהם המחזיקות ברכוש יהודי שנגזל בתקופת השואה, מנסים להתכחש לקיום השואה במקומותיהם או להצדיק אותה. דוגמה בולטת לכך מהווים פאול גומה וחסידיו הרומניים הטוענים ששואת יהודי רומניה לא הייתה כל כך גדולה ומה שהיה, היה נקמה על פגיעות מוקדמות יותר שפגעו היהודים ברומנים.[10]
  • פרופ' רוברט ויסטריך טוען כי ביסוד הכחשת השואה עומד הדימוי של היהודי ככל-יכול, (כפי שהוא נתפס בפרוטוקולים של זקני ציון) וכמי שיכול לסחוף את כל העולם לשקר שהוא ייצר.

עדויות הסותרות את טענותיהם של מכחישי שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות לקיומה של השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות לקיומה של השואה באות בראש ובראשונה מהממשלה הגרמנית עצמה. מקור נוסף הוא צבאות בעלות הברית ששחררו את מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה ותיעדו את ממצאיהם בסרטים ובתמונות. על אלה נוספות עדויות של ניצולי השואה.

השואה הייתה מפעל מסיבי שנמשך שנים על פני כמעט כל יבשת אירופה (ומעט מחוצה לה), עם מבנה בקרה ושליטה משל עצמו. אף על פי שהנאצים ניסו להשמיד את העדויות על השואה כאשר ראו שתבוסתם בלתי נמנעת, הם השאירו מספר גדול של ארגזים עם מסמכים המתייחסים לשואה, שמשקלם הכולל הגיע עד כדי טונות רבות. לאור ההתמוטטות המהירה של הכוחות הנאציים בסוף המלחמה, ניסיונותיהם להשמיד את כל הראיות נועדו לכישלון.

כל אלו גורמים להיסטוריונים מהזרם המרכזי להסכים כי הכחשת השואה מנוגדת לעובדות ההיסטוריות.

עדויות לאחריותו של היטלר לשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכחישי השואה מסתמכים על העובדה כי לא נמצאה הוראה מפורשת בכתב החתומה על ידי היטלר ומורה על השמדת האוכלוסייה היהודית בשטחים הנתונים למרוּת גרמניה. מבקרי טענה זו מראים כי לרוב לא השתמשו הנאצים במונחים "הרג" או "מוות" לתיאור מעשיהם. כמעט תמיד השתמשו במונחים כ"פתרון הסופי לשאלת היהודים". עם זאת, ב-1939 נשא היטלר נאום שנגע להשמדת היהודים באופן ישיר, וכך אמר:

היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה

.כרזה הנושאת ציטוט זה הופצה בשנת 1941 עם הנחיה שיש לתלותה בכל משרד ממשלתי.

היינריך הימלר נאם במילים ברורות מאוד בנושא השמדת היהודים בפני קציני אס אס בפוזנן ובכך בכיר בהנהגה הנאצית קיבל על עצמו אחריות להשמדת היהודים.

קיימים מסמכים כדו"ח מהימלר להיטלר הנוגע להשמדת אסירים ברוסיה הכבושה. מסמך זה הוצג במשפטי נירנברג כראיה לכך שהיטלר ידע ואישר את השמדת היהודים, כמו גם השמדתן של קבוצות נוספות.

עדויות לכך שתאי גזים נועדו להשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכחישי השואה טוענים שתאי גזים שנועדו לרצח אזרחים לא התקיימו, והמבנים שלהם מיוחסת מטרה זו שימשו למטרות אחרות. טיעון נפוץ יותר הוא כי לא היה שימוש בגז לרצח היהודים, ולכן תאי הגזים נבנו לאחר המלחמה על מנת ליצור "שואה" יש מאין. לתמיכה בטיעון זה מביאים את "דו"ח לוכטר" שנכתב על ידי המהנדס האמריקני פרד לוכטר, מסמך המראה כי בקירות תאי הגזים באושוויץ אין שרידים לגז הציאניד, וזאת על פי דגימות שנלקחו בשנת 1988. כאמור, אין כל הסבר מדוע אמורים להיות שרידי גז בקירות גם לאחר למעלה מארבעים שנה של חשיפה למזג אוויר מזרח-אירופי, וזהו הכשל העיקרי בעבודתו של לוכטר. בנוסף לכך, לוכטר שלח את דגימותיו למעבדה מקצועית בעלת שם עולמי, אולם כיוון שלא אמר להם באיזה דגימה מדובר, הם ביצעו בדיקות שגויות. הם שברו את חלקי הקיר שלוכטר סיפק להם במקום לחפש על פני המשטח היכן שאמור להיות ציאניד (ציאניד אינו חודר לתוך הקירות, אלא נשאר רק על חלקם החיצוני). שבירת החלקים, מהלה מאוד את החומר אותו הם חיפשו, מה שהוביל לתוצאה לא נכונה.

טיעון נוסף, שמעלים מכחישי שואה רבים, לכך שתאי הגזים לא שימשו לכאורה לרצח יהודים הוא העדר משקע כחול פרוסי אופייני לגז הציקלון בה על קירות תאי הגזים. גרמר רודולף (Germar Rudolf), מכחיש שואה גרמני (כימאי בהשכלתו), טוען כי היעדר כחול פרוסי מקירות תאי הגזים בטרבלינקה והימצאות החומר על קירות מבנים שבהם השתמשו במימן ציאנידי לצורכי חיטוי מוכיחים כי הקירות לא נחשפו לציאניד, כלומר שלא התבצעה השמדה בגז במבנים אלו.[11] מנגד, הסביר ריצ'רד גרין, כימאי שיצא כנגד גרמר רודולף, כי כדי ליצור כחול פרוסי ממימן ציאנידי הנספח לקיר, על הטיח להיות לח ובסיסי (בתנאים חומציים או נייטרליים המימן הציאנידי לא יתפרק ולא ישחרר את אניון הציאניד שיוכל להיקשר לקטיוני ברזל). כחול פרוסי נוצר, לכן, על קירות חדר החיטוי שהטיח בו היה על בסיס סיד (lime) ולא על קירות חדרי הגזים שהיו עשויים בטון.

הציאניד שבו השתמשו באושוויץ גרם להשמדת אלפי אנשים שנדחקו בו-זמנית לאותו התא. הבעיה הגדולה מבחינת מפעילי התאים הייתה כיצד להיפטר מכמות כה גדולה של גופות, ולשם כך נבנו תנורים מיוחדים. מכחישי השואה מייחסים חשיבות לשאלה מה אירע לאפר המושמדים. עם זאת נראה כי היה בו שימוש לזיבול שדות ולניסויים חקלאיים על ידי הגרמנים.

"המכון לסקירה היסטורית" הציע פרס בן 50,000 דולר למי שיוכיח כי היה שימוש בתאי גזים לרצח בני אדם באושוויץ. מל מרמלשטיין, ניצול שואה, הביא את ההוכחות, והמכון התעלם מהן. הוא תבע אותם בבית המשפט, וזכה בסכום המובטח, וכן בארבעים אלף דולר נוספים על עגמת הנפש שנגרמה לו.[12]

עם זאת, מכחישי השואה עדיין מעלים את שאלת תאי הגזים, על אף עדויות מכריעות לקיומם ולשימושם לרצח.

עדויות למספר שישה מיליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר שישה מיליון (או, אם לקחת בחשבון קבוצות אתניות, דתיות ופוליטיות נוספות שנרדפו על ידי הנאצים, קרוב לאחד-עשר מיליון) מהווה לעיתים קרובות מטרה לניגוח על ידי מכחישי השואה, הטוענים כי היו "רק" מיליון נספים, או שלוש מאות אלף "אבדות". אין-ספור מסמכים שנערכו בדייקנות הביאו למספר של האנשים שהושמדו באושוויץ ובטרבלינקה, ונורו ליד בורות המוות על ידי האיינזצגרופן.

עדויות מכלי ראשון נותנים הניצולים, אך גם בכירי הנאצים שנשבו, והעידו במשפטי נירנברג. מול עדים אלו טוענים מכחישי השואה כי הם עברו עינויים. כאשר הם מתבקשים להסביר את המספר הגדול של עדויות אישיות, הם נתלים בתאוריית קשר הכרוכה ב"תוכנית יהודית" לזיוף מסמכים ועדויות, שנתמכת בשיטה של עינויים כלפי הגרמנים שנשבו והעידו במשפטי פושעי המלחמה.

פרשיות נודעות של הכחשת שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת פוריסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובר פוריסון היה מרצה צרפתי. ב-1979 הוא פרסם ספר ובו טען כי השואה לא התרחשה. בריאיון לתקשורת טען גם שתאי הגזים לא היו קיימים. בתגובה, הסטודנטים שאותם לימד גירשו אותו ולא נתנו לו ללמד, הוא פוטר מהאוניברסיטה. לאחר חקיקת חוק גייסוט הוא הועמד לדין על הכחשת שואה. הוא נמצא אשם, נקנס ונשפט למאסר. עצומה, ועליה חתימות של 500 אינטלקטואלים (המזוהים עם השמאל הרדיקלי) קראה לשחרר את פוריסון ולתת לו את זכות חופש הביטוי, אפילו אם דעותיו ואמרותיו מעוררות מחלוקת. את כתב ההגנה המפורט ביותר כתב פרופ' נועם חומסקי (שאף חתם על העצומה), שטען שגם למכחישי שואה עומדת הזכות לחופש ביטוי. חומסקי גם טען שהכחשת שואה אינה מעידה בהכרח על אנטישמיות או על תמיכה בנאצים. אף על פי שהואשם על ידי ארגונים יהודים רבים באנטישמיות, בתמיכה בהכחשת שואה ובאפולוגטיקה של הנאצים, הוא סירב לחזור בו מעמדותיו.

דיטליב פלדרר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1978 התפרסם חיבורו של דיטליב פלדרר (Felderer Ditlieb) אנטישמי ומכחיש שואה שוודי, שהתמחה בעיקר באנטישמיות פורנוגרפית. הפרופ' דינה פורת ביד ושם: "בתחום הזה הצליח לרדת לשפל מדרגה שהדהים גם חוקרים ותיקים בתחום האנטישמיות".[13]

ב-1983, דן בית המשפט בשוודיה את פלדרדר לעשרה חודשי מאסר בגין הפצת חומר שנאה שכלל גם הכחשת שואה. בין העדים המרכזיים שהעידו נגד פלדרר היה ניצול השואה מל מרמלשטיין.[14] קודם לכן, מכחיש השואה[15][16] עיסה נח'לה, תחת תואר יועץ לקונגרס האסלאמי העולמי, פנה ליועץ המשפטי לממשלה בסטוקהולם, תורסטן יונסון, וביקש ממנו במברק רשמי לשחרורו של דיטליב פלדרר.[17]

ב-17 בינואר 1986, קבע בית המשפט בארצות הברית, כי על דיטליב פלדרר, להיות אחראי לנזקים למל מרמלשטיין על מצוקה רגשית,[18] והוצאת דיבה.[19]

משפט צינדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט צינדל היה תושב קנדה, שהפעיל הוצאה לאור ביתית שנקראה "פרסומי סמיזדט" והפיצה ספרים המכחישים את השואה. ב-1985 נעצר צינדל ונדון ל-15 חודשי מאסר על ידי בית משפט באונטריו בשל הפצת ידיעות כוזבות. פעילים למען חופש הדיבור בקנדה ביקשו לסייע לו, וב-1992 הכריז בית המשפט העליון של קנדה כי החוק הנוגע להפצת "ידיעות כוזבות" הוא בלתי-חוקתי, וזיכה את צינדל. צינדל מפיץ כיום את דעותיו ברשת האינטרנט. ב-26 בפברואר 2005 קבע בית המשפט הפדרלי בקנדה[20] כי צינדל יגורש לארץ מולדתו גרמניה כיוון שדעותיו הגזעניות מאיימות לא "רק על קנדה, אלא על הקהילה הבינלאומית כולה". צינדל נעצר כשהגיע לגרמניה בגין הפרה של חוקי המדינה נגד הכחשת שואה ונגד שנאה. ב-8 בנובמבר 2005 החל משפטו של צינדל בגרמניה באשמת הסתה לשנאה והכחשת שואה, וב־15 בפברואר 2007 הוא הורשע ונדון לחמש שנות מאסר.

פרשת אירווינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1998 הגיש הסופר וההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג תביעה כנגד הסופרת האמריקנית דברה ליפשטדט וההוצאה לאור "ספרי פינגווין", בטענה כי אלו הוציאו דיבתו רעה בספרה של ליפשטדט "מכחישים את השואה". ליפשטדט כתבה בספר שאירווינג עיוות את הראיות בכוונה, כדי לתמוך בדעותיו האידאולוגיות. על פי החוק הבריטי, שכוונתו להגן על שמו הטוב של הפרט, הוטל על ליפשטדט נטל הראיה להוכיח כי טענותיה הן אמת.

ליפשטדט ו"ספרי פינגווין" שכרו את עורך הדין אנטוני ג'וליוס ואת ההיסטוריון מאוניברסיטת קיימברידג' ריצ'רד ג'. אוונס על מנת להציג את טיעוניהם. אוונס בילה שנתיים בבחינת עבודתו של אירווינג, והציג את הכשלים בעבודתו, לרבות העובדה שהשתמש כמקור במסמכים מזויפים ביודעין. השופט צ'ארלס גריי שוכנע על ידי עדויות אלו וכתב פסק דין ארוך שבו גינה את אירווינג, ואישר את האשמותיהם של ליפשטדט ואוונס, תוך שהוא מזכה את ליפשטדט מכל אשמה.

ב-11 בנובמבר 2005 נעצר אירווינג באוסטריה, על-פי צו מעצר שהוצא כנגדו בשנת 1989 באשמת הכחשת השואה (עבירה שעונשה עד עשרים שנות מאסר). ב-20 בפברואר 2006 נגזר דינו של אירווינג ל-3 שנות מאסר, משפטו של אירווינג, שהודה באשמה אך טען כי שינה את דעתו וכעת הוא משוכנע ברצח העם שביצעו הנאצים, הסתיים תוך יום אחד בלבד.

ב-2016 יצא סרט הקולנוע "הכחשה" המתבסס על ספרה של דברה ליפשטדט אודות התביעה.

פרשת ברונו גולניש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברונו גולניש, סגנו של ז'אן-מרי לה פן בראשות מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, ”החזית הלאומית", וראש הסיעה הימנית "זהות, ריבונות ומסורת" בפרלמנט האירופי, פקפק במהלך מסיבת עיתונאים באוקטובר 2004, בשימוש שעשה המשטר הנאצי בתאי גזים להשמדת יהודים, ובמספרם של היהודים שנרצחו בעת מלחמת העולם השנייה.

הפרלמנט האירופי הסיר את חסינותו של גולניש, כדי לאפשר לרשויות החוק בצרפת להעמידו לדין. בית המשפט בליון שבמזרח צרפת, הרשיע אותו ב-18 בינואר 2007, ב"הטלת ספק בפשעים נגד האנושות" ודן אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, לקנס של 5,000 אירו, ופיצויים בגובה 55,000 אירו למתלוננים נגדו, הארגון "אס.או.אס ראסיזם", הנלחם בגילויי גזענות בצרפת.

עוד פסק בית המשפט כי עיתונים שפרסמו בעבר מאמרים שחיבר יידרשו לפרסם ידיעה על גזר הדין שהוטל עליו. גולניש טען להגנתו כי הוא קורבן ל"ציד מכשפות". הוא הבטיח לערער על גזר הדין אותו כינה בהודעה שפרסם "פעולה של דיכוי". בנוסף, אוניברסיטת ליון השעתה אותו מתפקידו כמרצה למשפטים ויפנית לחמש שנים, בעקבות לחצים שהפעילו עליה ארגונים יהודיים ואנטי-גזעניים.[21]

פרשת הבישוף ריצ'רד ויליאמסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ריצ'רד ויליאמסון

ויליאמסון הוא בישוף קתולי, שמרני קיצוני ולשעבר ראש אגודת הקדוש פיוס העשירי, שנוסדה כריאקציה להחלטות ועידת הוותיקן השנייה. ויליאמסון נמשח כבישוף ב-1988 על ידי מרסל לפבר ללא סמכות ועקב כך נודה מן הכנסייה הקתולית על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. ויליאמסון מציג תזה השוללת את קיום השואה ותאי הגזים ואף פרס את משנתו ב-2008 בראיון טלוויזיה לתחנת טלוויזיה שוודית. למרות זאת החזיר אותו האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ב-1 בינואר 2009, יחד עם שלושה מעמיתיו, לחיק הכנסייה. זמן קצר לאחר מכן חזר בו הוותיקן חלקית ודרש מהבישוף לחזור בו, האפיפיור אסר עליו לבצע טקסים אך לא שלל ממנו שנית את תארו כבישוף ולא נידה אותו.[22]

ב-2010 הורשע ויליאמסון בבית משפט גרמני, בינואר 2013 נדחו ערעוריו סופית.[23]

פרניו טוג'מן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פרניו טוג'מן

פרניו טוג'מן, הנשיא הראשון של קרואטיה העצמאית, פרסם בשנת 1989 (לפני בחירתו לנשיא) ספר אשר עורר פולמוס תחת הטענה שהוא מכיל טענות אנטישמיות והערות המגמדות את היקף השואה. הספר, "זוועות המלחמה או השממה של המציאות ההיסטורית" (Bespuća povijesne zbiljnosti), כולל עיון מחודש במלחמת-העולם השנייה. רובו חסר כל סוג של חידוש, אך בכמה נקודות טוג'מן מנסה לשנות את התפיסה הרווחת, לעיתים בנועם ולעיתים בגסות. טוג'מן מנסה למזער את חלקם של הקרואטים ברצח-העם שבוצע בקרואטיה נגד יהודים, צוענים וסרבים. הוא מנסה אף למזער את ממדי רצח-העם עצמו, ולהציג אותו כטבח ותו לא. לעומת זאת, הוא מעלה על נס את "השואה הקרואטית" שביצעו הפרטיזנים של טיטו בקרואטים ומנסה לתת לגיטימיות לקיומה של המדינה העצמאית של קרואטיה, שהייתה ממשלת בובות בשליטה נאצית בהנהגת מפלגת אוסטאשה. טוג'מן הכריז כי הוא אינו מאמין ש"5–6 מיליון" יהודים נספו במלחמת העולם השנייה, ובכמה מקומות הזכיר את המספרים 4 מיליון[24] וכן 900,000 (ניו-יורק טיימס, 22 באפריל 1993). יתרה מזאת, טוג'מן טוען כי היהודים למעשה מילאו חלק בניהול מחנות ריכוז. כך, למשל, הוא מביא לראייה את עדותו של ניצול מניצולי מחנה יאסנובאץ, אנטה ציליגה[25] וווייסלאב פרניאטוביץ', ולמד ממנו לאמור כי היהודים היו קרתניים ואנוכיים, ובזזו את רכוש האסירים הלא-יהודים[26]: "היהודים החזיקו בידם את השלטון במחנה עד 1944" (טוג'מן, עמ' 316).

הכחשת השואה בקרב מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות ערב ספרות הכחשת השואה היא פופולרית. מדינות כערב הסעודית, איחוד האמירויות, לבנון ואפילו מצרים[27] שימשו גם כמקומות לעריכת כנסי הכחשת שואה גדולים, עקב התמיכה בפעילות זו על ידי השלטונות. בכנסים אלה משתתפים מכחישי שואה ערבים, אירופאים ואמריקנים כאחד. באוגוסט 2002 ארגן תת-גוף של הליגה הערבית סימפוזיון הכחשת שואה באבו דאבי.[28] בדצמבר 2006 ארגנה מחלקת המחקר והחינוך של משרד החוץ האיראני (IPIS) כנס המכונה "הכנס לבחינה מחדש של השואה: מבט מקיף". על פי פרסומי מחלקת המחקר האיראנית, הכנס נועד לדון ב"נושאים חיוניים המשפיעים על איראן כיום". מארגני הכנס טענו כי הדיונים היו אובייקטיביים ונקיים מלחצים מערביים ומאיסורים בינלאומיים נגד הכחשת השואה (החקיקה באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, הקובעת עונשי מאסר למכחישי השואה), על מנת לאפשר טווח רחב יותר של מחקר בנושא. בין הנושאים שנדונו היו "נאציזם וציונות: שיתוף פעולה או עוינות?" "תאי הגזים: אישור או הכחשה?" "חופש הביטוי ועמדתם של מכחישי השואה במערב", בחינה מחדש של "החוקים העכשוויים נגד מכחישי שואה", "שואה: תקשורת ותעמולה במערב". המארגנים הציגו את השואה לא כאירוע היסטורי אלא כ"אחד מכלי התעמולה החשובים ביותר בהם נעשה שימוש על מנת להצדיק באופן פוליטי את התמיכה בעם היהודי במאה ה-20".

מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית וכיום יושב-הראש שלה, התייחס לשואה בתזה שכתב ופורסמה ב-1983. בתזה, שכותרתה: "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933–1945" נאמר:

"נראה כי האינטרס של התנועה הציונית לנפח את מספר הנרצחים במלחמה נועד [להבטיח] הישגים גדולים. הדבר גרם לה לאשר את המספר, לקבע אותו בדעת הקהל העולמית ובכך לעורר יותר ייסורי מצפון ויותר אהדה כלפי הציונות באופן כללי. מלומדים רבים התווכחו בשאלת המספר שישה מיליון והגיעו למסקנות מביכות לפיהן כלל הקורבנות היהודים מסתכם במאות אלפים."

מחמוד עבאס, "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933–1945"[29]

ההערכה הנמוכה מיוחסת להיסטוריון ראול הילברג. בתזה מופיעה גם הערה המכירה בשואה כפשע נגד האנושות:

"העלאת הדיון בנוגע למספר היהודים [שנרצחו] אינה מפחיתה בשום אופן מחומרת הפשע שבוצע כלפיהם, שהרי רצח - ולו של אדם אחד - הוא פשע שהעולם התרבותי אינו יכול לקבל והאנושות אינה יכולה להכיר בו."

בראיונות לעיתונות בשנים מאוחרות יותר הסתייג עבאס מהתואר "מכחיש שואה".[30]

עבד אל-עזיז א-רנתיסי, מראשי החמאס, הירבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". במסמך תגובה רשמי לוועידת סטוקהולם בינואר 2000 הצהיר חמאס על עמדתו הרשמית המכחישה את השואה:

"מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס ... ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות."

כמו כן, מונע חמאס מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה. גם ועדות ההתנגדות העממיות מתנגדות ללימודי השואה ואף פרסמו אזהרה לאונר"א לבל ילמדו את נושא השואה, אותה הגדירו "סיפור ציוני שקרי".[32]

בדצמבר 2005 התראיין נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד לרשת הטלוויזיה האיראנית בערבית "אל-עאלם", במהלך ועידת המדינות המוסלמיות במכה, ואמר:

"כמה מדינות אירופיות מתעקשות על כך שבמהלך מלחמת העולם השנייה שרף היטלר מיליוני יהודים, וכלא אותם במחנות ריכוז. כל היסטוריון, עיתונאי או מדען המטיל בכך ספק נלקח לכלא או סובל מגינוי. למרות זאת אנו לא מקבלים טענה זו. אם נניח כי הטענה נכונה, אם האירופים כנים, הם צריכים לתת כמה מחוזות באירופה, כמו בגרמניה באוסטריה או בארצות אחרות לציונים, והציונים יכולים להקים את מדינתם באירופה. הציעו להם חלק מאירופה ואנו נתמוך בכך."

על דבריו של אחמדינז'אד הגיבו בחריפות גורמים בישראל, בארצות הברית, באירופה וברוסיה, וכן המזכיר הכללי של האומות המאוחדות קופי אנאן. למרות הגינויים, חזר אחמדינז'אד על דבריו שהשואה היא "מיתוס" שהמציאו ה"ציונים" כדי "להשתלט על פלסטין". ב-11 בדצמבר 2006 נפתחה באיראן ועידה לבחינת השואה כאירוע היסטורי, "ללא המגבלות שהוטלו על חוקרים באירופה".[33] בתגובה העלה אתר יד ושם מידע על השואה בפרסית.[34]

בקרב אישי הציבור ואינטלקטואלים ערבים היו כאלה שהביעו התנגדות להכחשת השואה, בהם אחמד טיבי, מוחמד ברכה, מחמוד דרוויש, סמיח אל קאסם, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד, אליאס סנבר, מנסור עבאס ואחרים.[35] ב-23 בינואר 2020 מזכ"ל הארגון ליגת העולם המוסלמי (אנ') מוחמד אל-עיסא ביקר באושוויץ וקיים שם תפילה, כאות להתנגדות להכחשת השואה.[36]

בסקר שערך פרופ' סמי סמוחה (אוניברסיטת חיפה) בקרב ערביי ישראל ב-2008 טענו 40% מהעונים שהשואה מעולם לא התרחשה. ברם, סמוחה סבור שטענה זו היא מחאה כנגד ישראל יותר מאשר אמונה אמיתית שהשואה לא התרחשה.[37]

חוק השואה הפולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2018 העביר הפרלמנט הפולני חוק האוסר על הטלת אחריות על פולין לפשעי השואה שנעשו על אדמתה, כגון איסור על הביטוי "מחנות השמדה פולניים". החוק ספג ביקורת חריפה ביותר, במיוחד בישראל ובקרב ניצולי השואה. רבים ראו בו סוג של הכחשת שואה ורוויזיוניזם היסטורי המתעלם מהפשעים והפוגרומים שביצעו פולנים במהלך השואה ואחריה. ממשלת ישראל הפעילה לחץ רב על פולין במטרה למנוע את חקיקת החוק, ואחרי שחוקק - לבטלו או לשנותו.

תגובות להכחשת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל, אוסטריה, צ'כיה, צרפת, גרמניה, ספרד ובלגיה חוקקו חוקים האוסרים על הכחשת השואה. באיטליה נמצא חוק דומה בשלבי אשרור. האיחוד האירופי פועל לדרבן את מדינות הגוש הכחול לחוקק חוקים דומים. תגובתם של מכחישי השואה לכך היא כי הדבר מגביל את חופש הביטוי שלהם, וכי זו אך הוכחה לכוחם של היהודים השולטים בממשלות ובתקשורת.

הציבור הרחב בארצות המערב מתייחס למכחישי השואה המערביים כאל נאו-נאצים, וסבור שהמניע העיקרי לטענותיהם הוא האנטישמיות. כתוצאה מכך, הם זוכים לרוב ליחס של תיעוב, בוז וסלידה. כלי התקשורת וגופי המחקר הרציניים מתייחסים אל טענותיהם כאל שקרים, ונמנעים ממתן ביטוי לדעותיהם של מכחישי השואה. על אף שהכחשות שואה מצד מהגרים מוסלמים זוכות לגינוי פורמלי, היחס אליהם הוא סלחני יותר וחוקי האיסור על הכחשת שואה כמעט שלא נאכפים עליהם (לדוגמה: רשויות החוק בצרפת אינן פועלות כדי למנוע הפצת עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון וספרות הכחשת שואה בערבית).

במדינות העולם השלישי היחס להכחשת השואה איננו אחיד. התמיכה בהכחשת השואה גדולה בעיקר בקרב מדינות ערב, הרשות הפלסטינית ואיראן, שרואות בהכחשת השואה כלי לפגוע בלגיטימציה של מדינת ישראל.

האו"ם מגנה בחריפות כל ביטוי של הכחשת שואה, ואף מציין ב-27 בינואר את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. למרות זאת, לא נקט האו"ם צעדים ממשיים נגד מדינות וארגונים העוסקים בהכחשת השואה (דוגמת איראן וחמאס).

ב-27 בינואר 2007 גינתה עצרת האו"ם את תופעת הכחשת השואה ואף הפצירה "להתנגד בלי תנאים ובלי סייגים להכחשת השואה וכן לפעילות כלשהי להכחשתה", בהחלטה שהתקבלה פה אחד ללא הצבעה. ארצות הברית, יוזמת הצעת ההחלטה, הודיעה כי 103 מדינות שותפות להחלטה.[38]

קן מקווי ו-alt.revisionism[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-90 הביאה הפופולריות של רשת האינטרנט לחשיפה לציבור הרחב של ארגונים ויחידים שהיו עד אז בלתי מפורסמים, ובהם מכחישי השואה. האינטרנט איפשר לקבוצות שנאה להפיץ את מסריהן לקהל רחב, וייתכן היה שהכחשת השואה תהפוך לפופולרית בדרך זו. אך בעקבות מאמצי קן מקווי ומשתמשי קבוצת ה-usenet ‏ alt.revisionism לא יצאה מגמה זו לפועל.

מקווי, אזרח קנדי, נפגע על ידי מה שנראה לו כמאמצי ארגונים כמרכז שמעון ויזנטל לדכא את חופש הדיבור של מכחישי השואה. בקבוצת alt.revisionism הוא החל במסע לעידוד "האמת, העובדות, והראיות", וביחד עם חברים אחרים בקבוצה הביא מידע עובדתי על השואה שסתר את טענות המכחישים והוכיח כי הן מבוססות על עדויות מטעות, הצהרות שקריות, ושקרים פשוטם כמשמעם. הוא ייסד את "פרויקט נזכור" על מנת לחשוף את פעולות מכחישי השואה, אשר בתגובה פגעו בו והוציאו דיבתו באופן אישי. מקווי קיבל מספר רב של איומים ברצח, אך המשיך בפעילותו, ו"פרויקט נזכור" הפך ליריב הראשי ברשת האינטרנט של מכחישי שואה, נאו נאצים, וקבוצות גזעניות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו-1986, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ A faked moon landing, Holocaust denial and other conspiracy theories: Why it's hard to learn from history when people deny it
    2. ^ רויטרס, גרמניה: עונש מאסר למכחישת שואה בת 88, באתר nrg‏, 17 באוקטובר 2017
    3. ^ ניר מגל, ממשלת איטליה: הכחשת השואה - עבירה פלילית, באתר ynet, 25 בינואר 2007
    4. ^ חוק איסור הכחשת השואה, התשמ"ו-1986, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
    5. ^ Shermer, Michael, Alex Grobman, and Arthur Hertzberg. Denying history: who says the Holocaust never happened and why do they say it?. Univ of California Press, 2009.xi-xiii.
    6. ^ Shermer, Michael, Alex Grobman, and Arthur Hertzberg. Denying history: who says the Holocaust never happened and why do they say it?. Univ of California Press, 2009.p.1-2.
    7. ^ Shermer, Michael, Alex Grobman, and Arthur Hertzberg. Denying history: who says the Holocaust never happened and why do they say it?. Univ of California Press, 2009. p.41.
    8. ^ לטענת פרופ' דינה פורת
    9. ^ Shermer, Michael, Alex Grobman, and Arthur Hertzberg. Denying history: who says the Holocaust never happened and why do they say it?. Univ of California Press, 2009. p.80.
    10. ^ תיק גומה (הקישור אינו פעיל, 22.12.2019)
    11. ^ Dipl.-Chem. Germar Rudolf, Some considerations about the "Gas Chambers" of Auschwitz and Birkenau, Paper presented at the 1st Australian Revisionist Conference, August 9, 1998
    12. ^ בשנת 1991 יצא הסרט "לעולם לא נשכח" בכיכובו של לאונרד נימוי, המתאר את מאבקו של מל מרמלשטיין כנגד הכחשת שואה.
    13. ^ מערכה בת ארבעים שנה – יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה, 1958–1998, דינה פורת
    14. ^ Swedish Anti-semite Sentenced, Jewish Telegraphic Agency, ‏11 במאי 1983 (באנגלית)
    15. ^ Daily Independent Journal from San Rafael, California, November 14, 1972, p 2. Execution Of Jews Is Called A Lie. Arab Says Hitler Didn't Kill Jews.
    16. ^ David G. Dalin, John F. Rothmann, Icon of Evil: Hitler's Mufti and the Rise of Radical Islam, Random House Publishing Group, 24 ביוני 2008, ISBN 978-1-58836-703-7. (באנגלית)
    17. ^ Revue française de science politique, Presses Universitaires de France., 1984. (בצרפתית)
    18. ^ Victim of Nazis Awarded $5.2 Million From Taunter, Los Angeles Times, ‏17 בינואר 1986 (באנגלית)
    19. ^ A jury awarded $5.2 million Friday to a Nazi..., UPI (באנגלית)
    20. ^ ynet, קנדה: מכחיש השואה זונדל יגורש לגרמניה, באתר ynet, 26 בפברואר 2005
    21. ^ סוכנויות הידיעות, סגנו של לה-פן הורשע בהטלת ספק בשואה, באתר ynet, 18 בינואר 2007
    22. ^ Vatican: Bishop must recant Holocaust denial, באתר CNN,‏ 4 בפברואר 2009
    23. ^ German court convicts British Holocaust-denying bishop, 16 בינואר 2013
    24. ^ Matthew White (2007). "Source List and Detailed Death Tolls for the Twentieth Century Hemoclysm" (HTML). Matthew White. Retrieved on 2007-09-26.
    25. ^ ציליגה, מראשי המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית, הואשם אף הוא באנטישמיות וחלק זה של עדותו הוטל בספק, ראו על חייו של ציליגה באתר הקומוניסטי left-dis.nl.
    26. ^ "A. Ciliga,"Sam kroz Europu u ratu
    27. ^ דלית הלוי, ועידה להכחשת השואה גם בקהיר, באתר ערוץ 7, 28 בינואר 2006
    28. ^ Arab League to participate in Holocaust-denial symposium(הקישור אינו פעיל, 22.12.2019)
    29. ^ ממר"י, אבו מאזן, פרופיל פוליטי
    30. ^ עקיבא אלדר, אבו מאזן: מנגנוני הביטחון בגדה הרוסים כליל, באתר הארץ, 28 במאי 2003
    31. ^ Hamas’ Denial of the Holocaust, הבלוג הרשמי של צה"ל
    32. ^ מרכז המידע למודיעין וטרור, מל"מ: חמאס מונע מהאו"ם ללמד במוסדותיו בעזה אודות השואה, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 25 באוקטובר 2012
    33. ^ עמירם ברקת, שר החוץ האיראני בוועידת השואה: נעמיד בספק את טבעה של ישראל, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2006
    34. ^ ید و شم, באתר יד ושם
    35. ^ יהונתן ליס, נאומו של טיבי ביום השואה הבינלאומי, באתר הארץ, 28 בינואר 2010
    36. ^ דניאל סלאמה, 75 שנה אחרי שחרור אושוויץ: בכיר מוסלמי ביקר במחנה ההשמדה, באתר ynet, 23 בינואר 2020
    37. ^ פאדי עיאדאת וג'קי חורי, 40% מערביי ישראל: השואה מעולם לא התרחשה, באתר הארץ, 17 במאי 2009
    38. ^ עמירם ברקת ושלמה שמיר, האו"ם קיבל החלטה המגנה הכחשת שואה; איראן לא התנגדה, באתר הארץ, 27 בינואר 2007