היתר מאה רבנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה היתר מאה רבנים הוא היתר לחרוג מתקנות חרם דרבינו גרשום, אם הסכימו על כך מאה רבנים. ההיתר נזכר בעיקר בקשר לחרם דרבינו גרשום, אולם יש שעשו בו שימוש גם עבור חרמים שאדם קבל על עצמו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חרם דרבנו גרשום

על פי דין תורה, גבר רשאי לשאת מספר נשים במקביל אם הוא מסוגל לספק את חובותיו כלפיהן, והוא יכול לגרש את אשתו כשרוצה בכך.

לרבנו גרשום מיוחסות מספר תקנות הנוגעות לנישואים וביניהן האיסור לשאת יותר מאישה אחת בעת ובעונה אחת, והאיסור לגרש אישה ללא הסכמתה.

תקנות רבנו גרשם פשטו בקהילות אשכנז. הרבנות הראשית לישראל, אימצה את התקנות, וכיום במדינת ישראל, בתי הדין אינם מסדרים גט ללא הסכמת שני בני הזוג, ופרט למקרים חריגים, לא ניתן על פי החוק לשאת יותר מאישה אחת.

ההיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאת אישה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים חריגים, הותר לשאת יותר מאישה אחת, בתנאים מסוים, וביניהם היתר מאה רבנים משלוש ארצות שונות.

רבי מאיר מרוטנבורג (מהר"ם) כתב בתשובה:

”חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים. אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות, וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר.”[1]

בתשובתו הזכיר מהר"ם "מאה אנשים" ולא הזכיר רבנים, אך כבר ציינו ראשונים שנדרשים מאה תלמידי חכמים לשם כך:

בהגהות אשרי ציין שבמקרה של אישה שנשטתה ואי אפשר לתת לה גט, ניתן לשאת אישה על פניה, בהיתר מאה תלמידי חכמים גם אם ממלכות אחת.[2]

כיום נעשה שימוש באמצעי זה בעיקר בנושא איסור נשיאת אישה שנייה, התקנה שתוקנה על ידי רבי גרשום מאור הגולה מצרפת, במסגרת שורה של תקנות ("חרם דרבנו גרשום"). כיום, על פי החוק הישראלי, ניתן לשאת אישה שנייה לאחר היתר מאה רבנים שמגובה בהיתר מיוחד של הרבנים הראשיים לישראל. על פי הרבנות הראשית היתר כזה יינתן רק במקרים מיוחדים (כגון שגעון) ולאחר שמיעת ערעורה של האישה.[3] האמצעי מופעל גם במצבים של עגינות הגבר, כשאישה מסרבת לחיוב גט שפסק עליה בית הדין.

לדברי הרב אלי בן דהן שהיה מנהל בתי הדין הרבניים בישראל, מדובר בנוהל חריג שמתבצע בממוצע כ-11 פעמים בשנה.[4]

בתקנות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מאיר מרוטנבורג מציין שהיתר מאה רבנים נוגע גם ל"חרם שמקבל החתן עליו", כלומר התחייבות אישית של החתן, שמקבל עליו בחרם, שהייתה נהוגה בעבר. במקרה זה אין צורך שמאה המתירים יהיו מארצות שונות, אך יש צורך בטעם מבורר להתיר.[1]

בניגוד לפסיקה המקובלת בזמננו, מדברי המרדכי משתמע שהיה אף היתר לגרש אישה ללא הסכמתה בהיתר מאה אנשים בהוראת שעה על פי גדולים.[5] המרדכי מציין למחלוקת ראשונים אם בכל תקנות רבנו גרשום יש צורך בהיתר מאה.

מקור ההיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה שהצריכו מאה רבנים, ולא התירו בבית דין רגיל, היא כדי להטמיע לדורות את חשיבות ההימנעות מנשיאת שתי נשים: "כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו"[6] ומפני שהדרישה למאה רבנים גורמת למקרה להתפרסם, ומונעות מאנשים להקל בדבר.[7]

אף על פי שהמשנה במסכת עדיות קובעת "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין"[8](בית דין שגדול בחכמת דייניו ובמספרם) ובית דינו של רבנו גרשום נחשב לגדול, כאן מתירים את התקנה, כי מדברי המרדכי,[5] וראשונים נוספים משתמע שההחרגה שבהיתר מעוגנת בתקנה עצמה, ושרבנו גרשום בעצמו כלל בתקנתו את היתר מאה רבנים. לפי דבריו אלה, כלל אין מדובר ב"היתר" מיוחד, אלא שרבנו גרשום אפשר פתח מילוט מן התקנה אם הדבר יזכה לאישור של מאה רבנים.

רבי יעקב לורברבוים, בעל נתיבות המשפט, לעומת זאת, סובר שההיתר מאוחר ואינו חלק מן החרם עצמו, ומביא מכאן ראיה לכך שהקביעה שלא ניתן לבטל פסיקת בית דין גדול בחכמה מתייחסת רק לביטול התקנה אך לא להיתר נקודתי שלה תוך שמירה על סייגים.[9]

מהר"ם שיק הוסיף, שהכלל שבמסכת עדיות תקף במלואו רק כשלא בטל טעם התקנה, אבל במקרים חריגים שבהם טעם התקנה אינו מתקיים, אין דרישה שבית הדין יהיה גדול בחכמה ודי בכך שהמניין גדול, יכולים מאה רבנים כדי להתיר את התקנה לצורך שעה.[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד, סימן אלף כב
  2. ^ הגהות אשרי, יבמות, פרק יד סימן א
  3. ^ תקנות לבתי דין לענייני אישות, הצעת למען בנות ישראל, אתר בתי הדין הרבניים
  4. ^ מעמד אישי, באתר האגודה לזכויות האזרח.
  5. ^ 1 2 מרדכי, יבמות, פרק החולץ, סימן קח
  6. ^ בית חדש, אבן העזר א
  7. ^ שו"ת אחיעזר, חלק א, סימן י, אות ב (באתר Hebrewbooks)
  8. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק א', משנה ה'
  9. ^ נחלת יעקב, חלק השו"ת, סימן ה' (באתר Hebrewbooks)
  10. ^ שו"ת מהר"ם שיק, אבן העזר, סימן ד (באתר Hebrewbooks)