היקש (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במסגרת התלמוד, היקש הוא אופן לימודי-אינדוקטיבי שמקשר נושאים ספציפיים, בעלי מושג או מילה זהה או דומה, אל קבוצה אחת במטרה להגיע למסקנה הלכתית סופית והכליל הלכה על כלל המקרים. במקרים נוספים מתייחס ההיקש להשוואה בין עניינים שהוזכרו יחד בפסוק. הגם שהביטוי היקש לא מופיע במשנה ובתוספתות, ישנם קשרים הלכתיים אשר פורשו בתלמוד כהיקש. כגון השוואת אונס נערה מאורסת לרוצח. השוואה אשר מטילה את כל האשמה על האונס לבדו: "ואם בשדה ימצא האיש את הנערה... כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"[1].

ההיקש בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה יש מילים שהתורה חיברה אותן ביחד, כדי שנלמד הלכה על המילה השנייה כמו שלומדים מן המילה הראשונה. דוגמה: "בשכבך ובקומך" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב', עמוד א') - כמו שבקימה אנחנו קוראים קריאת-שמע ואז מתפללים (הכוונה לתפילה במקרה הזה היא תפילת שמונה עשרה), כך גם "בשכבך" בערבית, מקישים מכך שקודם קוראים קריאת-שמע בערבית ואז מתפללים (דבריו של רבי יוחנן).

בתלמוד ירושלמי, מציאת ההיקש הוא די נדיר. מבין ההיקשים שמופיעים, מובא דיון של היקש ביכורים אל קדשי הגבול (לדעת רבי יודא, או אל קדשי מקדש לדעת החכמים).

סוגי היקש[עריכת קוד מקור | עריכה]

היקש כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין ההיקשים שמופיעים בתלמוד בבלי, היקשי ריבים לנגעים של רבי מאיר, היקש עבדים לקרקעות, והיקש עריות של רבי יונה[2] נחשבים כסוג היקש רב-גוון מבחינת שההיקש בנוי על מילה מקראי שמופיע בלשון רבים[3].

כללי ההיקש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל בהיקשים מופיע בתלמוד בשם "אין משיבין על הקישא"[4] - כלומר שיש להיקש תוקף הלכתי כעין אחת מהמידות שבהן התורה נדרשת. אולם תוקף זו ניתן רק להיקש שמבוסס כמקובל למשה בסיני. ויש אומרים כי הכלל דאין משיבין חל רק על חלק העיקרי של ההיקש ולא על חלק שבונים מצד "אין היקש לחצאין"[3]. כנוסף יש מחלוקת תנאים אם סתם אדם רשאי לחדש היקש מעצמו[5].

לפי שהשיטה שאדם רשאי לדון היקש מעצמו, הרשות ניתן לייצר דווקא היקש שבנוי על שתי מילים הבאות בייחוס אחד (לדוגמה כמו המילים חמץ ושאור), ואילו שתי מילים שהן מובדלות בפעלים (לדוגמה לא יראה ולא ימצא) לא ייתכן בהם ההיקש[6].

עוד כלל בהיקשים הנהו שאם יש אפשרות לייצר קולא הלכתית וחומרא הלכתית באותו ההיקש עצמו יש להעדיף ייצור של החומרא[7]

ההבדל בין היקש לסמיכות פרשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שההיקש הוא בין דברים הכתובים יחד באותו בפסוק, הרי שסמיכות פרשיות נוגעת לשתי פרשיות נפרדות, המובאות בפסוקים נפרדים. פעמים רבות מצוין בגמרא כי "הוקשו" שני מצבים זה לזה, אך הדברים כתובים בשני פסוקים נפרדים. במקרים אלו מדובר בסמיכות פרשיות על אף השימוש בביטוי "הוקשו". זאת למעט מצבים בהם שני פסוקים צמודים מחוברים ביניהם בו' החיבור. מה שהופך את הפסוק השני לתוספת לפסוק הראשון, מקרה זה מוגדר כסוג של היקש[8].

היקש כמקביל לגזירה שווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שבכלל גזירה שווה עדיף מהיקש[9], לפעמים נותנים עדיפות להיקש מאשר לגזירה שווה[10] ויש עוד אומרים כי שיקול העדיפות בין שניהם עוד נחשב כמחלוקת תנאים[11].

היקש לחצאין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי אין היקש לחצאין מציין אי-עדיפות ללמוד פרט מסוים מנושא מה ולהשאיר את היתר בלתי ללמוד ממנו. לדעת הרי"ף לא אומרים כלל זה אלא לעקור מי שרוצה להשאיר פרטים מסיים מלימוד עליון מתחתון וכן להפך[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין דנין אפשר משאי אפשר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים כ"הכ"ו.
  2. ^ אמנם יש מייחסים היקש העריות של רבי יונה לרב הונא בריה דרב יהושע. ואילו לעצם ההיקש ישנם כמה גוונים בתלמוד, והם; הוקשו כל העריות כולן לנדה, הוקשו כל העריות כולם לאחות אשה, הוקשו כל העריות כולן לאחותו לאשת אח
  3. ^ 1 2 ראו אנציקלופדיה תלמודית ערך הקש.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ג, עמוד ב'
  5. ^ שעת הכושר דף פו טו"א-ב (להרב שלמה הכהן)
  6. ^ מלבי"ם לספר שמות יב:יט
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ח', עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ח, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ו, עמוד ב')
  8. ^ אנציקלופדיה תלמודית, כרך י', ערך היקש, טור תקס"א.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"א, עמוד ב'
  10. ^ ראו "מבוא לתלמוד" לפני מסכת ברכות עמוד טו (בדפוס מסורת הש"ס) שמציין למסכת זבחים דף מח א, תוספות ד"ה דכולי עלמא
  11. ^ כך לפי "כללי ההקש" לרב חיים בנבנישתי (נדפס בסוף תלמוד ברכות מהדורת מסורת הש"ס) שמציין שלפי תשובת הרא"ם, הוא מחלוקת בין רבי עקיבא ורבנן
  12. ^ הגהות הרי"ף להלכות ציצת צוטט בכללי ההיקש להרב חיים בנבנשתי נדפס בסוף תלמוד מסכת ברכות