היעלמות סירת השבעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היעלמות סירת השבעה התרחשה בחודש נובמבר 1952. שתי סירות מפרש ועליהן חניכי קורס של חיל הים הישראלי הפליגו במשימת אימונים מנמל חיפה. אחת הסירות נסחפה אל חופי לבנון ושמונת אנשיה נשבו. הסירה השנייה נעלמה בלב ים על שבעת אנשיה. הם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

ההיעלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 בנובמבר 1952 אחר הצהריים הפליגו מנמל חיפה שתי סירות מפרש דו-תורניות של חיל הים במשימת אימונים לחניכי קורס ימאות מתקדם. על סיפון הסירה "רבקה" נמצאו שמונה חיילים ועל סיפון הסירה "מנחם" נמצאו שבעה. על שתי הסירות פיקדו חוגרים. הצוותים כללו ימאים מוסמכים וחניכים לשעבר של אגודות נוער ימיות. משימת צוותי הסירות הייתה להפליג דרומה ולהגיע לנמל תל אביב ב-23 בנובמבר. שתי הסירות צוידו במכשירי אלחוט, שאפשרו קיום תקשורת ביניהן, אך לא עם החוף.

הסירות יצאו מהנמל בהוראת מפקד הסירה "רבקה", שהיה בכיר מעמיתו בסירה "מנחם". לאחר שיצאו מהנמל ופנו דרומה נתקלו שתי הסירות ברוח חזקה. תורן אחד של "רבקה" נשבר ואנשיה הטילו עוגן צף. הם התקשרו באלחוט ל"מנחם", שאנשיה מסרו שגם הם הטילו עוגן צף. הייתה זו ההתקשרות האחרונה בין שתי הסירות ועם הסירה "מנחם".

על פי הנוהל שנהג אז לא היה על הסירות ליצור קשר עם החוף אלא בקרבת יעדן. ב-23 בנובמבר, משלא הגיעו הסירות לנמל תל אביב, החלו חיפושים אחריהן באמצעות מטוסים וכלי שיט. גם מטוסים בריטים ואמריקאים השתתפו בחיפושים, אך הסירות ואנשיהן לא נמצאו.

לאחר ההיעלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר ימים מההיעלמות התברר כי הסירה "רבקה" הטלטלה בים עד 22 בנובמבר ואז הגיעה לחוף העיירה ג'וניה בלבנון, צפונית לביירות. שמונת אנשיה נפלו בשבי. ב-8 בדצמבר הוחזרו הם והסירה לישראל תמורת שחרור אוניה לבנונית וצוותה שהוחזקו בישראל.

בחיל הים מונתה ועדת חקירה לחקירת היעלמות הסירה "מנחם". התברר כי ב-19 בנובמבר לא התאים מזג האוויר להפלגה. אז פנו מפקד בית הספר לימאות בבסיס חיפה ומפקד הסירה "רבקה" לתחנה המטאורולוגית בנמל חיפה. נאמר להם כי מזג האוויר אמור להירגע למחרת. מפקד הקורס טען בפני ועדת החקירה כי הורה למפקדי הסירות להפליג למחרת בבוקר. מפקדה של "רבקה" טען לעומת זאת כי מפקד הקורס הורה לו ולמפקד "מנחם" להפליג כאשר מזג האוויר יאפשר זאת. לא ניתן היה לגבות את גרסתו של מפקדה של "מנחם", שנעלם עמה בים.

באמצעות ועדת שביתת הנשק ישראל–סוריה נעשתה פנייה אל סוריה על מנת לברר אם הסירה השנייה ואנשיה הגיעו שמה. התשובה הייתה שלילית.

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון זימן ללשכתו את הורי שבעת החיילים הנעדרים והודיע להם על אבדנם. חיל הים המשיך בחיפושים עד שהגיע למסקנה כי אין בכך טעם. אז הודיע מפקד החיל על כך למשפחות בכתב.

במשך שנים האמינו משפחות הנעדרים שהם עדיין בחיים וכלואים בסוריה. רק לאחר מלחמת ששת הימים הוצבו מצבות לזכרם בחלקת הנעדרים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. שמותיהם הונצחו גם ביד לחללי חיל הים באשדוד.

המפליגים והנעדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניכי קורס הימאות פוצלו לשתי קבוצות, שמונה חיילים הפליגו בסירה "רבקה", בפיקודו של סמ"ר בן עמי לוינהרץ, ושבעה חיילים בסירה "מנחם" בפיקודו של רב"ט יעקב ברודשטיין. על ההפלגה פיקד סמ"ר בן עמי לוינהרץ.

שמונת חיילי הסירה "רבקה", שנשבו והוחזרו, היו: בן עמי לוינהרץ (המפקד), אריה הדס, יוסף מחלוף, יוסף גרשטיין, בנימין סטריקובסקי, נחמן ספקטור, יעקב כהן ומרדכי כהן.

שבעת חיילי הסירה "מנחם" שנעלמה: יעקב ברודשטיין (המפקד), אברהם בן פורת, שמואל גרבר, ראובן דגני, עמרם (עמוס) סעדון, יצחק פרושוביץ ויעקב שחר. הם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע ומצבה לזכרם הוקמה בחלקת הנעדרים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. כמו כן, שמותיהם הונצחו ביד לחללי חיל הים באשדוד. יום מותם נקבע ל-ה' בכסלו ה'תשי"ג, 23 בנובמבר 1952. כל הנעדרים הועלו לדרגת רב טוראי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]