היסטוריה של הזולו

ההיסטוריה של הזולו מתחילה בענף נגוני של עמי הבנטו מדרום לסהרה. הבנטו הם קבוצה אתנית שיישבה את מרבית שטחה של אפריקה שמדרום לסהרה במהלך העת החדשה.

הזולו לפני שאקה

עד תחילת המאה ה-19 היו בני הזולו מאורגנים בשבטים קטנים, עם קשר רופף ביניהם. כלכלתם התבססה על מרעה בקר, והם התגוררו בכפרים קטנים.

משאקה עד הכיבוש הבריטי

לוחמי זולו בסוף המאה ה-19

בסוף המאה ה-18 נולד בן לא חוקי לסנזנקונה, צ'יף שבט הזולו. כך בא לעולם אחד השליטים האפריקאים המפורסמים ביותר, הלא הוא שאקה. אחרי 6 שנות מגורים ברשות האב, גורשו שאקה ואימו בגלל ממזרותו של שאקה. לאחר נדודים מצאו מקלט אצל שבט ה"מתתווה", אחד השבטים החזקים באזור. בשבט זה בגר שאקה, והיה ללוחם. הוא הצטיין כלוחם ומצביא במלחמות השבט עם שבטים אחרים, בהן התנסה בטקטיקות חדשות ובארגון הצבא. לימים, השתמש בניסיון זה לאיחוד שבטי הזולו תחת הנהגתו.

לאחר מות אביו בשנת 1816, חזר שאקה לשבט הולדתו, ולאחר שהביס את האופוזיציה השתלט על השבט. בסדרת מלחמות מוצלחות הצליח שאקה להגדיל את השטח ששלטו עליו בני הזולו פי 12 - מאזור בן 3,000 קמ"ר לכ-36,000 קמ"ר (בערך פי 1.5 ממדינת ישראל).

ב-1824 חתם שאקה הסכם לזכויות מסחר בשנהב ופרוות לסוחרים בריטים. במסגרת ההסכם הוא העניק להם ריבונות על פורט נטאל והסביבה שהפכו לשטח בריטי.

המלך שאקה נרצח ב-24 בספטמבר 1828 בדקירות חניתות על ידי אחיו למחצה, מלאנגאנה ודינגאנה. אחרי מותו של שאקה הסתכסכו יורשיו עם המתיישבים הבורים הלבנים, ואף ספגו תבוסה קשה מידם בקרב נהר הנְקום (הידוע גם כ"קרב על נהר הדם") ב-16 בדצמבר 1838. לאחר ניצחונם הקימו הבורים את רפובליקת נטאליה דרומית לנהר התוקלה. כמה שנים לאחר מכן, קיבלו הבריטים את החזקה על שטחים אלה. ב-1842 המלך מפאנדה חתם על הסכם עם הבריטים המכיר בו כמלך הזולו וקובע את נהר תוקלה כגבול בין נטאל לממלכת הזולו. על אף היחסים הטובים שטופחו בין בני הזולו לבריטים, חששו הבריטים ממדינה שחורה חזקה באזור השפעתם העיקרי. ב-11 בדצמבר 1878 משלחת קולוניאלית בריטית הציבה אולטימטום ל-14 ראשי שבטים. המסמך דרש מהמלך לשלם מיסים, להחזיר בקר שנגנב ולהפסיק מיד כל תוקפנות כלפי המתיישבים. לאחר שהמלך סצ'וואיו לא הגיב לאולטימטום שפג ביום האחרון של שנת 1878 פלשו כוחות בריטים לארץ הזולו. מלחמה זו נודעה בשם "מלחמת הזולו". במהלך המלחמה נחלו הבריטים את אחד ההפסדים הצורבים ביותר מידיו של כח ילידים, כאשר ב-22 בינואר 1879 חטיבה בריטית בת 1,500 לוחמים נופצה לרסיסים בקרב איסאנדלוואנה ולאחר מכן אף התקיפו הזולו מחנה מיסיון בריטי, קרב שנודע כ-קרב רורק'ס דריפט. הבריטים התאוששו מהתבוסה, פלשו מחדש לשטחי הזולו לאחר חודשים מספר, הצליחו להכניעם ולשבות את המלך.

זולו מהכיבוש הבריטי עד היום

ארץ הזולו חולקה ל 13 אזורים אוטונומיים שבראש כל אזור עמד ראש שבט (צ'יף). עד מהרה החלו ראשי השבטים לריב זה עם זה והבריטים שחששו ליציבות שחררו את המלך בתנאי שישמור על השלום. סצ'וואיו חזר ב-1883 אבל הורעל על ידי בני עמו ובנו דינוזולו תפס את מקומו. דינוזולו העניק לבורים שטח אדמה נרחב בתמורה לתמיכתם בו כנגד מתנגדיו מקרב הזולו. הבריטים שראו בו רק מלך ממונה הדיחו אותו וכלאו אותו ל-10 שנים.

תחת הכיבוש הבריטי היו בני הזולו נתונים לניצול מתמשך על ידי הלבנים, יחד עם יתר הילידים השחורים. מצב זה נמשך גם לאחר שדרום אפריקה קיבלה את עצמאותה ב-1910, ואף קיבל לגיטימציה חוקית עם הקמת שלטון האפרטהייד ב-1948. זכויות האדם של השחורים הופרו בקביעות, והם היו ללא-אזרחים במדינתם הם. רק לאחר התמוטטות שלטון האפרטהייד בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, זכו בני הזולו לקבל את מלוא זכויותיהם, לצד עמים ילידים נוספים.