היסטוריה של ברית המועצות
ברית המועצות הייתה היורשת של האימפריה הרוסית, שהשליט האחרון שלה, הצאר ניקולאי השני, שלט עד שנת 1917. ברית המועצות נוסדה בדצמבר 1922 כ-СССР, ברית של הרפובליקות הסוציאליסטיות של רוסיה, אוקראינה, בלארוס והפדרציה הטרנסקווקזית, שנשלטו בידי מפלגות קומוניסטיות.
נפילת הצאר ועליית הקומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקוממות עממית ספונטנית בבירה פטרבורג, כתוצאה מירידה במורל ובאיכות החיים ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה וכתוצאה מתנאי המחיה הקשים ששררו בקיסרות באופן כללי, הביאה להפלת השלטון המלוכני במרץ 1917. האוטוקרטיה הוחלפה בידי הממשלה הרוסית הזמנית, שמנהיגיה התכוונו לייסד דמוקרטיה ברוסיה בנוסח המערב ולהמשיך להשתתף במלחמה לצד מדינות ההסכמה. באותו זמן, על מנת להבטיח את זכויותיהם של אנשי מעמד הפועלים, קמו מועצות פועלים, הידועות כסובייטים, בכל הארץ. הבולשביקים, פלג סוציאליסטי קיצוני, בהנהגתו של ולדימיר איליץ' לנין, רצו לעשות ברוסיה מהפכה נוספת, קומוניסטית. הם הפילו את הממשלה הזמנית בנובמבר 1917 בהפיכה שנודעה לימים כמהפכת אוקטובר או המהפכה הבולשביקית. רק לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה (1918-1921), שהתערבו בה גם מספר מדינות זרות, התייצב הממשל הקומוניסטי. ב"הסכם ריגה" מ-1921 נאלצה המדינה הצעירה לוותר על אוקראינה ובלארוס המערביות לטובת פולין.
שלטון הקומוניזם בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר משנותיה הראשונות, הממשלה בברית המועצות הייתה מבוססת על שלטון חד-מפלגתי קומוניסטי, כפי שהבולשביקים קראו לעצמם ממרץ 1918. לאחר המדיניות הכלכלית יוצאת הדופן של "קומוניזם מלחמתי" שנהג בזמן מלחמת האזרחים, הממשלה הסובייטית איפשרה ליזמות ציבורית מסוימת להתקיים לצד התעשייה המולאמת בשנות ה-20, והחרמת אוכל מהכפרים הוחלפה על ידי מס מזון. החלטה על "מדיניות כלכלית חדשה" (NEP או נא"פ) התקבלה ב-21 במרץ 1921 בוועידה ה-10 של המפלגה הקומוניסטית הכל-רוסית. הוויכוח על עתידה של הכלכלה היווה רקע למאבק ירושה בין המנהיגים הסובייטיים לאחר מותו של לנין ב-1924. בשנת 1925, היה ניקולאי בוכארין התומך הראשי ב"תוכנית הכלכלית החדשה" שהקלה על האיכרים ואיפשרה כלכלה קצת יותר חופשית. יוסיף סטלין חיזק את השפעתו ובודד את יריביו במפלגה, בעיקר את יורשו הטבעי של לנין, לאון טרוצקי, ונעשה לשליט היחיד והעריץ של ברית המועצות בתום שנות ה-20.
ב-1928 ביטל סטלין את הנא"פ והנהיג מדיניות כלכלית נוקשה תחת הכותרת "תוכנית החומש הראשונה לבניית כלכלה סוציאליסטית". בתעשייה, המדינה השתלטה על כל היזמות הקיימת, והחלה בתוכנית אינטנסיבית של תיעוש; בחקלאות, המדינה הלאימה את הרכוש של האיכרים, ויצרה חוות משותפות – קולחוזים. ברית המועצות נעשתה למעצמה תעשייתית חשובה, אך יישומה של התוכנית הביא למצוקה קשה ביותר לחלקים גדולים של האוכלוסייה. הייתה התנגדות רחבה לקולקטיביזציה מצד הקולאקים (האיכרים העשירים בעלי האדמות), דבר שהביא למאבק מר של איכרים רבים כנגד השלטון, לרעב (הקרוי בהיסטוריה האוקראינית "הולודומור"), ולמותם של למעלה מ-5 מיליון בני אדם בכל ברית המועצות. בשנות ה-30, סטלין החל לבצע את "הטיהורים הגדולים" במפלגתו; מתהליך זה החלה מערכה של טרור שהביאה להוצאה להורג או למאסר של מיליונים רבים מכל שדרות החברה. מוערך, כי סטלין הביא למותם של כ-20 מיליון בני אדם ב"גולאג". יחד עם זאת, ברית המועצות פיתחה כלכלה תעשייתית חזקה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1936 התקבלה חוקה חדשה שהייתה ליברלית למדי אך למעשה לא הגיע לידי יישום אמיתי.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שסטלין ניסה להימנע מלהצטרף למלחמת העולם השנייה כאשר כרת ברית עם גרמניה הנאצית בחתימתו על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ב-1939, הפר היטלר ב-1941 את ההסכם ופלש לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה.
בעקבות הסכם עם הגרמנים ב-17 בספטמבר 1939 החלה פלישת ברית המועצות לפולין שבעקבותה סופחו לברית המועצות שטחים משמעותיים.
לאחר פלישה גרמנית לברית המועצות, הצבא האדום נסוג מזרחה תוך נטישת שטחים בעלי יכולת תעשייתית וצפיפות האוכלוסייה הגבוהה ביותר במדינה. רק בשלהי 1941 הצליח לעצור את ההתקפה הנאצית בקרב מוסקבה, ופעם נוספת בקרב סטלינגרד בשלהי 1942, ולאחר מכן התקדם דרך מזרח אירופה עד לברלין, בזמן שבעלות הברית התקדמו לתוך גרמניה ממערב, עד לכניעת גרמניה הנאצית ב-1945. למרות שהמלחמה גרמה לנזק רב בברית המועצות ולהרוגים רבים, היא יצאה מהמלחמה כשהיא מעצמה עולמית.
לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה שלאחר המלחמה, ברית המועצות שיקמה את עצמה ולאחר מכן הרחיבה את הכלכלה שלה, כשהשליטה על הנעשה תמיד באה ממוסקבה בלבד. ברית המועצות חיזקה את אחיזתה באירופה המזרחית, סייעה לקומוניסטים ברפובליקה העממית הסינית (שניצחו לבסוף), וניסתה להרחיב את השפעתה בשאר העולם. מדיניות החוץ הפעילה הזו תרמה להיווצרותה של המלחמה הקרה, שעשתה את בעלות בריתה של ברית המועצות מתקופת המלחמה, ארצות הברית ובריטניה, ליריבות. בתוך ברית המועצות, הדיכוי המשיך בכל הכוח; סטלין כנראה התכוון לפתוח ב"טיהור" נוסף כשהוא מת ב-1953.
אחרי מות סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהיעדרו של יורש טבעי, חבריו הקרובים של סטלין ניסו לשלוט בברית המועצות יחד, אם כי היה מאבק כוחות מאחורי החזית האחידה. ניקיטה חרושצ'וב, שעד אמצע שנות ה-50 הצליח לנצח במאבק הזה, גינה את הטרור שבו השתמש סטלין והרפה מעט מהשליטה על המפלגה והחברה. אולם הרפורמות של חרושצ'וב בחקלאות ובאדמיניסטרציה לא היו מועילות ביותר, ומדיניות החוץ שלו כנגד ארצות הברית וסין לא הייתה מוצלחת. חרושצ'וב הודח מתפקידיו הרמים של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ושל ראש הממשלה בשנת 1964.
לאחר נפילתו של חרושצ'וב הייתה תקופה נוספת של שלטון משותף של ה"טרויקה", אך עד מהרה ליאוניד ברז'נייב, המזכיר הכללי החדש, הצליח לבסס את עצמו כדמות החשובה בפוליטיקה הסובייטית. ברז'נייב שלט בזמן המלחמה הקרה עם המערב, ובאותו זמן בנה את הכוח הצבאי הסובייטי; בנייה זו הביאה להרס הדטאנט בשנות ה-70 המאוחרות. גורם נוסף לזה היה הפלישה של ברית המועצות לאפגניסטן בדצמבר 1979.
לאחר מספר ניסיונות לרפורמה כלכלית באמצע שנות ה-60, ההנהגה הסובייטית עברה לניהול כלכלי מהסוג המוכר והשמרני. התעשייה התפתחה באיטיות אך בצורה יציבה בשנות ה-70, ואילו ההתפתחות החקלאית הייתה איטית יותר. בניגוד לרוח המהפכנית שהתלוותה להולדתה של ברית המועצות, הרוח השלטת בהנהגה הסובייטית עם מותו של ברזנייב ב-1982 הייתה של התנגדות לשינוי.
שתי התפתחויות היו בעלות חשיבות בעשור הבא: ההתפוררות הברורה של המבנה הכלכלי, הפוליטי והאידאולוגי הסובייטי, וניסיונות הרפורמה החלקיים על מנת להפסיק את התהליך הזה. לאחר תקופות ההנהגה הקצרות של יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, שהיו מנהיגים זמניים ששורשיהם ברוח הברז'נייבית, מיכאיל גורבצ'וב האנרגטי הביא לשינויים משמעותיים בכלכלה ובמנהיגות המפלגה. מדיניות ה"גלאסנוסט" (פתיחות) שלו שחררה מידע רב לציבור, לאחר עשורים של דיכוי ממשלתי, וה"פרסטרויקה" (בנייה מחדש) החלה לקרב את ברית-המועצות אל המערב ולהביא לתוכה נורמות של ליברליזם ודמוקרטיה. אך גורבצ’וב לא הצליח לענות על הבעיות הגדולות של המערכת הסובייטית; בשנת 1989 החלו לקרוס בזה אחר זה השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה, אירוע שנודע כסתיו העמים, וב-1991, כאשר ניסיון שנעשה, בהפיכת ינאייב, להפלתו של גורבצ’וב הראה על חולשת עמדתו, כבר ניתן היה לראות את סופה של ברית המועצות.
התפרקות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות
התפרקותה של ברית המועצות היא תהליך ששורשיו במשבר כלכלי באמצע שנות ה-80. בשנת 1985 הפך מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בשלב זה הייתה הכלכלה הסובייטית במיתון עמוק ועמדה בפני התמוטטות יתרות מטבע החוץ שלה. מצב זה הניע את גורבצ'וב לבדוק צעדים להחיות את הכלכלה החולה.
לאחר ניסיון ראשון בו לא הצליח לשנות דבר, הגיע גורבצ'וב למסקנה כי דרושים שינויים מבניים עמוקים. ביולי 1987 הכריז גורבצ'וב על תוכנית הרפורמה הכלכלית, פרסטרויקה (בנייה מחדש), ובמקביל על תוכנית הגלאסנוסט (פתיחות) במטרה להגביר את השקיפות בניהול המדינה. הרפורמות לא הבריאו את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר.
ב-7 בפברואר 1990 התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והסכימה לוותר על מונופול הכוח השלטוני שלה. במשך השבועות שבאו לאחר מכן 15 הרפובליקות המרכיבות את ברית המועצות ערכו בחירות רב-מפלגתיות, רבים מהמושבים בבתי הפרלמנט של מדינות אלה נכבשו בידי לאומנים אתניים. הרפובליקות החלו לעמוד על הריבונות שלהן והחלה "מלחמת חוקים" עם הממשלה המרכזית במוסקבה. הרפובליקות השתלטו על הכלכלות המקומיות שלהן והפסיקו להעביר את כספי המסים לקופתה של ברית המועצות, דבר שגרם לפגיעה נוספת בכלכלה הסובייטית והעמיק את המשבר הכלכלי במדינה.[1]
ב-25 בדצמבר 1991, התפטר גורבצ’וב מנשיאות ברית המועצות והעביר את סמכויותיו לבוריס ילצין. מספר ימים לאחר מכן, ברית המועצות התפרקה באופן רשמי, ועד סוף אותה השנה כל המוסדות הסובייטיים הפסיקו לפעול.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
ספר: שנים ברוסיה ובברית המועצות |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
| |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Acton, Edward,, (1995) Russia, The Tsarist and Soviet Legacy, Longmann Group Ltd (1995) ISBN 0-582-08922-0
