היינריך קרפלוס
 | |
| לידה |
26 באוקטובר 1905 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
22 בדצמבר 1988 (בגיל 83) |
| ענף מדעי |
פתולוגיה, רפואה משפטית, רפואה משפטית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת וינה |
| מוסדות |
המרכז הלאומי לרפואה משפטית |
| פרסים והוקרה |
יקיר העיר גבעתיים |
  | |
היינריך קַרפּלוּס (Heinrich Karplus; 26 באוקטובר 1905 – 22 בדצמבר 1988) היה פרופסור לפתולוגיה ולרפואה משפטית ישראלי, אבי הרפואה המשפטית בארץ, מייסד המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרפלוס נולד בווינה בירת אוסטריה, בנם של ואלרי ויוהאן פול קרפלוס (גר'), פרופסור לנוירופיזיולוגיה ופסיכיאטר שהיה מחלוצי החוקרים בעולם של מערכת העצבים האוטונומית. אח צעיר להאנס, לאדוארד ולוואלטר גוטליב, ואחיינו של הפיזיקאי האוסטרי רוברט פון ליבן (אנ').
קרפלוס סיים את הפקולטה לרפואה ב-אוניברסיטת וינה (אנ') בשנת 1930, והתמחה אצל הפתולוג פרופ' יעקב ארדהיים (אנ').
לאחר עלייתו לארץ ישראל עם רעייתו כרסטינה קרפלוס, השתלב בעבודה כפתולוג, בבית החולים הדסה (תל אביב). נתמנה למנהל המכון בשנת 1936, וניהלו עד שנת 1946.
בשנת 1946 הסתכסך ד"ר קרפלוס עם אנשי אצ"ל, אשר דרשו ממנו לשנות דוחות נתיחה של חיילים וקצינים בריטים, והוא סירב בכל תוקף. ד"ר אפרים סיני, שהיה מנהל מחלקת עיניים ויו"ר ועד הרופאים, נפגש איתו ועם אשתו, אך לא הצליח לשכנעם להישאר בארץ, וקרפלוס עבר עם משפחתו למספר שנים לשוודיה, שם קיבל מינוי של פרופסור לפתולוגיה.
ד"ר חיים שיבא, שכיהן כקצין רפואה ראשי, שכנע את קרפלוס לחזור לארץ, ובשנת 1950 נתמנה לפתולוג הראשי של צה"ל, בדרגת סגן-אלוף, וייסד בבית החולים הצבאי 5, שלאחר מספר שנים הפך למרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר, את המכון הפתולוגי והיה למנהלו הראשון. המינוי היה על אפה ועל חמתה של קופת חולים, שחפצה בו לראש מחלקה בבית החולים בילינסון.[1]
בשנת 1955 ייסד את המכון הלאומי לרפואה משפטית ב-אבו כביר ונתמנה למנהלו. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1975, עת החליפו בתפקיד ד"ר בצלאל בלוך. קרפלוס כיהן במשך עשרות שנים כפרופסור לפתולוגיה ולרפואה משפטית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב.
דוגמה לעבודתו המורכבת היה תהליך זיהויי גופתו של אבשלום פיינברג, עשרות שנים לאחר רציחתו. "סתימות רבות שנמצאו בשיניים עזרו לזיהוי", כתב פרופ' קרפלוס ב"חוות דעת המומחה". הופיעה במכון צילה, אחות אבשלום וביקשה לראות את השלד, כי היה זכור לה סימן מיוחד בשיניו. "בנעוריו, הסבירה, נפגע מברזל בין השן השלישית העליונה מימין, וכתוצאה מכך נגרם שקע בצורת תעלה קטנה בצד השן הפונה לשפה". קרפלוס היסס בטרם נעתר והראה לה את גולגולת אחיה. הסימן הנ"ל נמצא. קרפלוס קבע "כי צורת הנזק בשן נדירה ביותר ומציאותו בשן מסוימת מאשרת את זיהוי השלד ללא כל ספק" .[2]
לאחר שפרש לגמלאות עסק במתן הרצאות בתחום הרחב של רפואה משפטית, רפואה ומשפט, והאיטגרציה בין כל הגורמים הקשורים לתחום. בין תלמידיו הרבים : רופאים, עורכי-דין, קציני משטרה, קרמינולוגים, וסטודנטים שבתחום. כן, עסק בחקר הרפואה המשפטית בימי הביניים.
מאימרותיו של קרפלוס:
"מי-ים זה דבר בריא מאד בתנאי שהם לא בתוך הריאות".[3]
"הפתולוג חייב במסלול מחשבה משפטי".
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת תשמ"ז-1986 הוענק לו התואר יקיר העיר גבעתיים.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחיינו מרטין קרפלוס הוא פרופסור לכימיה תאורטית, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2013.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נסים לוי, יעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948, הוצאת איתי בחור, מהדורה שנייה, מרץ 2012, עמוד 379
- אלי ליפשטיין, חיי בין המתים: סיפורים מהמכון הפתולוגי אבו כביר, הוצאת אוריון, 2008, הפרק : ההיסטוריה של המכון הפתולגי אבו כביר
- אפרים סיני, במלוא העין: מעולמו של רופא, הוצאת צ'ריקובר, 1984.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עדנה אברמסון, זיכרון מצולם: הרופאים היקים הראשונים בי-ם, באתר ynet, 27 ביוני 2014
- אהרן להב, כאילו היו אנשים חיים..., דבר, 8 במרץ 1962
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דניאל נדב, בית־החולים 5 (תל־השומר) עד העברתו אל משרד הבריאות ב־1953, עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 439–462, בעמ' 451
- ^ פינה ירושלמית | "השמש תזרח בין עזה לרפיח", מעייני הישועה: שבועון למשפחה הישראלית, שפ"ב (382) (פרשת שמות כ"א בטבת התשס"ט), עמ' 6.
- ^ גדעון סאמט, דרוש: עוד נס, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2001.