החומה השלישית
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| קואורדינטות | 31°46′54″N 35°13′34″E / 31.7816556139°N 35.2260866909°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   החומה השלישית | |
  | |
החומה השלישית היא החומה הצפונית והמאוחרת מבין החומות שהקיפו את ירושלים בתקופת בית שני. החומה נבנתה באופן חלקי בשנות הארבעים לספירה על ידי המלך אגריפס הראשון. אך בפקודת הקיסר קלאודיוס שחשש מביצורה של העיר, הופסקה הבנייה, והומשכה, בחופזה, רק כאשר החל המרד הגדול בשנת 66 לספירה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי ימי הבית השני ירושלים התרחבה לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית-זיתא, "מחנה האשורים" (על פי ההשערה באֵזור הצפוני-מערבי[1]) ובריכות הצאן (מצפון להר-הבית, בסמוך לו) שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים.
התרחבות העיר חילקה את ירושלים של שנות הארבעים לספירה לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה (ראו במפה), והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר" (משום שהיווה פרבר לחלקו העיקרי של העיר) או "בית זיתא". הבניה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבניה בפרבר הייתה דלילה יותר וייתכן שהיה לו אופי חצי-חקלאי. חלק מסוים של הפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה בימי הורדוס. אגריפס הראשון הכליל את כל שטח הפרבר בחומה ארוכה מאוד, החומה השלישית.
וראשית החומה השלישית היה מגדל היפיקוס ("מגדל דוד") ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס ואחרי כן ירדה אל מול מצבת הלני, היא שהייתה מלכת חדייב... ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שחברה לירושלים, אשר ישבה כולה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה... וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך - לבנות את החומה.
— יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה' ד' ב'
יוספוס ממשיך ומספר שאגריפס תכנן חומה רחבה, ברוחב של 5 מטרים לפחות, מאבני גזית, אשר מכונות המלחמה של הזמן לא היו יכולות להן ויוספוס טוען שאם בניית החומה הייתה מושלמת ירושלים הייתה הופכת לעיר שלא ניתנת לכיבוש. אולם מלאכת הבנייה של אגריפס הושבתה לאחר הנחת יסודות החומה, משום ש"ירא את הקיסר קלאודיוס, פן יחשוד בו, שבבניין המבצר הגדול הזה הוא מכוון לחולל תמורות ולקשור קשר - על כן השבית את עבודת החומה" (מלחמת היהודים, שם, שם). ייתכן שאגריפס אף קיבל זאת בפקודה מפורשת מהקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. החיכוך בין אגריפס לקלאודיוס בנוגע לחומה השלישית הייתה בעקבות התערבותו של ויביוס מרסיוס מושל סוריה שמצא עילה לאסור על המשך העבודות בטענה שביצור העיר יחתור תחת סמכותה של רומא ביהודה. אולם ככל הנראה לא הייתה כל כוונת זדון בפעולותיו של אגריפס ופקודתו של מרסיוס נבעה מסכסוך אישי וקנאה בקשריו האישיים הטובים של אגריפס עם הקיסר קלאודיוס. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי מנהיגי העיר והמורדים רק בסמוך לפרוץ המרד הגדול, כשהיא מתבצעת בחפזה ובאופי בנייה חלש יחסית. לאורך החומה תוכננו תשעים מגדלים שלפחות חלקם הושלמו ונבנו. לכמה מהמגדלים קראו "מגדלי הנשים". עוד שמות של מגדלים היו "מגדל פספינוס" בפינה הצפונית-מערבית, ו"מגדל היפיקוס" בנקודת המפגש של החומה הראשונה עם החומה השלישית בפאה המערבית של החומה.
למרות ביצורה היחסי של ירושלים חומת העיר נפרצה מצפון או ממערב על ידי כוחותיו של טיטוס אשר התקדמו לעבר בית המקדש.
ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הראשון מחוקרי ירושלים שעסק בתוואי החומה השלישית היה אדוארד רובינסון בשנת 1838, בסקר שערך על שרידי חומה גדולה שנמצאו מצפון לחומות העיר העתיקה, באזור מגרש הרוסים. סקר זה היה ראשיתה של מחלוקת מורכבת סביב מהלך בניית החומה השלישית. רובינסון סרטט מפה של השרידים שהיו מצויים על פני השטח, והציע שאלה הם חלק מקו החומה השלישית. במהלך השנים נעלמו השרידים הללו מן הנוף, והם לא הוזכרו בדיווחים מאוחרים יותר.[2]
בשנות ה-20 של המאה ה-20 חשפו אלעזר ליפא סוקניק ול"א מאיר שרידי חומה מצפון לשער שכם, וזיהו אותם כחלק מהחומה השלישית. לעומתם, קתלין קניון הציע לראות בשרידים אלו כקטע מהדייק שבנה טיטוס בשנת 70.[3] רייך, בהתחשב בגודל הביצורים שנחשפו וברמת הבינוי הגבוהה שבהם, שולל את אפשרות זו.[4]
למעשה שרידי חומה המקובלים על ידי הארכאולוגים כחלק מהחומה השלישית, הם ברחוב "החומה השלישית" בשכונת מורשה (מוסררה), לצד תחנת דלק ברח' חיל ההנדסה (שיח' ג'ראח), ושרידים נוספים שהתגלו מאוחר יותר על ידי רינה אבנר באזור מגרש הרוסים, כשלצידם שרידי קרב ההבקעה של הלגיון הרומאי בשנת 70 לספירה.[5][6]
כחלק מן המחקר שערך יוסף שפייזר עוגנה המפה ההיסטורית שפרסם רובינסון בעזרת תוכנת ממ"ג (GIS), ושורטטו מפות המרכזות את כלל החפירות הארכאולוגיות שנערכו בתוואי החומה, וממקמות במדויק את תוואי קו החומה.[7]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר יעקב נפתלי שמחוני, עם מבואות, הערות ומפתחות. הוצאת מסדה, 1968
- מיכאל אבי יונה, שמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966
- דן בהט, אטלס כרטא לתולדות ירושלים
- מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, ירושלים, 1983
- סוקניק א.ל ,מאיר ל.א, חפירות החומה השלישית של ירושלים העתיקה, ירושלים, תרצ"א, 1930.
- יוסף שפייזר, מבט על תוואי החומה השלישית של ירושלים באמצעות מיפוי מחודש, מחקרי יהודה ושומרון ל', 2021, עמ' 65–90
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רחוב החומה השלישית באתר עיריית ירושלים
- החומה השלישית, סקר רשות העתיקות
- שרה בן-אריה, חפירות החומה השלישית בירושלים, קדמוניות, גיליון 23–24, תשל"ד, 1973, עמ' 113-111, באתר JSTOR
- צבי אילן, החומה השלישית, דבר, 23 בפברואר 1973
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גרשון בר-כוכבא, אהרן הורביץ ואייל מירון (עריכה מדעית), מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 62.
- ^ יוסף שפייזר, מבט על תוואי החומה השלישית של ירושלים באמצעות מיפוי מחודש, מחקרי יהודה ושומרון ל, 2021, עמ' 68
- ^ K. Kenyon, Digging Up Jerusalem, london 1974, p. 254-251.
- ^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40
- ^ איתי בלומנטל, התגלתה עמדה רומית ממנה שוגרו אבני בליסטראות על י-ם, באתר ynet, 20 באוקטובר 2016.
- ^ ניר חסון, ממצאי חפירה במגרש הרוסים עשויים לפתור את חידת החומה השלישית, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2016.
- ^ יוסף שפייזר, מבט על תוואי החומה השלישית של ירושלים באמצעות מיפוי מחודש, מחקרי יהודה ושומרון ל, 2021, עמ' 69-86