הוקון השישי, מלך נורווגיה

הוקון השישי
Håkon Magnusson (בנורווגית)
Håkan Magnusson (בשוודית)

החותם של הוקון השישי
לידה	1340 שוודיה
פטירה	1380 (בגיל 40 בערך) אוסלו, נורווגיה
שם מלא	הוקון מגנוססון
מדינה
מקום קבורה	כנסיית מריה הקדושה, אוסלו, נורווגיה
בת זוג	מרגרטה
שושלת ביילבו
אב מגנוס הרביעי אם בלאנש מנאמור צאצאים אולף
מלך נורווגיה 15 באוגוסט 1343 – 1380 (כ־36 שנים) → מגנוס השביעי אולף הרביעי ←
מלך שוודיה 1362–1364 (כשנתיים) → מגנוס הרביעי אלברכט ←

הוקון מגנוססון (בנורווגית: Håkon Magnusson, בשוודית: Håkan Magnusson;‏ 1340 – 1380) היה מלך נורווגיה מ-1343 ועד מותו, תחת השם הוקון השישי ומלך שוודיה מ-1362 ועד 1364, תחת השם האקאן השני. לעיתים הוא ידוע בשם הוקון מגנוססון הצעיר, כדי להבדילו מרב-סבו, הוקון החמישי, שמלך בין השנים 1299–1319.

הוקון היה בנו הצעיר של מגנוס הרביעי, מלך שוודיה, שמלך גם בנורווגיה כ"מגנוס השביעי". הכוונה הייתה שאחיו הגדול, אריק, יירש את אביהם על כס מלכות שוודיה, בעוד שהוקון הוכתר כמלך נורווגיה עוד בחיי אביו. מגנוס העדיף את הוקון על פני אריק, וכך גרם לאריק למרוד ולהשתלט על דרום שוודיה. אריק מת ב-1359 והוקון נעשה שליט-שותף של שוודיה יחד עם אביו שלוש שנים לאחר מכן. השניים מלכו יחדיו על שוודיה עד –1364, כאשר הם הודחו לטובתו של אחיינו של מגנוס, אלברכט ממקלנבורג, על ידי קבוצת אצילים שוודים גולים בראשותו של בו יונסון. מגנוס והוקון ניסו לקבל בחזרה את כס המלכות השוודי, אך ללא הצלחה.

ב-1363 נשא הוקון לאישה את מרגרטה, בתו של ולדמר הרביעי, מלך דנמרק. הנישואים, שבעצמם היו חלק ממאבק כוחות נורדי, הביאו לעולם בן אחד, אולף. עימותיו המתמשכים של הוקון עם חותנו הסתיימו רק כאשר זה האחרון הלך לעולמו ב-1375. הוקון ניצל את ההזדמנות כדי שבנו ייבחר כיורשו של סבו, והביס את קרובי משפחתה של אשתו מבית מקלנבורג בתביעתם לכתר.

לאחר מותו של הוקון ב-1380, ירש אותו בנו אולף, כשמרגרטה משמשת כעוצרת. אולף מת מבלי להותיר צאצאים שבע שנים לאחר מכן ומרגרטה לקחה על עצמה את השלטון על כל שלוש הממלכות הסקדינביות כמלכה האישה הראשונה שלהן.

ראשית חייו

הוקון נולד ב-1340, כנראה באמצע אוגוסט וככל הנראה בשוודיה, למרות שמועד ומקום לידתו המדויקים נותרו בלתי ידועים. הוא היה בנם הצעיר של מגנוס הרביעי, מלך שוודיה ושל בלאנש מנאמור. אחיו הבוגר, אריק, היה מלך יריב לאביו, מלך שוודיה בין השנים 1356 – 1359. הוקון ומשפחת אביו השתייכו לבית ביילבו השוודי, שירש את בית אריק בשוודיה ואת בית סבר בנורווגיה. הוקון היה נינו של הוקון החמישי, מלך נורווגיה כצאצא של בתו הבלתי חוקית, אינגבורג ונחשב כיורש מקובל לכתר על ידי האצולה הנורווגית. אב קדמון נוסף ראוי לציון של הוקון, דרך סבו מצד אביו, אריק, דוכס סדרמנלנד, היה מגנוס השלישי, מלך שוודיה.

העלייה לכס המלכות בנורווגיה

הוקון גדל בנורווגיה כדי להכינו להיות שליט הממלכה בזכות עצמו. במהלך ראשית הסתיו של 1343, נכחו רוב החברים הבולטים של מועצת הממלכה הנורווגית בפגישה אצל מגנוס בטירת ורברג שבמחוז הלנד. ב-15 באוגוסט אותה שנה, הוצאו מכתבים בכל רחבי נורווגיה ושוודיה המציינים שהמלך והמועצה החליטו שהוקון הוא יורש הכתר הנורווגי.

פחות משנה לאחר מכן, התכנסו נציגי הערים והציבור הכללי בטירת באהוס, שם הם הכריזו על הוקון כעל מלכם ונשבעו אמונים כלפיו. למרות שהפגישה בטירת באהוס סילפה את הקשרים ההיסטוריים למלוכה הנבחרת העתיקה של נורווגיה, קבעו מסמכי העלייה למלכות שהוקון היה שליט רק על חלקים מנורווגיה וכן תועד בבירור שסדר הירושה הנורווגי יתפוס רק אם הוא ימות מבלי להותיר אחריו יורש חוקי. הבאים בתור בסדר הירושה לכתר הנורווגי יהיו אחיו הבכור של הוקון, אריק וצאצאיו, אך תנאי זה נעשה שנוי במחלוקת עם מותו של אריק ב-1359. ההחלטות שהתקבלו בפגישות בטירת ורברג ב-1343 ובטירת באהוס ב-1344 אושררו מאוחר יותר בפגישה נוספת שהתקיימה בברגן ב-1350.

באוגוסט 1355 ויתר מגנוס על כס המלכות הנורווגי. עקב כך נותר הוקון כמלך יחיד על הממלכה, למרות שאביו המשיך לשלוט על הממלכה בשנים הבאות, אף כי לא נשא בתואר. האירוע המתועד הראשון שבו הוקון פעל כמלך יחיד ושליט על ממלכתו היה ב-22 בינואר 1358, כאשר הוא שלח מכתב זכויות לעיר הבירה אוסלו. ב-1355 הייתה נורווגיה מפוצלת למעשה בין הוקון ובין מגנוס. בפגישה בברגן ב-1350 ביקש מגנוס במיוחד למשול על הטריטוריות של הלוגלנד ועל האיים בים הצפוני. בנוסף החזיק מגנוס בשטחים של טונסברג וסקיין וכן הוא היה שליט על השטחים של בורגר ורוב מחוז בוהוסלן שהיו פייף אישי של המלכה בלאנש. עקב כך השתרעו רוב שטחי ממלכתו של מגנוס בדרום-מזרח נורווגיה, מול השטחים הכפריים החשובים של דרום שוודיה ומחוז סקונה שבשליטת שוודיה.

העלייה לכס המלכות בשוודיה

כמלך, נעשה הוקון מעורב באופן מידי בסכסוכים הפנימיים של אביו בשוודיה, שם העימות ההולך והגובר הפך להיות לוחמה גלויה. אריק לא היה שבע רצון משלטונו של אביו, ככל הנראה בשל העובדה שלא הוענקה לו חברות במועצת הממלכה השוודית ובשל ההעדפה של מגנוס לבנו הצעיר. כשאריק מהווה דמות שעליה הם נסמכו, פתחה קבוצה של אצילים, מהבולטים והחזקים ביותר בשוודיה, במרד כנגד מגנוס. בכול אופן, המרד היה קצר ימים ומגנוס ואריק הסכימו על שלום זה עם זה שנה לאחר פרוץ המרד. במסגרת הסכם השלום, הועלה אריק לדרגת מלך ומונה להיות שליט-שותף לצד אביו. כמו כן ניתנה לאריק השליטה בדרום שוודיה. כל המהלכים הללו קיבלו תפנית דרמטית כאשר ב-1359 מת אריק באופן פתאומי ממחלת הדבר. בהתאם להסכם השלום בין מגנוס לאריק משנת 1357, הדיחה האצולה השוודית עד מהרה את מגנוס ובחרה בהוקון כמלך שוודיה באספה שהתקיימה באופסלה ב-15 בפברואר 1362. החל מ-1357 נשא הוקון את התואר "לורד שוודיה", אך הוא ויתר על תואר זה עם בחירתו וכונה "מלך נורווגיה ושוודיה".

נישואים

ב-1359, התארסה מרגרטה, בתו הצעירה של ולדמר הרביעי, מלך דנמרק, להוקון בהסדר נישואים שמטרתו הייתה להיות חלק מברית רחבה יותר בין מגנוס לבין ולדמר. ההנחה הייתה שוולדמר יסייע למגנוס בדיכוי המרידות, החל מזו של אריק, על ידי פלישה לסקונה, שקודם לכן מושכנה למגנוס על ידי כריסטופר השני, מלך דנמרק, לפני מותו ב-1332, ומאז הייתה תחת שלטון שוודי. ולדמר עצמו היה אמור לקבל לידיו את טירת הלסינבורג, כתמורה לסיועו, אך ביוני 1359, מת אריק באופן בלתי צפוי ומגנוס ניסה להתכחש להבטחתו להעביר את הטירה לידי הכתר הדני. ולדמר היה שליט די שאפתן והיה נחוש בדעתו לאחד מחדש את חלקיה המפורדים של ממלכתו, כך שהוא המשיך בפלישה לסקונה ב-1360 באמצעות צבא שכירי חרב. עד מהרה כבשו הכוחות הדנים את הפרובינציה והחלו לצור על טירת הלסינבורג, ובסופו של דבר אילצו את חיל המצב השוודי להיכנע וכבשו את הטירה. כיבוש הטירה סימל את תפיסת השלטון על סקונה על ידי ולדמר וכאשר התברר שמגנוס לא מסוגל לכבוש מחדש את הפרובינציה בכוח, היא עברה לשליטה דנית. עימותים נוספים בין שני המלכים הקפיאו את חוזה הנישואים לכמה שנים עד שבסופו של דבר, ב-1363 התפייסו שני הצדדים. הוקון ומרגרטה נישאו באותה שנה בקתדרלה של קופנהגן.

מרד בשוודיה

שלט האצולה המאוחד של הוקון השישי כמלך נורווגיה ושוודיה

ולדמר הרביעי, מלך דנמרק, חותנו של הוקון השישי, יריבו ובעל בריתו

ב-1363, הגיעו חברים לשעבר במועצת הממלכה השוודית, בהנהגת בו יונסון, לחצר דוכסות מקלנבורג-שוורין. אנשי האצולה השוודים שכנעו מידית את הדוכס, אלברכט השני, שהייתה לו השפעה בענייניה של שוודיה באמצעות נישואיו לאחותו של מגנוס, יופמיה, להתערב לטובתם בעימות מול מגנוס והוקון ולהדיח את שניהם לטובת בנו ובנה של יופמיה, אלברכט. ב-1364 גייס אלברכט סיוע צבאי מכמה אנשי אצולה חזקים מצפון גרמניה ועד מהרה פלש לשוודיה ובנו הוכתר כמלך החדש. בנובמבר 1365, הוכרז אלברכט הצעיר באופן רשמי כמלך שוודיה, למרות שטקס ההכתרה התקיים כבר ב-18 בפברואר 1364. מגנוס מצא מקלט אצל בנו בנורווגיה, שם הוא החל מיד בתוכניות לכיבוש מחדש של שוודיה. לאחר הפלישה, הושגה שביתת נשק זמנית בין שני הצדדים ולמרות שהוקון ומגנוס איבדו את שליטתם על שוודיה, הם עדיין הצליחו לשמור על שליטתם על המחוזות החשובים של וסטרייטלנד, דלסלנד וורמלנד.

בראשית 1365 כינסו הוקון ומגנוס צבא גדול בוסטרייטלנד, שכלל בעיקר נורווגים, אך גם מספר רב של שוודים מהמחוזות הללו והם צעדו אל סטוקהולם שהייתה בשליטה גרמנית. ב-27 בפברואר פרסם הוקון הכרזה כנגד אלברכט ממקלנבורג וכנגד תומכיו, ועודד את האוכלוסייה המקומית להתמרד נגדו. הצבא הנורווגי נכנס לאופלנד דרך העיר וסטרוס והתנגש עם הצבא השוודי-גרמני בקרב גטה הקשה, שבו נחלו הוקון ומגנוס תבוסה קשה ומגנוס נפל בשבי הגרמני, שם הוא נשאר שש שנים.

המטרה המרכזית במדיניותו של הוקון הייתה כעת להוציא את הגרמנים משוודיה ולשחרר את אביו מהשבי. הוא עדיין החזיק בשטחי מערב שוודיה והבין שהוא יוכל לסמוך על תמיכתם של כמה אנשי אצולה שלא היו שבעי רצון מהמעורבות הגרמנית. המלחמה בין נורווגיה לבין שוודיה המשיכה והוקון הבין עד מהרה שהוא זקוק לבעלי ברית. הוא כרת ברית עם חותנו, המלך ולדמר, מהלך שמאוחר יותר יסיט את מוקד מדיניות החוץ הנורווגית מהמערב למזרח. לאחר עימות קשה ומלחמה כנגד ערי צפון גרמניה וברית ערי הנזה, היה הוקון שוב חופשי למקד את תשומת לבו בשוודיה והוא שיגר מערכה מוצלחת כנגד הגרמנים בשוודיה. המערכה הצבאית הסתיימה במצור על סטוקהולם ב-1371, אז נראה שהוקון יכול היה להביס את הגרמנים ולנקום על ההפסד בקרב גטה, אך אלברכט ותומכיו הגרמנים הצליחו להחזיק מעמד במצור והוקון אולץ לחתום על הסכם שלום. ההסכם נחתם ב-14 באוגוסט 1371 והוקון שילם סכום כסף גדול לפדות את אביו מהשבי. לאחר שחרורו, חידש מגנוס את שלטונו על המחוזות בנורווגיה ובשוודיה עד למותו שלוש שנים לאחר מכן ב-1374.

מדיניות החוץ במזרח

ב-1361 פלש ולדמר וכבש את מחוז סקונה וכן את שני האיים של אלנד וגוטלנד ואת העיר ההנזאית ויסבי. באותה שנה, שיגר הצי של ברית ערי הנזה מתקפת נגד על הצי הדני, שהגיע לשיאה בקרב הלסינבורג, שבו הנחיל הצי הדני תבוסה קשה לצי ההנזאי. יותר מכך, הברית אולצה לקבל שביתת נשק משפילה, שבסופו של דבר הוביל לחוזה וורדינגבורג הלא נוח מבחינתה, שפגע משמעותית בכוחה ובהשפעתה. בנורווגיה, הוקון הסיט את מוקד פעולותיו בתחום הפוליטי ובתחום יחסי החוץ כלפי מזרח, והכיבוש מחדש של ממלכתו השוודית היה המניע העיקרי לכריתת הברית עם ממלכת דנמרק שחידשה את כוחותיה. הברית בין הנורווגים לבין הדנים איימה להעביר את מרכז הכוח הפוליטי והצבאי במרחב הנורדי והבלטי, וב-1365 גרמו סידרה של מחאות גרמניות בברגן לסגירת המשרד ההנזאי ברובע בריגן שבעיר עד ל-1366, מהלך שגרם לנזק זמני לסחר הנורווגי. ולדמר לא היה מסוגל לכפות את השלום השביר עם ברית ערי הנזה וב-1367 ייסדה הברית את "הקונפדרציה של קלן" כנגד דנמרק ונורווגיה, כמשקל נגד לשאיפות ההולכות וגדולות של שני המלכים. הקונפדרציה חידשה את בריתה עם שוודיה שהייתה בשליטה גרמנית וכינסה צי ספינות מלחמה גדול ובסופו של דבר תקפה את החוף הנורווגי והמשיכה לפשוט עליו כל הדרך עד למחוז אגדר שבדרום נורווגיה. כמו כן, שיגרה הקונפדרציה מערכה מוצלחת כנגד ולדמר בדנמרק, שהייתה הרת אסון עבור התוכניות שלו לאחד מחדש את הממלכה הדנית. הקונפדרציה פלשה לחוף הדני ובזזה אותו, פלשה למחוז סקונה שהייתה בשליטת דנמרק ואף כבשה ובזזה את העיר קופנהגן לאחר מצור מוצלח. מהלך זה, שהתנהל בשיתוף פעולה עם האצילים המורדים של יוטלנד, אילץ את ולדמר להימלט מממלכתו במהלך חג הפסחא של 1368. בהבינו את חוסר התועלת שבמלחמה המתמשכת והיקרה, בנוסף לסיוע ההססני שקיבל מהוקון, מינה ולדמר את ידידו ויועצו, הנינג פודבוסק, לנהל בשמו משא ומתן לשלום עם הקונפדרציה. הקונפדרציה הסכימה לשביתת נשק, אך רק בתנאי שוולדמר יבטיח להכיר בזכויותיהם להטיל מיסים ברחבי הים הבלטי ויחדש את זכויות הדיג שלהם במיצר ארסונד. בנוסף לכך, הקונפדרציה אילצה את ולדמר להעניק לערי ההנזאיות זכות השפעה על בחירת מלך דנמרק בעתיד, כולל הזכות להטיל וטו על כל מועמד לכתר. לבסוף, הקונפדרציה הביאה לשליטה של ברית ערי הנזה על כמה ערים על חוף סקונה ועל טירת הלסינבורג, לתקופה קבועה מראש של 15 שנים.

ב-24 במאי 1370, בטירת באהוס, חתמו נציגים מברית ערי הנזה, דנמרק ונורווגיה, על חוזה שטרלזונד ובכך שמו קץ למלחמה בינם. החוזה כלל את הארכת התוקף של שביתת הנשק שכבר הושגה, בחמש שנים נוספות. באמצעות חוזה זה, הגיעה ברית ערי הנזה לשיא כוחה באזור, כשהיא מחזיקה במונופול על הסחר. התבוסה מידיה של הברית הייתה שלב משפיל נוסף במדיניות החוץ של הוקון במזרח. לא רק שכוחו של המלך נחלש בהדרגה תחת הלחץ ההולך וגדל וההשפעה של הברית, אלא שהסחר הנורווגי גם סבל כתוצאה מהמונופול ההנזאי. הוקון החל להתעניין פחות ופחות בענייניה של דנמרק בעקבות הכישלונות הצבאיים מול ברית ערי הנזה והוא יכול היה שוב להפנות את תשומת לבו למדיניות שלו ללקיחתה מחדש של שוודיה מהגרמנים, מטרה שהושגה בהצלחה מוגבלת בשנים הבאות. אף על פי כן, הוקון חזר להתעניין בענייניה של דנמרק כאשר נפלה לידיו ההזדמנות לבחירת בנו כמלך דנמרק לאחר מותו של ולדמר ב-1375.

הירושה הדנית

ב-24 באוקטובר 1375 נפל ולדמר הרביעי למשכב ומת בטירת גורה שבזילנד. המלך החדש היה אמור להיבחר על ידי מועצת הממלכה הדנית וכל מועמד פוטנציאלי היה אמור להיות מאושר על ידי ברית ערי הנזה. בשל העובדה שוולדמר לא הותיר שום יורש ברור לכתר, הועמדו לבחירה שני מועמדים: הוקון ומרגרטה הציעו את בנם, אולף כטוען לכתר. הגיס שלהם, היינריך השלישי, דוכס מקלנבורג (האלמן של אחותה הבכורה של מרגרטה, אינגבורג, והבן של דודתו של הוקון, יופימיה), הציע את בנו (אחיינם של הוקון ומרגרטה), אלברכט. הוקון, שכבר איבד חלק ניכר משטחי ממלכתו בנורווגיה לטובת הגרמנים, היה מוכן להשקיע רבות בהבטחת עליית בנו לכס המלכות הדני. כדי להגשים מטרה זו, לווה הוקון סכומי כסף גדולים והציע אותם לברית ערי הנזה כדי שנציגיהם בגוף הבוחר יהיו נייטרליים, הצעה שהתקבלה על ידם מיד. בנוסף, מועצת הממלכה הדנית נטתה להסכים לאיחוד והברית האפשרית עם נורווגיה, בעיקר בשל הרגשות האנטי-גרמניים במועצה ואי הרצון שלה לאפשר את עלייתו לכס המלכות של שליט גרמני שני בסקנדינביה. ב-3 במאי 1376 נבחר אולף השני, מלך דנמרק באספה שהתקיימה בעיר סליילסה וירש את סבו. תהליך הבחירה היה ניצחון חשוב להוקון ולשאיפותיו בתחום מדיניות החוץ, קיצץ בתחום ההשפעה של הגרמנים בסקנדינביה והרחיב את תחום השפעתו שלו.

מדיניות הפנים

ב-1349 הגיעה לברגן מגפת המוות השחור על סיפונה של ספינת סוחר אנגלית. המגפה הגיעה לממדים הרסניים, פגעה ב-50% עד 60% מהאוכלוסייה והותירה את הממלכה בתקופה של שקיעה כלכלית וחברתית. מצבה הפיננסי של נורווגיה, שכבר קודם לכן היה חלש, התמוטט כאשר המגפה הכתה בממלכה ומדיניות החוץ האגרסיבית של הוקון גבתה גם היא מחיר כבד מכלכלתה הדועכת של נורווגיה. ב-1371 שילם הוקון סכום של 12,000 מרקים של כסף תמורת שחרורו של אביו מהשבי הגרמני, סכום שלבדו היה גבוה יותר מההכנסות השנתיות הרגילות של הממלכה ממסים לפני פרוץ המגפה. כדי לשלם סכום זה הוטל על נתיני הממלכה מס מיוחד. ב-1379 פתר הוקון את סכסוך הירושה על רוזנות אורקני, שטח חסות נורווגי בתחומי סקוטלנד. ב-2 באוגוסט אותה שנה, במרסטרנד שליד טונסברג, העניק הוקון את התואר רוזן אורקני להנרי סינקלייר, כשהוא מעדיף אותו על פניו של יריבו, מליז ספר, בן דודו של סינקלייר. בתמורה, התחייב סינקלייר לשלם 1,000 נובלים עד ל-11 בנובמבר אותה שנה ולשרת את המלך הנורווגי באורקני או בכל מקום אחר יחד עם 100 אנשים חמושים ומצוידים, לתקופה של עד שלושה חודשים, כאשר יידרש לכך. כבטוחה לקיום התחייבויותיו אלו, היה על סינקלייר להותיר אחריו בני ערובה נכבדים כאשר הוא יצא בדרך חזרה לאורקני. לא ידוע אם הוקון ניסה אי פעם לממש את התחייבותו של סינקלייר להעמיד לרשותו את הכוח הצבאי הזה, או אם הסכום המוסכם שולם בכלל במלואו. זמן קצר לפני מותו ב-1380, התיר הוקון לבני הערובה לשוב לביתם. יותר מכך, לכל משך תקופת מלכותו, היו להוקון יחסים סבירים עם הכנסייה. כמו כן, במשך כל תקופת מלכותו, במיוחד לאחר שאיבד את שוודיה לגרמנים, הביע מספר ניכר של אנשי אצולה שוודים את נאמנותם להוקון והם התיישבו על אדמות נורווגיה. הסיבה המקובלת באופן כללי לכך הייתה חוסר שביעות רצונם כלפי מלך שוודיה ממוצא גרמני והעדפתו למינוי קרובי משפחתו לתפקידים שונים. באופן מוזר, אצילים גרמנים ממקלנבורג שירתו תחת שלטונו של הוקון.

מדיניות צבאית

במשך כל תקופת מלכותו של הוקון, יושמה רפורמה נרחבת בצבא הנורווגי. המבנה הארגוני של הצבא שונה מהמבנה המסורתי של צבא האיכרים המגויס לגוף צבאי שהיה בשליטתם הישירה של האצילים הנורווגים הנאמנים למלך. קודמו של הוקון על כס המלכות הנורווגי התמיד ביישומה של מדיניות פנים שעל פיה הונהג שירות אזרחי בממלכה ושורות הצבא הורחבו. אף על פי כן, הוקון לא המשיך ביישום מדיניות זו והוא בחר להאציל סמכויות צבאיות ללורדים הנאמנים עליו. כתוצאה מכך, עלה בידו של הוקון לגייס צבאות גדולים יותר, אך בהדרגה עלתה העלות הכספית של החזקת צבאות אלו. בשל המלחמה נגד שוודיה ובשל המדיניות הנורווגית האגרסיבית במזרח, היה על הוקון ללוות כספים בקנה מידה חסר תקדים כדי להחזיק את צבאותיו ולהסתמך בהדרגה על האצולה הנורווגית ועל הסוחרים הגרמנים העשירים. הגידול בחוב החיצוני יגרום בהמשך לשינוי מרכז הכובד הפוליטי ולהחלשת עוצמתו של המלך.

שנותיו האחרונות ומותו

בערוב ימיו היה הוקון מותש כבר מהלוחמה המתמדת ומהעימות המתוח מול בן דודו, אלברכט ממלקלנבורג. ההשערה הייתה שלחצים אלו, בנוסף לקשיים הפיננסיים המשמעותיים, תרמו לקיצור ימיו של הוקון. הוקון מעולם לא חדל לשאוף להשיב לעצמו את נחלותיו בשוודיה ובמרץ 1380 הוא הוציא מכתבים בהם קרא להתכונן למלחמה כנגד הגרמנים בשוודיה. במכתבים הוא הורה לגייס צי שיתכונן ליציאה למלחמה. נראה היה ככל הנראה שהגרמנים הפרו את הסכם השלום הקודם וזממו לפתוח במלחמה כנגד הוקון. בכל אופן, אין בנמצא תיעוד לקרב או למלחמה באותה תקופה. בזמן כל שהוא במהלך הקיץ או ראשית הסתיו של 1380, מת הוקון השישי באוסלו, בהיותו בן 40. הוא נקבר בכנסייה מריה הקדושה באוסלו. לאחר מותו ירש אותו בנו אולף, כשאלמנתו מרגרטה משמשת כעוצרת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הוקון השישי, מלך נורווגיה בוויקישיתוף

• Håkon 6 Magnusson, Norsk biografisk leksikon (בנורווגית)
• Håkon 6. Magnusson – den yngre, Store norske leksikon (בנורווגית)
• הוקון השישי, מלך נורווגיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• הוקון השישי, מלך נורווגיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)