הוסיאטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הוסיאטין
Гусятин
סמל הוסיאטין
סמל הוסיאטין
סמל הוסיאטין
דגל הוסיאטין
דגל הוסיאטין
דגל הוסיאטין
טירת סידוריב ליד הוסיאטין
טירת סידוריב ליד הוסיאטין
מדינה אוקראינהאוקראינה אוקראינה
מחוז מחוז טרנופולמחוז טרנופול טרנופול
מחוז משנה הוסיאטינסקי
תאריך ייסוד 1431
שטח 1 קמ"ר
גובה 300 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 6,506 (2001)
קואורדינטות 49°4′N 26°11′E / 49.067°N 26.183°E / 49.067; 26.183
אזור זמן UTC +2
http://www.husyatin.com.ua

הוסיאטיןאוקראינית: Гусятин), הנקראת גם גוסיאטין, היא עיר במחוז טרנופול, אשר בדרום-מערב אוקראינה. הוסיאטין היא הבירה האדמיניסטרטיבית של מחוז המשנה הוסיאטינסקי. העיר שוכנת בעיקר על הגדה המערבית של נהר הזברוץ' אשר שימש כגבול בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לאימפריה הרוסית במאה ה-19. היא משתייכת לאזור ההיסטורי גליציה המזרחית.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שמו של היישוב הוא בשמם של הפרחים הנפוצים באזור, הארגנטינה אנסרינה, "עשב הכסף", המכונה באוקראינית "הוסיאטינקה". ישנה מסורת הגורסת כי שם העיר הוא כשם היישוב הקדום הוסא.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורות אוקראיניות, העיר הוקמה ב-1431. בראשיתה הייתה כפר מלכותי, אך המלכה בונה ספורצה החליפה את הכפר תמורת מחוז סלבוטצקי, ויש אומרים אף בעיר קייב עצמה. זיגמונט השני, מלך פולין אישר את הפיכת הכפר לעיר.

הוסיאטין מוזכרת לראשונה במסמכים משנת 1559, עת הייתה חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי. בשנה זו זכתה העיר באוטונומיה מוגבלת תחת זכויות מגדבורג. בתקופה זו העיר, בבעלות משפחת קלינובסקי, הייתה שייכת למחוז צ'רנובוגרודסק בפרובנצית פודוליה.

ב-1594, כתוצאה מסכסוך בין בעלי העיר לבין הקוזרק נאליביקה, התנפל האחרון על העיר ושרף את הטירה.

לאחר מלחמות קשות בין הפולנים לתורכים עברה העיר לידי הסולטאן ב-1672, אך לאחר 27 שנה חזרה לידי הפולנים.

במסגרת חלוקת פולין, בשנת 1772 פוצלה העיר: הצד המערבי של נהר הזברוץ' עבר לשליטת האימפריה האוסטרית יחד עם חבלי ארץ אחרים בדרום פודוליה, וסופח לאדמות הכתר האוסטרי (דוכסות) גליציה ולודומריה. חלקה המזרחי של העיר סופח לאימפריה הרוסית. מיד לאחר הסיפוח טייל הקיסר האוסטרי יוזף השני באזור והוקסם מפוריות האדמה ומהצפוי לאזור זה.

בשנת 1918, לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, פורקה האימפריה האוסטרו-הונגרית, והוסיאטין כולה עברה לשליטת הרפובליקה העממית של אוקראינה. בשנת 1919 נחל הצבא האוקראיני הפסד לצבא הפולני והעיר, על שני חלקיה, עברה לידי הפולנים. אולם השנים בהן הייתה העיר מפוצלת והתנהלה בשפות שונות ובתרבות שונה גרמו לכך שהאיחוד לא היה מלא. באותה עת הייתה העיר שייכת לפלך קופיצ'ינץ שבמחוז צ'ורטקוב.

בשנת 1939, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב פלשה ברית המועצות למזרח פולין, וסיפחה את האזור, ואיתו את העיר הוסיאטין. העיר צורפה לרפובליקה הסוציאליסטית של אוקראינה. הוסיאטין נכבשה על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1941 וחזרה לידי ברית המועצות ב-24 במרץ 1944.

יהדות הוסיאטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים היו בין הראשונים שהתיישבו בהוסיאטין לאחר שהוענקה לה אוטונומיה ב-1559 וקיימות עדויות לקיום בית כנסת כבר במאה ה-16. למרות היות הקהילה קטנה מאוד, היא סבלה מאנטישמיות כבר בתקופה זו, ובשנת 1623 נפוצה בעיר עלילת דם: בעלת העיר הלשקה קלינובסקה, יחד עם בנה מרטין, האשימו שלושה אחים יהודים שחטפו ילד נוצרי ורצחו אותו, ובעקבות כך הם "נשפטו״, עונו ונשרפו על המוקד.

במהלך פרעות ת"ח-ת"ט התבצרו יהודי העיירה והסביבה בבית הכנסת העתיק.

בית הכנסת בהוסיאטין, 1910

תחת שלטון הסולטאן העות׳מאני החלה הקהילה לפרוח, עד שנת 1699 בה חזרה העיר לשליטת פולין-ליטא. בשנה זאת החלה בניית בית הכנסת הגדול, אך בעקבות חזרת העיר לידיים נוצריות, ניסה הבישוף שרקובסקי לטרפד את הבנייה בטענה כי היא צריכה להיות מאושרת על ידו. רק כאשר מיכאל פוטוצקי התערב לטובת היהודים התאפשר המשך הבנייה. בשנת 1765 הגיע מספר היהודים ל-1,208 איש ששילמו מס גולגולת לוועד ארבע הארצות.

לאחר פיצול העיר, רוב היהודים חיו תחת שלטון האוסטרים, ומיעוטם חיו תחת שלטון הרוסים. במאה ה-19 הגיעה החסידות להוסיאטין, כאשר בנו של הרבי מרוז׳ין, מרדכי שרגא פרידמן, הקים בה את חסידות הוסיאטין, ובעקבות הגעת החסידות החלה הקהילה היהודית בעיר לגדול. בתקופה זו נבנו מבנים רבים כמו בית האדמו״ר בטירה ששופצה, בתי כנסת, מקוואות ובתי חולים. בעקבות התעוררות חסידות הוסיאטין (נצר לחסידות רוז'ין) הגיעה גם הציונות לעיר ותנועות כמו בני ציון החלו לפעול בה. בשנת 1900 חיו בעיר 5,373 יהודים, וערב מלחמת העולם הראשונה הגיע מספרם עד ל-8,000 בערך, חלקם פליטים מיישובי הסביבה. החל משנת 1906 פעל בעיר בית דפוס גדול בהנהלת ליפא שווגר, מחסידי הוסיאטין.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת פריחה זו הגיעה לסופה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כבר ב-1914 האדמו"ר מהוסיאטין, רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין, עבר לווינה ואיתו מספר מחסידיו (משם המשיך לתל אביב והעתיק את חסידות הוסיאטין לארץ ישראל). ב-9 באוגוסט 1914 פרץ הצבא הרוסי לעיר והשמיד מאות מבנים, היהודים החלו לברוח יחד עם כלל התושבים לערים השכנות, ובגלל תנאי הפליטות פרצה באזור מגפת טיפוס שהרגה עשרות בני אדם. המשטר הרוסי הוציא צו לגירוש היהודים ב-1915, וב-1916, בעוד הצבא הרוסי נסוג, הוא גירש שוב את כל היהודים שחזרו לאחר הגירוש הראשון. בסוף המלחמה החלו לחזור יהודים לעיר והאיכרים ערכו ביהודים מספר פרעות. בעקבות המאורעות מספר היהודים בעיר ירד ל-368 בלבד, כעשירת ממספרם ב-1890.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה התאוששה והחזירה לפעילות את בית הספר העברי, בתי הכנסת והמקוואות. הפעילות הציונית חזרה בצורת תנועות כמו המזרחי ותנועות רוויזיוניסטיות. הרב יעקב רינגל נשכר לכהן כרב הקהילה, והקהילה החלה לגדול שוב.

הקץ הגיע ב-6 ביולי 1941, כאשר הצבא הגרמני נכנס לעיר. האוקראינים החלו לפגוע ביהודים ולרצוח אותם, והנותרים שועבדו לעבודות כפייה. רבים מתו מרעב ועוני. במרץ 1942 הנאצים אספו את היהודים ששרדו וגירשו אותם ברכבות, וכך חוסלה הקהילה בת 500 השנים.

בית הכנסת העתיק של העיר, שנבנה במאה ה-16 והורחב במאה ה-17, שוקם תחת השלטון הסובייטי ופעל בו מוזיאון להיסטוריה מקומית, אך כיום הוא עומד נטוש.

מצבת הזיכרון לקהילת הוסיאטין בשדרת הקהילות בבית העלמין בחולון

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוסיאטין ממוקמת בדרום מערב אוקראינה על גדות נהר הזברוץ', על רמת פודולסק (רכס וולין פודולסקיה). לא הרחק מהעיר נמצא הר מדובורי אתר בעל חשיבות בוטנית לאומית וגאולוגית לאוקראינים.

ארכיטקטורה ואתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהוסיאטין ישנם מבנים ייחודיים רבים מהמאה ה-17 כמו כנסייה, טירה, בית כנסת בסגנון הרנסאנס. בעיר יש גם כנסייה ומנזר ברנרדיני. לפני 1928 נחשפה, באחד מאזורי הכפר של הוסיאטין, קבר מהתקופה הניאולותית ובו ארון מתים ישן. בית הכנסת הגדול של הוסיאטין שופץ על ידי הסובייטים שהפכו אותו למוזיאון, אך עד עתה קרס הגג של בית הכנסת והוא עומד ומוזנח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם יצחק אביטוב (בירנבוים), "מבית אבא", הוצאת המחבר, 1965
  • אברהם בקר, "קהילתיים", הוצאת ארגון יוצאי הוסיאטין הגליציאית, תל אביב, 1977
  • הוסיאטין, פאדאליער גובערניה, ניו יורק, 1968 (יידיש)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הוסיאטין בוויקישיתוף