הגלריה לאמנות אום אל-פחם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגלריה לאמנות אום אל-פחם
הגלריה לאמנות אום אל פחם
הגלריה לאמנות אום אל פחם
מידע כללי
סוג גלריה לאמנות
כתובת דרך אלמרמאלה, אום אל-פחם
מיקום אום אל-פחם עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים סעיד אבו שקרה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1996
תאריך פתיחה רשמי 1996 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°31′26″N 35°09′15″E / 32.523833333333°N 35.154166666667°E / 32.523833333333; 35.154166666667
http://ummelfahemgallery.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הגלריה לאמנות אום אל פחם היא גלריה לאמנות עכשווית ערבית-פלסטינית בעיר אום אל פחם.

הגלריה הוקמה בשנת 1996 ביוזמתו של אחד מבני היישוב, האמן סעיד אבו שקרה שאף משמש בה כמנהל וכאוצר ראשי. מטרת הקמתה הייתה להביא אמנות עכשווית ואיכותית לאום אל פחם ולתושביה, להציג אמנות ערבית ופלסטינית מקורית ולשמר ולפתח את התרבות הפלסטינית[1].בהיעדר גלריות נוספות לכל המגזר הערבי במדינת ישראל הפכה הגלריה למקום מפגש חשוב בין אמנים ממגזרים שונים, אזרחים מהשורה וכן בין אמנים מקומיים לאמנים מחו"ל.

הקמת הגלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניע עבור אבו שקרה להקים את הגלריה היה מותו של בן דודו האמן עאסם אבו שקרה ממחלת הסרטן, בגיל 29. ב-1994 נערכה תערוכת יחיד גדולה של היצירות שהותיר אחריו, בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. אבו שקרה בראיון תיאר כיצד "בערב הפתיחה הגיעו לביתן ארבעה אוטובוסים מאום אל פחם, אבל זה לא שימח אותי. הרגשתי שהתערוכה הזאת הייתה צריכה להתקיים באום אל פחם, ולא בתל אביב. האוצרים היהודים באים ולוקחים איזה אמנים שנראים להם, ואנחנו לא מסוגלים אפילו לקחת אחריות על החיים שלנו. לא מסוגלים לטפל בתרבות שלנו. מין אימפוטנציה תרבותית. לא יכולתי לשאת את המצב הזה"[2].

ככל הנראה משפחתו של עאסם לא יכלה לתחזק את העבודות שהותיר אחריו כראוי או שהציעו להם סכומים גבוהים בתמורה ולכן הם התחילו למכור אותן. תחילה למשפחה היו עשרות עבודות ועכשיו נשארו כמה בודדות. סעיד אבו שקרה מעיד שאחת ממטרות הגלריה הייתה להקים קרן ובאמצעותה להחזיר את העבודות של עסאם למקום שבו הן צריכות להיות[3].

לדברי אבו שקרה, עד שהגלריה הוקמה, האמן הפלסטיני היה כמו כלי שמחכה ליהודי שיזמין אותו להציג. עם הקמת הגלריה הוקם בית לאמן הפלסטיני[4].

אבו שקרה הרגיש שלא המדינה ולא המנהיגות הפלסטינית תורמים לקידום התרבות הפלסטינית בישראל. לטענתו, המנהיגות הפלסטינית אמנם עבדה קשה, ארגנה הפגנות וחשבה שאפשר להשיג דרכן דברים, אבל זה היה בזבוז זמן ואנרגיה אנושית שכן הפגנות לא משנות מציאות, אנשים משחררים בהן קיטור ואז חוזרים לעבוד. אבו שקרה הקים את הגלריה כיוון שהרגיש שמצופה מכל פלסטיני שיפסיק להאשים אחרים ויתחיל לעבוד ולתרום בתחומו. הקמת הגלריה הייתה אקט של מחאה, ותפקידה "להחזיר עטרה ליושנה"[4].

כאשר אבו שקרה הגה את הרעיון להקים גלריה לאמנות באום אל פחם, הוא פנה לראש העיר, השייח ראאד סלאח (קרוב משפחתו של אבו שקרה וכיום מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית). בשלב הראשון השייח הסכים להקצות מבנה לטובת העניין ובעקבות הסכמתו אבו שקרה השיג מימון לשיפוצים מהאגף לתרבות ערבית במשרד התרבות. זמן קצר לאחר מכן הזמין סלאח את אבו שקרה לפגישה, בטענה שיש התנגדויות בקהילה. בתגובה אבו שקרה הציע לאמנים מובילים, יהודים וערבים, להציג בתערוכה, הזמין את השרה שולמית אלוני לפתיחת התערוכה והדפיס מאות הזמנות. אל הפגישה עם השייח סלאח הגיע כשבידו ההזמנות לתערוכה, שאמורה הייתה להיפתח כעבור חודש[2].

אנשים ואמנים מקומיים נוספים לקחו חלק בהקמת הגלריה, ביניהם האמן פריד אבו שקרה, אחיו הצעיר של סעיד, שבהמשך פתח גלריה בנצרת אך המשיך לקחת חלק באוצרות תערוכות ובהפקת קטלוגים בגלריה באום אל פחם[4].

פעילות, פרויקטים וחיבור לקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלריה לאמנות אום אל-פחם פועלת במסגרת עמותת "אל סבאר" וחברים בה אנשי רוח ותרבות מכל אזור ואדי עארה. היא פועלת ללא מטרות רווח ומתוקצבת באופן שוטף ממשרד החינוך, תרומות מתושבי המקום ועוד[4]. הפעילות השוטפת בגלריה (תערוכות אמנות עכשווית, מפגשים ושיח גלריה, סימפוזיונים, סדנאות יצירה וימי עיון), מושכים קהל רב והופכים את הגלריה למקום מרכזי בחיי התרבות המקומית והבינלאומית[5]. כמו כן, הגלריה מפעילה מערך חינוכי ויוזמות משלבות קהילה, ומקיימת כנסים שמטרתם קידום נושאים תרבותיים וניהול דיאלוג רחב על הנרטיב והאמנות הפלסטינית העכשווית[6]. מאז הקמתה רשמה הגלריה לזכותה שורה ארוכה של הישגים, בהם עשרות תערוכות (כארבע בשנה בממוצע) של אמנים מהארץ ומחוצה לה, שמשכו למקום מבקרים מכל העולם. הישג חשוב במיוחד הוא מספרם הרב של התלמידים הנוטלים חלק ב"יום האמנות", הכולל ביקור בגלריה, בסדנאות היצירה ובחוגי האמנות. במהלך פעילויות הגלריה ביקרו בה אלפי תלמידים מכל בתי הספר באזור ואדי עארה ו"המשולש"[1].

הגלריה מקפידה להיות מחוברת לקהילה ומתקיימים בה פרויקטים וחוגי אמנות לילדים ולמבוגרים. בנוסף, מתקיימים בה גם שיעורי פסיכודרמה ושיעורי בלט לילדות. לדברי אבו שקרה מי שמביא את הילדים הן נשים מסורתיות שהחליטו לעשות שינוי[7]. פרויקט נוסף המתקיים דרך קבע בגלריה הוא סדנאות קרמיקה לנשים אותן מנחה האמנית רינה פלג. על פי דבריו של אבו שקרה רוב הנשים שבאות לסדנאות הקרמיקה מעולם לא החזיקו מכחול ביד ויש כאלו שאף פעם לא יצאו מהבית לפעילות חברתית כלשהי. בכל יום יש בגלריה שלוש קבוצות של נשים, כל אחת של עשרים-שלושים משתתפות שלומדות, יוצרות ומייצרות מוצרים שאולי יוכלו למכור אותם אחר כך לצורך פרנסה[4].

מנהג חשוב נוסף שמחבר את הגלריה לקהילה הוא הוצאת עבודות אמנות אל מחוץ לגלריה והצגתן בחללים של בתים פרטיים ושל מבני ציבור, בחנויות ובמטעי הזיתים. הקהל הערבי והיהודי שמגיע לתערוכות מסוג זה מוזמן לשוטט ברחובות אום אל-פחם, לחפש את יצירות האמנות, להתחבר לתושבים ולדבר איתם. זהו פרויקט שמחבר את תושבי המקום לעשייה האמנותית[4]. כמו כן, הגלריה הפכה לתחנה ראשונה לבאי היישוב, וממנה יוצאים סיורים מודרכים אל תוך היישוב ולסביבתו[1].

על מנת לקדם ולעזור לאמנים פלסטינים צעירים, הגלריה שוכרת להם אוצר, שמלווה ומנחה אותם לקראת תערוכה בגלריה. בנוסף, הגלריה מציעה לאמנים צעירים עזרה בהגשה לקרנות ופרסים ובהפקת קטלוגים[4]. בשנת 2008 הקים סעיד אבו שקרה את ארכיון הגלריה, בו יכולים המבקרים ללמוד על החיים באזור לפני הנכבה. הארכיון כולל מאות ראיונות עם זקני ואדי עארה, תמונות ותיעוד של כל מה שעבר עליהם עם הקמת המדינה, הגירוש והרס הכפרים. בארכיון אפשר, למשל, למצוא תמונות של שוק החמורים במגידו מ–1945, של נציגי הקהילה הערבית חותמים על הסכם כניעה עם נציג הממשל הצבאי הישראלי ועוד[2].

קשיי הקיום של הגלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי בקיום הגלריה הוא לא רק מול הממסד והציבור היהודי, אלא גם מול החברה הפלסטינית. אבו שקרה אומר כי "התנועה האסלאמית בישראל, שהייתה בשלטון, מתנגדת לאמנות, כמו שהיהדות מתנגדת. לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואני עוסק בפסלים ובתמונות אינסוף. כמו כן, באום אל פחם מרבית האוכלוסייה ענייה ומסורתית. אז איך אני מחבר את העוני עם גלריה אליטיסטית, שהתפקיד שלה להציג אמנות איכותית לכל העולם? איך אני פועל עם כל הניגודים האלה והופך את אום אל פחם למרכז רב־תרבותי? אני יוצר דיאלוג מסוג חדש"[2].

בראיון אחר מרחיב אבו שקרה את דבריו בנוגע לקשיים בהם הגלריה נתקלה: "תחילה נתקלנו בתופעה יותר קשה מהתנגדות- אדישות. אנשים לא הבינו למה צריך את זה. חשבו שזו עוד יוזמה שתוחלת החיים שלה קצרה ולא נתנו לה סיכוי. רק אחרי שנוצר קשר עם גורמים מובילים באמנות בארץ ובעולם המחויבות שלנו המקימים וגם של הקהילה ומנהיגיה הכתה שורש. עברנו דרך ארוכה מאז להשגת מודעות ציבורית. פעם אמרו "הגלריה של סעיד", היום אומרים "הגלריה של אום אל-פחם", יש גאווה מקומית, התושבים רוצים את הגלריה ומרגישים שהיא שלהם"[4].

כמו כן, הגלריה מושפעת מהמצב הביטחוני בארץ. דוגמה טובה לכך ניתן היה לראות בשנת 1999 בה הציגה בגלריה האמנית יוקו אונו את התערוכה "חלון פתוח" שהביאה לפריצה גדולה של הגלריה למודעות. שנה אחר כך היה נראה שכל המאמצים היו לשווא. השלט הענק שפרסם את תערוכתה של יוקו אונו נותר בכניסה לאום אל פחם, והיה אחד המוקדים הראשונים למתקפה הוונדליסטית שביצעו מפגינים באינתיפאדה שפרצה בשנת 2000, לצד הרס בסניפי הבנק והדואר בעיר. ההשפעה על הגלריה הייתה קטלנית ולקח למבקרים זמן רב עד שחזרו[2].

במהלך שנות הפעילות ביקרו מספר אנשי אמנות ישראליים את אופי פעילות הגלריה וטענו כי הגלריה מציגה פולקלור פלסטיני ולא אמנות מודרנית כפי שהיא מתיימרת לעשות. אבו שקרה טוען לעומת זאת כי "טוב שיש ביקורת, אנחנו הגלריה הראשונה שעוסקת בנושאים האלו. מותר לנו לעשות גם טעויות ולהתבלבל, אבל רק אנחנו נחליט מה טוב לנו ומה לא. המטרה והרעיון של הגלריה הוא שאנחנו, ערביי ישראל נכתוב את התרבות שלנו, נחקור אותה, נוביל אותה במובנים שלנו ונתעד אותה בדיוק כמו שאנחנו רוצים. אני חושב שהביקורת הזאת היא ביקורת מתנשאת שלא מכירה את הצרכים שלנו ומתעלמת מכך שבזמן שהמגזר היהודי שגשג במשך שישים שנה אנחנו היינו שקועים בהישרדות פיזית בלבד"[7].

המעבר מגלריה למוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חלוף השנים והתפתחות הגלריה, התפתחו גם שאיפותיו של אבו שקרה, שרצה להעביר את הגלריה למבנה חדש בעיר ולהפכה למוזיאון הערבי הראשון בארץ שיוקדש לאמנות חזותית ויהיה מוכר על ידי הרשויות בתחומי הקו הירוק[2]. נוסף על חללי התצוגה יכלול המוזיאון גם ארכיון היסטורי, לתולדות העיר אודיטוריום ודירות אמן[1].

בשנת 2002 פנתה הנהלת הגלריה אל זאהה חדיד, האדריכלית הבריטית ילידת עיראק, בבקשה לתכנן את המוזיאון בעיר. אולם המשא ומתן עם משרדה הופסק כעבור זמן מה. תוכנית חליפית של האדריכל הערבי-ישראלי סנאן עבד אל-קדר, הוצגה בשנת 2007 בטקס חגיגי במוזיאון תל אביב, ואולם גם היא נגנזה בגלל אי הבנות בין הצדדים[1].

בפברואר 2007 הכריז סעיד אבו שקרה, כנגיד עמותת "אלסאבר", על תחרות לתכנון המוזיאון באום אל פחם. העמותה הכריזה על תחרות מסודרת בשיתוף איגוד האדריכלים בישראל. בתחרות היו כמה שלבים. השלב הראשון היה אנונימי ופתוח לכל האדריכלים ומבין 49 ההצעות שהוגשו נבחרו חמש הצעות. בשלב השני התמודדו שלושה משרדי אדריכלים ומבניהם נבחרה ההצעה שזכתה[1].

יושב ראש חבר השופטים היה האדריכל יוסי פרחי, והשופטים היו ערבים ויהודים, וביניהם אדריכלים, מנכ"ל המוזיאון, מהנדס העיר וחוקרת תרבות. החלטות חבר השופטים ונימוקיהם הוצגו בתערוכה לקהילה המקומית ולציבור הרחב. במהלך התערוכה התבקש הציבור לבחור את העבודה המועדפת עליו בהצבעה לתוך תיבה נעולה. הצעה זו נקראה "מועדפת הציבור"[1].

בתכנון המבנה החדש של המוזיאון זכו האדריכל אמנון בר אור, המתמחה בשימור מבנים, ושותפיו לתכנון ליאור ציונוב וליאור ויתקון. טקס זכייתם התקיים ב-3 בנובמבר 2008 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. בפרס השני זכו ד"ר יוסי קורי, האדריכל פרח פרח והמעצב פלאביו אדריאני. הפרס הראשון בסך 60,000 ₪ והפרס השני בסך 25,000 ₪ הוענקו על ידי מפעל הפיס. הפרס השלישי בסך 10,000 ₪ שתרמה משפחה מאום אל פחם שבנה נהרג בפיגוע בירדן, הוענק למשרד סטוי אדריכלים[1].

בנימוקים לבחירה כתבו השופטים בין היתר, כי התוכנית של בר אור מציעה פתרון פונקציונלי ומאפשר התמצאות טובה בבניין וכי העיצוב "מרשים בפשטותו"[8].

עריית אום אל פחם הקצתה למוזיאון שטח של 13 דונם סמוך לשכונה חדשה וליד אצטדיון כדורגל. שטחו הכולל של שהוקצה למוזיאון היה 15 אלף מ"ר ועלותו נאמדה ב-25 מיליון דולר. את הכספים תוכנן לגייס ממשרד התרבות ומתרומות של גופים שונים, מקצתם מהעולם הערבי[1]. התחזית הייתה שאבן הפינה למוזיאון תונח בשנת 2010 והמוזיאון ייחנך ב-2013[8].

עם סיום התחרות לבנייתו של מוזיאון אום אל פחם וקבלת אדמה מהרשות המקומית לבנייתו, נעשה מאמץ גדול להביא תרומות שיעזרו בבנייתו והקמתו[6]. אך רעיון הקמת המוזיאון ותפעולו השוטף חשף חלל גדול וחוסר משווע באנשי מקצוע, במשאבים, בתרומות ובתשתיות. מתוך מודעות ותחושה של אחריות לעתיד החלו מייסדי הגלריה לפעול בכמה כיווני עשייה: תכנון, גיוס כספים והכשרת צוות מקצועי. אמנים, אוצרים ואנשי מקצוע מתרבויות שונות הוזמנו לקחת חלק בעשייה. לצורך כך, נמכרו יצירות במכירות פומביות (דוגמת המכירה הפומבית שאצרה דפנה נאור בביתם של יוסי ומרי גילבן בשנת 2007 וגייסו בה 80 אלף דולר. במכירה זו הוצעו למכירה 40 יצירות, בהן של אסד עזי, דוראר בכרי, מוטי מזרחי, מיכל רובנר, פריד אבו שקרה)[1].

בשנת 2016 עשרות מיליוני דולרים עדיין הפרידו בין אבו שקרה לבין חלומו להפוך את הגלריה למוזיאון רשמי ומוכר על פי חוק המוזיאונים והדגם של בר אור ושותפיו עמד כשמונה שנים בתוך ויטרינת זכוכית במסדרון הקומה השנייה של הגלריה באום אל פחם. בשנה זו נפגש אבו שקרה כמה פעמים עם הממונה על התקציבים במשרד האוצר ועם אנשיו, והחל תהליך של ניסיון לגבש תוכנית תקציבית לבניית מוזיאון בגרסה מצומצמת הרבה יותר, של כ-4,000 מ"ר, אבל על אותו שטח, מה שיאפשר התרחבות בעתיד, כך שבהמשך תהיה אפשרות לגייס לבניה גם כסף מתורמים ערבים. לדברי אבו שקרה, אחד התנאים ההכרחיים להקמת המוזיאון היה ש-40% מהמימון יגיעו מתורמים ערבים, אולם אז גילה שבעולם הערבי מסרבים לתרום למוסד בתחומי ישראל, גם אם זה מוסד תרבות ערבי. לאחר שתוכנית הבניין החדש נגנזה, החליט אבו שקרה לנסות לקבל הכרה כמוזיאון במבנה הקיים[2].

"המוזיאון הערבי הראשון" הוקם, לכאורה, ביוני 2015, בסכנין, ביוזמת האמנים בלו סמיון פיינרו ואביטל בר שי. אין מדובר במוזיאון מוכר, אלא במוסד שמגדיר את עצמו מוזיאון פרטי. תגובתו של אבו שקרה הייתה זועמת. לטענתו הוא מזמן היה יכול לקרוא לגלריה מוזיאון מטעם עצמו, אבל "מוזיאון זה לא רק חלל, זו גם אמירה. זה תהליך שצריך להתבשל יחד עם האנשים והקהילה"[2].

מבחר תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האמיני יום יבוא", 2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת התערוכות המדוברות ביותר של הגלריה הייתה התערוכה "האמיני יום יבוא" שהוצגה ב-2002 בגלריה באום אל פחם ובגלריה פלונית תל אביב במקביל והשתתפו בה כ־300 אמנים. לתערוכה הגיעו מאות ישראלים, והיא הייתה להצלחה גם בהיבט של שותפות יהודית ערבית, מכיוון שמימי האינתיפאדה ועד אז הדירו ישראלים את רגליהם מאום אל פחם[7] .

התערוכה הייתה מעין פעולת המשך לתערוכת המחאה שארגנו שנה וחצי לפני כן חיים דעואל לוסקי, רועי רוזן ותמר גטר במחאה נגד הכיבוש ("השנה ה-33 - אמנים נגד מדיניות היד החזקה" פברואר 2001). הפעם, מלבד המחאה נגד ההרג וההרס המתמשכים בשטחים הכבושים, הדגש היה על דו קיום בתוך תחומי מדינת ישראל. משתתפי התערוכה בקשו להביע הזדהות עם הערבים אזרחי מדינת ישראל ולמחות על האפליה המתמשכת ועל הרעיון לעשות טרנספר בערביי המשולש[9].

בתערוכה שיתף אבו שקרה פעולה עם אוצרים ישראלים דוגמת רועי רוזן וחיים דעואל לוסקי והציגו בה אמנים ערבים ויהודים, בעיקר עבודות שנוצרו במיוחד לתערוכה. ההכנסות ממכירות התערוכה נתרמו לעמותת רופאים לזכויות אדם[7].

האמנים הידועים שהשתתפו בתערוכה אפשר למצוא את משה גרשוני, רפי לביא, מיכל נאמן, רועי רוזן, דגנית ברסט, מיכה אולמן, עיסא דיבי ויובל שאול, פיליפ רנצר, משה ניניו, גדעון גכטמן, תמר גטר, האחים אבו שאקרה, יוסף סלמה, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, אחלאם שיבלי, זויה צ'רקסקי, ניהאד דביט, אורי צייג, אליעזר זוננשיין, אוהד מרומי, אבנר בן-גל ואחרים, לצד סטודנטים ואמנים ידועים פחות. את התערוכה אצרו חיים דעואל לוסקי, רועי רוזן, סעיד אבו שאקרה, משה מוגרבי, בן הרצוג, אסנת וידר, יובל כספי ויהושע סיימון[9].

בשתי הגלריות התקיימה פעילות תרבותית נרחבת שכללה ערבי שירה של יהודים וערבים, מיצגים, הקרנת סרטים תיעודיים ודיונים[9].

ב-20 ביולי 2002 עברו התערוכות לגלריה "רוזנפלד" בתל אביב, שם נמשכה מכירת העבודות[9].

עבד עאבדי / "50 שנות יצירה- תערוכה רטרוספקטיבית", 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוצרת: טל בן צבי.

התערוכה השלישית מסוגה שמתקיימת בגלריה לאמנות באום אל פחם, מאז הקמתה, בנוסף לתערוכתם של האמן המנוח עאסם אבו שקרה והאמן שריף וואקד. פעילות אוצרותית זו מבטאת את המחויבות, האחריות והזכות שרואה הגלריה בעבודה מחקרית באשר לפעילותה והתפתחותה של האמנות הפלסטינית[10].

התערוכה מבטאת חתך רחב ומעמיק לתחומי פעילותו ושופכת אור על צורת עבודתו של האמן עאבדי מאז שנת 1962. אמן ששמו חקוק בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני ובתרבות הפלסטינית המתהווה בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה[10].

חשיבותו של עאבדי היא בהיותו החלוץ הראשון לנדוד מעבר לים כדי ללמוד, מתוך ידיעה ברורה שעיר מולדתו (חיפה) זקוקה לחזרתו, כדי לפעול ולהוביל בתחום עשייה לא מוכר. אין ספק שדרכו של עאבדי הצטלבה בדרכם של כל האמנים הפלסטינים אשר קדמו לו במעט זמן או צמחו איתו (כגון אסמאעיל שמוט, תמאם אלאכחל, וליד אבו שקרה ועוד)- קבוצה אשר הקימה את התשתית לדור ההמשך. צמיחתה של הגלריה באום אל פחם היא ללא ספק, קשורה לאותה תשתית שיצרה אותה קבוצה נבחרת שעאבדי השתייך אליה[10].

אסד עזי, "פרש נודד", 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוצר: גלעד מלצר.

לאחר למעלה מעשרים תערוכות יחיד והשתתפות בעשרות תערוכות קבוצתיות בעלות אופי מגוון, הערוכה "פרש נודד" הייתה תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה של עזי, מהחשובים שבאמנים הערבים-ישראלים ומהציירים המובילים בארץ בדור האחרון[11].

התערוכה נחלקה לשניים והוצגה גם בגלריה לאמנות אום אל פחם וגם במשכן לאמנות עין חרוד ופרשה כמה אפיקים מרכזיים ביצירתו של האמן אסד עזי במהלך ארבעה עשורים[12]. בנוסף, התערוכה התחקתה אחר הכרונולוגיה של התפתחותו של עזי כאמן, וגם אחרי הצירים המרכזיים של יצירתו: הציר האוטוביוגרפיה- דמות האב- חיל שנהרג כשאסד היה ילד צעיר, הגדילה בחברה כפרית-מסורתית, המעבר לחברה עירונית (חיפה, תל אביב) והשילוב של תחנות אלו בציור[11].

הקטלוג התלת-לשוני (עברית, ערבית, אנגלית) הציג מבחר רחב מעבודות של עזי (קרוב ל-100 עמ' צבע), לצד טקסטים שבחנו אספקטים שונים ביצירתו. בין כותבי הטקסטים ניתן למצוא את סעיד אבו שקרה, גליה בר אור וגלעד מלצר[11].

חללי התצוגה הגדולים בגלריה באום אל-פחם ובמשכן לאמנות בעין חרוד אפשרו לבחון את השפה הציורית הייחודית של האמן ולהציג את המוטיבים החשובים שהתפתחו לאורך הקריירה שלו. האוצר גלעד מלצר בחר לשני החללים קרוב ל-120 עבודות שמן, קולאז'ים וטכניקות מעורבות על בד, כמו גם מספר מצומצם של רישומים ועבודות על נייר. את העבודות עם המוטיבים המזרחיים בחר מלצר להציג באום אל-פחם ואת אלה עם המוטיבים המערביים בעין חרוד. החלטה זו נבעה בעיקר מהסיבה יש כי בחלק מהעבודות ה"מערביות" יש ביקורת, נצרות, עירום ועוד, ולכן הן אינן נוחות להצגה בגלריה באום אל-פחם[13].

"זהות האמן הפלסטיני", 2016[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוצר: פריד אבו שקרה.

בתערוכה הוצגו בעיקר יצירות מאוסף המוזיאון, שכולל את מיטב האמנים הפלסטינים, ביניהם ניתן למצוא את סלימאן מנסור, סופי חלבי, שריף ואקד, חאלד חוראני, עבד עבדי, בותיינה אבו מלחם, פטמה שינאן, מיכאל חלאק, חאדר ושאח, סמאח שחאדה, עבודות של ואליד, סעיד ופריד אבו שקרה, יצירות מושאלות מאספנים של עאסם אבו שקרה, וגם נציג חדש לשושלת האמנותית של משפחת אבו שקרה - כרים אבו שקרה הצעיר, אחיינו של עאסם. סך הכל הוצגו כ-35 אמנים, רובם יוצרים ציורים בסגנון פיגורטיבי[2].

יותר ממאה יצירות נפרשו על פני שלוש קומות הגלריה; הדגש היה על עבודות דו־ממד, בעיקר ציור ורישום, לצד מונטאז', הדפסים, צילום ועד (מעט) עבודות וידאו עכשוויות. בתערוכה היה ייצוג של אמנים מכל הדורות, מהאמנית הוותיקה סופי חלבי, שפעלה בשנות ה-30 וה-40, ולצדה עבד עבאדי וחליל ריאן, שהציג פסל ברונזה של שק לבנה מ-1975 ועד אניסה אשקר וסמאח שחאדה[14].

מבקרת האמנות גליה יהב כתבה על התערוכה ("מבוא לאמנות פלסטינית", הארץ, 28 באפריל 2016): "לעומת יומרת המיפוי, חלקם של אמנים בני "דור המדינה" גדול מאוד ביחס לחלקם של אמנים עכשוויים וצעירים. כוחה של התערוכה הוא בהפגנת הנוכחות, בכמות. קצת מכל שנתון, קצת מכל דבר, בבחינת ארוחת טעימות. היא משמשת הזדמנות מצוינת להיכרות ראשונית עם בסיסי היצירה הפלסטינית, מעין אינדקס התחלתי שממנו אפשר להמשיך ולהעמיק לתוככי עולמות־הדימויים של כל אחד מהאמנים. עולה המחשבה שבישראל מוכת הגזענות אולי זה די והותר"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פריד אבו שקרה וסעיד אבו שקרה, "משׂוכות צבר", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: מפנה האימפריות, כרך י"ט, בן-שמן: מודן, משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2019, עמ' 321–334

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 שי עודד, לאומיות זיכרון הנצחה ופולקלור: המוזיאונים והאוספים בחברה הערבית בישראל, אופקים בגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה, עמ' 74-88
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 אתר למנויים בלבד שני ליטמן, חלום המוזיאון של סעיד אבו שקרה, באתר הארץ, 4 במאי 2016
  3. ^ גילרמן דנה, צ'ט עם סעיד אבו שקרה, באתר בסיס לאמנות ותרבות
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 אוסצקי-לזר שרה, ריאיון עם סעיד אבו שקרה אמן, מייסד ומנהל של הגלריה באום אל-פחם, באתר מכון ון ליר, ‏23 במאי 2016
  5. ^ הגלריה לאמנות - אום אל פחם, באתר משרד החינוך
  6. ^ 1 2 אתר הגלריה לאמנות אום אל פחם
  7. ^ 1 2 3 4 גביש לילך, פורץ הדרך - שיחה עם סעיד אבו שקרה, באתר במה
  8. ^ 1 2 זנדברג אסתר, מי יתכנן את המוזיאון באום אל פחם?, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2008
  9. ^ 1 2 3 4 300 אמנים בתערוכה למען דו-קיום, באתר וואלה!‏, 13 ביוני 2002
  10. ^ 1 2 3 בן צבי, טל, עבד עאבדי / 50 שנות יצירה- תערוכה רטרוספקטיבית, קטלוג התערוכה, הגלריה לאמנות אום אל פחם,
  11. ^ 1 2 3 בין העולמות הערבי-פלסטיני-ישראלי וגשר בין מסורת ומודרני- אסד עזי אום אל פחם, באתר Efifo- מגזין האופנה של ישראל (ארכיון)
  12. ^ אבו שקרה, סעיד, "ברור לי שאני אמן ערבי", קטלוג התערוכה "הפרש הנודד"- אסד עזי, 2015
  13. ^ הצייר אסד עזי מציג את עבודותיו באום אל-פחם ובמשכן עין חרוד, באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית
  14. ^ אתר למנויים בלבד גליה יהב, מבוא לאמנות פלסטינית, באתר הארץ, 28 באפריל 2016
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הגלריה_לאמנות_אום_אל-פחם&oldid=38278787"