הגיס האווירי של צבא ארצות הברית
.svg) | |
| הרונדל של הגיס האווירי, 1919–1941 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית |
| שיוך |
צבא ארצות הברית  |
| סוג | חיל אוויר |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
2 ביולי 1926 – 18 בספטמבר 1947 (21 שנים) |
| מלחמות |
המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט |
| נתוני היחידה | |
| ייעוד | לוחמה אווירית |
  | |
הגַיִס האווירי של צבא ארצות הברית (באנגלית: United States Army Air Corps; בראשי תיבות: USAAC) היה הזרוע הצבאית האווירית של ארצות הברית בין 1926 ל-1941. מבחינה סטטוטורית היה הגיס מבשרו המינהלי של חיל האוויר של ארצות הברית, וקדם לו שירות האוויר של צבא ארצות הברית (United States Army Air Service). הגיס האווירי של צבא ארצות הברית הוקם ב-2 ביולי 1926 והיה חלק מצבא ארצות הברית; ב-20 ביוני 1941 הוקם ממשיכו, חילות האוויר של צבא ארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה בטל מעמדו של הגיס במידרג המינהלי, אך הגיס נותר אחת מהזרועות הקרביות של צבא ארצות הברית עד 1947. באותה שנה בוטל הגיס באמצעות חקיקה שייסדה את מחלקת חיל האוויר של ארצות הברית.
הגיס האווירי נקרא כך על ידי הקונגרס של ארצות הברית בעיקר כפשרה בין התומכים בזרוע אווירית נפרדת ובין הפיקוד העליון של הצבא, שהיה בעל עמדות מסורתיות יותר וראה את הזרוע האווירית כזרוע עזר לסיוע לכוחות הקרקע. אנשי הגיס פעלו בין שתי מלחמות העולם כדי לקדם את נושא הכוח האווירי בכלל ואת הצורך בזרוע אוויר אוטונומית, אך מדיניות הצבא נותרה בעינה וראתה את מטרתו העיקרית של הגיס בסיוע לכוחות קרקע, כאשר פעולות עצמאיות נתפסו ברמת חשיבות נמוכה בהרבה.
במהלך המאבק להקמת זרוע אווירית נפרדת הפעיל הצבא ב-1 במרץ 1935 את הפיקוד האווירי של הפיקוד העליון, גוף שהיה נפרד מהגיס האווירי אך היה אמור להיות מתואם עמו. הפיקוד האווירי נועד לקיים שליטה מרוכזת ביחידות האוויריות הקרביות בתוך ארצות הברית. הפרדה זו, בין הגיס האווירי ובין יחידותיו, יצרה קשיים באחדות הפיקוד שהפכו רציניים וחמורים ככל שההכנות למלחמת העולם השנייה הביאו לגידול הגיס. קשיים אלו נפתרו על ידי יצירת חילות האוויר של צבא ארצות הברית, מהלך שהפך את שני הגופים לכפופים לדרג ניהולי ופיקודי גבוה יותר.
מבנהו המינהלי של הגיס האווירי סיים את תפקידו אחרי 9 במרץ 1942, אך בהיותו הארגון הסטטוטורי הקבוע של זרוע האוויר, והמרכיב העיקרי של חילות האוויר של צבא ארצות הברית, השתייך הרוב הגדול של כוח האדם שיועד לחילות האוויר לגיס האווירי.
יצירת הגיס האווירי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגוף שקדם לגיס אווירי היה שירות האוויר של צבא ארצות הברית, שהוקם במהלך מלחמת העולם הראשונה לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה ולאור השימוש הגדל והולך של צבא ארצות הברית בכלי טיס. שירות האוויר נוסד בהוראה נשיאותית של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. ב-1920 אושרה החקיקה שקיבעה את סמכותו של שירות האוויר כזרוע מבצעית של צבא ארצות הברית. קיבוע מעמדו של שירות האוויר הוביל לשש שנים של מאבקים בין חסידי הכוח האווירי לבין תומכי הצבא במתכונתו המסורתית, על חשיבותו של חיל אוויר עצמאי. הוויכוחים התנהלו בצל מאבקים על תקציבים הולכים ומצטמצמים, שהחריפו עוד יותר את הפולמוס והיוו תמריץ נוסף להשגת עצמאות לזרוע האוויר.
וועדת לאסיטר (Lassiter), שהייתה מורכבת מקציני המטה הכללי, המליצה ב-1923 להרחיב את שירות האוויר ולהוסיף לו כוח התקפי שיכלול מפציצים ומטוסי קרב (שנקראו אז "מטוסי מרדף", pursuit aircraft), שיהיו תחת פיקוד המטה הכללי של צבא ארצות הברית. רבות מהמלצות הוועדה הפכו לנהלים של הצבא. משרד המלחמה רצה ליישם את המלצות הוועדה, אך ממשלתו של הנשיא קלווין קולידג' החליטה במקום זאת על צעדי חיסכון, באמצעות קיצוצים נרחבים בתקציבים צבאיים, במיוחד אלה של הצבא. וועדת למפרט שהוקמה על ידי בית הנבחרים המליצה בדצמבר 1925 על הקמת חיל אוויר מאוחד שיהיה עצמאי ולא תחת פיקוד הצבא או חיל הים של ארצות הברית. בנוסף, הומלץ על הקמת משרד הגנה שיתאם בין שלוש הזרועות. אולם וועדה אחרת בראשות דווייט מורו, שמונתה בספטמבר 1925 על ידי ממשלו של הנשיא קולידג', הגישה המלצות שונות. וועדה זו הוקמה לכאורה כדי "לבחון את האמצעים הטובים ביותר לפיתוח ולהפעלת מטוסים בהגנה הלאומית" אך למעשה הייתה מטרתה להקטין את ההשפעה הפוליטית שהייתה עלולה להיות למשפטו הצבאי של בילי מיטשל, וכדי לסכל את מסקנותיה של ועדת למפרט. ועדת מורו קבעה כי לא סביר שיהיה איום אווירי על ארצות הברית ודחתה את הרעיון להקים משרד הגנה ומשרד לענייני חיל אוויר. ועדת מורו המליצה על שינויים מינוריים שכללו את שינוי שמו של שירות האוויר, כדי ליצור לו תדמית יוקרתית יותר.
בתחילת 1926 דחתה הוועדה לעניינים צבאיים של הקונגרס את כל הצעות החוק שהונחה בפניה על ידי שני הצדדים בוויכוח. הוועדה עיצבה פשרה: מסקנות וועדת מורו נקבעו כחוק ובמקביל ניתנה לשירות האוויר "תוכנית חומש" להתרחבות ולפיתוח. מייג'ור גנרל מייסון פטריק, מפקד שירות האוויר, הציע לתת לשירות מעמד עצמאי למחצה בתוך משרד המלחמה, על פי הדגם של חיל הנחתים במחלקת הצי של ארצות הברית, אך הצעה זו נדחתה והתקבל רק שינוי קוסמטי שאישר בחקיקה את שינוי שם שירות האוויר לגיס האווירי.
חוק הגיס האווירי התקבל ב-2 ביולי 1926. בהתאם להמלצות וועדת מורו קבע החוק יצירת משרה של עוזר למזכיר המלחמה, שתפקידו "לסייע בטיפוח תעופה צבאית". כמו כן קבע החוק הקמת יחידה אווירית בכל אחת ממחלקות המטה הכללי, לתקופה של שלוש שנים. שני קצינים בדרגת בריגדיר גנרל מונו כסגני מפקד הגיס. הוראות בחוק הביטחון הלאומי, שנחקק ב-1920 שנגעו לשירות האוויר לא שונו; ביניהן ההוראות שקבעו כי הפיקוד על יחידות אוויריות יהיה רק לבעלי דירוג אווירי, כלומר שהוסמכו על ידי הגיס האווירי לתפקיד צוות אוויר, וכן זכאות לתשלום מיוחד לשירות אווירי. הגיס האווירי שמר גם סמלו של השירות האווירי, "מדחף וכנפיים", סמל שנשמר עד לפירוק חילות האוויר של ארצות הברית. מייסון פטריק מונה למפקד הגיס האווירי.
בפועל, החוק החדש שנועד להיות פשרה בין שני הצדדים בוויכוח היה למעשה יישום של המלצות וועדת מורו, עם מעט מאוד שינויים. שינוי השם לא שינה את מעמדו של החיל, והגיס האווירי נותר אחת מהזרועות הלוחמות של צבא ארצות הברית, שמעמדה נחות מזה של חיל הרגלים. גם מעמדה של זרוע האוויר במחלקת המלחמה לא השתנה: יחידות הטיסה היו בפיקוד מבצעי של יחידות יבשה ולא תחת פיקוד הגיס האווירי. זה האחרון היה אחראי לרכש ולתחזוקת מטוסים וציוד, ולאימונים. מעמדו של עוזר המלחמה לענייני הגיס האווירי לא הובהר בחוק: סמכויותיו ותחומי האחריות שלו לא נקבעו, ולפיכך הייתה יכולתו לסייע ולקדם את האוטונומיה של שירות האוויר מוגבלת מאוד.
תוכנית ההתרחבות החמש-שנתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק הגיס האווירי קבע תוכנית התרחבות במשך חמש שנים, ואולם, בשל מחסור בתקציבים נדחתה תחילת התוכנית ל-1 ביולי 1927. פטריק, מפקד הגיס, רצה להגדיל את הגיס מ-32 טייסות טקטיות ל-63 טייסות, כדי לשמר את תוכנית וועדת לאסיטר. ואולם, ראש המטה הכללי הגנרל ג'ון היינס דחה את המלצתו והעדיף תוכנית אחרת שהוגשה על ידי בריגדיר גנרל היו דראם, איש צבא היבשה, שהציע 52 טייסות. חוק הגיס האווירי אישר את התרחבות הגיס ל-1,800 מטוסים והתרחבות בכח האדם עד למצבת של 1,600 קצינים ו-15,000 חוגרים. גידול זה היה אמור להתרחש בפעימות קבועות במשך חמש שנים, אך עד יולי 1932 לא הושג אף אחד מן היעדים הללו. השפל הגדול חייב קיצוצים עמוק בשכר ובמודרניזציה בכל זרועות הצבא, ורק ב-1938 הושגו יעדים אלה. מבחינה ארגונית גדל מספר הלהקים בגיס האווירי משבע לחמש עשרה, אך התרחבות זו הייתה חסרת משמעות שכן כל היחידות הללו היו רחוקות מלהיות בכוחן המלא בטייסים ובכלי טיס.
עם הגידול במספרן של יחידות הגיס התרחבו גם מסגרות הפיקוד. ב-1922 הוגדרה כנף 2 כחלק משירות האוויר. זו נותרה המסגרת הארגונית ברמת כנף עד 1929, אז הוגדרה מחדש כ"כנף הפצצה 2" בציפייה להפעלת "כנף הפצצה 1", כדי שתהיה פרישה של כנף אחת בכל אחד מחופיה של ארצות הברית. כנף 1 הופעלה בסופו של דבר ב-1931, ולאחריה הוקמה ב-1932 כנף תקיפה 3, שנועדה להגן על הגבול עם מקסיקו. במקביל הפכה כנף 1 לכנף המרדף 1. שלוש הכנפות הללו היו הבסיס לפיקוד האווירי של המפקדה העליונה (General Headquarters) של הצבא שהופעל ב-1935 (ראו להלן).
כלי טיס וכוח אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1927 אימץ הגיס האווירי סכמת צביעה חדשה עבור מטוסיו. עד אותה שנה היו המטוסים צבועים בגוון ירוק זית. בסכמה החדשה נצבעו הכנפיים והזנב בצהוב כרום, והמילים צבא ארצות הברית - U. S. ARMY - נצבעו באותיות שחורות גדולות על המשטח התחתון של הכנפיים התחתונות. הגאי הכיוון נצבעו בפס אנכי כחול כהה ו-13 פסים מאוזנים, אדומים ולבנים לסירוגין. גוף המטוס נותר צבוע בירוק זית, אך בתחילת שנות ה-30 שונה הצבע לכחול. סכמה זו נותרה עד 1937. לאחר שנה זו החלו להותיר את המטוסים החדשים ללא צבע, למעט סימול לאומי.
רוב מטוסי הקרב (שנקראו אז "מטוסי מרדף", Pursuit Aircraft) לפני 1935 היו מדגם קרטיס P-1 הוק ונגזרותיו (1926–1930) ובואינג P-12 (בשנים 1929–1935), מטוסים דו-כנפיים בעלי תא טייס פתוח. מפציצי הקו הראשון היו מפציצי קיסטון LB-5, LB-6 ו-LB-7, שהיו דו-כנפיים ובנויים מעץ וקנבס, מונעים במנוע רדיאלי. מטוסי הסיור הנפוצים ביותר היו מדגם קרטיס O-1, ותת הדגם A-3 מילא את משימת הסיור והסיוע האווירי הקרוב, שהוגדרה על ידי המטה הכללי כמשימתו העיקרית של הגיס האווירי.
מטוסי התובלה של הגיס, בעשר שנות קיומו הראשונות, היו מתכנון תלת מנועי (טרימוטור), כמו מטוסי פוקר F.VII, שיוצר בארצות הברית ברישיון על ידי חברת אטלנטיק איירקראפט וסומל C-2, ומטוס התובלה פורד C-3. מטוסי התובלה נרכשו במספרים קטנים (66 בסך הכל), וחולקו במשורה - מטוס אחד בלבד בכל בסיס. עם ירידת מספרם ויעילותם של המטוסים הוכנסו לשירות 50 מטוסים דו-מנועיים וחד מנועיים, ששימשו לתובלת מפקדים. אימוני טיסה נערכו בין 1927 ל-1937 במטוסי קונסולידייטד PT-3, שהוחלפו מאוחר יותר במטוסי סטירמן PT-13.
ב-1933 היה הגיס האווירי מורכב מ-50 טייסות: 21 טייסות קרב, 13 טייסות לסיור, 12 טייסות הפצצה, ו-4 טייסות תקיפה. כל הטייסות היו בתקן חסר של מטוסים וכח אדם. במיוחד היו חסרים קצינים, ולכן מילאו קצינים זוטרים תפקידים בכירים יחסית לדרגתם. ב-1933 נכנס לשירות מטוס הקרב בואינג P-26. היה זה מטוס הקרב הראשון של ארצות הברית שהיה חד-כנפי ועשוי כולו ממתכת, אך עדיין בעל תא טייס פתוח.
ב-1934 הופעל הגיס האווירי בעקבות שערוריית דואר האוויר, במהלכה גילתה וועדת הקונגרס שחיתויות שחלוקת החוזים להעברת דואר אוויר בין חברות תעופה שונות. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הורה על ביטול כל החוזים הקיימים עם חברות התעופה והורה לגיס האווירי להעביר את הדואר עד לחימת חוזים חדשים. ביצועיו של הגיס האווירי לא היו טובים: מספר התאונות בגיס האווירי עלה ב-15 אחוזים, מטוסים רבים התרסקו ו-13 אנשי צוות נהרגו. התקשורת בארצות הברית כינתה את ביצועי הגיס "פיאסקו", אך וועדות חקירה שבחנו את פעילות הגיס ומטרותיו עוד לפני השערורייה ולאחריה המליצו על שינויים ארגוניים ומודרניזציה. המלצות אלה פתחו למעשה מחדש את דרכו של הגיס לאוטונומיה גדולה יותר והיפרדות עתידית מהצבא. הומלץ על הגדלת כוחו של הגיס ל-2,320 מטוסים, המלצה שאושרה בקונגרס ב-1936 אך לא מומנה על ידי הממשל עד 1939, כאשר היה ברור שמלחמה עומדת בפתח. במקום לגדול ירד כוחו של הגיס ל-855 מטוסים בלבד ב-193, שנה לאחר יצירת חיל האוויר של המטה הכללי, שהוקם בהמלצה שיכלול 980 מטוסים.
בשנת 1940 הצטייד הגיס ב-3 מטוסי ריגול חד-מנועים, מסוג ראיין YO-51 דרגון פליי.
הנזק הגדול ביותר לגיס האווירי משערוריית הדואר הייתה פרישתו המאולצת של מפקד הגיס, מייג'ור גנרל בנג'מין פולואה (Foulois). ממשל רוזוולט הטיל עליו את האחריות לכישלונות הגיס, והוא נחקר על ידי וועדה של הקונגרס בחשד לשחיתות בעסקאות רכש מטוסים. החקירה הובילה למבוי סתום, והוכרעה על ידי מבקר הצבא לטובתו של פולואה. למרות זאת המשיך יו"ר הוועדה למתוח ביקורת חריפה על פולואה, וגם הממשל סבר כי דעותיו רדיקליות ותומכות בעצמאותו של הגיס האווירי. למרות תמיכתו של מזכיר המלחמה נאלץ פולואה להתפטר בדצמבר 1935.
הממשל החל בחיפושים אחרי מחליף לפולואה, ומאמצי האיתור התמקדו בשניים מבין שלושת סגניו, הנרי קונגר פראט ואוסקר ווסטאובר. דומה היה כי פראט הוא המועמד המוביל, מאחר שהיו לו את המיומנויות שנדרשות לתפקיד. ואולם, הוא היה אחראי לרכישת כלי טיס במהלך כהונתו של פולואה, ונתפס כמי שדוחף לעצמאותו של הגיס האווירי, כמו פולואה או בילי מיטשל. בשל כך נבחר לתפקיד ווסטאובר, שנתפס כ"שחקן צוות" ולא כאדם שינסה לקדם את המהלך המחתרתי של מתן אוטונומיה לגיס האווירי.
המתח הגלוי בין אנשי הגיס האווירי, ששאפו לכוח אווירי עצמאי שיוכל להביא לידי ביטוי מלא את הפוטנציאל של הכוח האווירי, לבין אנשי הצי והצבא, עלה לגיס האווירי בשנים 1920–1930 במשרותיהם של שניים ממוביליו הבולטים, מיטשל ופולואה, וכמעט קיפח את שמם הטוב של שני אחרים, של הנרי ארנולד ושל הנרי קונגר פראט. מאבקם של אנשי הכוח האווירי היה מנוגד לכל עיקרון של שליטה אזרחית בכוח הצבאי, ומבחינה זו היה לא מקובל. מבחינה פוליטית גרם המאבק לנזק, מכיוון שהביא לניכור זמני של תומכי הגיס בקונגרס, וגרם נזק גם למאמצי הפיתוח של הגיס בטווח הקצר. בנוסף הביא המאבק לחיזוק ההתנגדות לגיס בקרב המטה הכללי, שהתנגד לגיס מלכתחילה. ואולם, הטעויות שעשו מובילי המאבק וכישלונותיהם סייעו לאנשי הגיס ללמוד כיצד לשפר את טיעוניהם בעד מעמד עצמאי לגיס, והלקח שנלמד סייע להם לשפר את טענתם כי לגיס האווירי יש יכולת לבצע משימות ייחודיות - משימות הפצצה אסטרטגית. מלחמת העולם המתקרבת שינתה תוך כמה שנים את התמונה.
התפתחות תורת הלחימה של הגיס[עריכת קוד מקור | עריכה]
_Bomber.jpg)
במרץ 1928 התריע מפקד להק ההפצצה ה-2 על שרידותם הנמוכה של המפציצים שהיו אז בשירות, מדגמי קיסטון LB-7 ומרטין NBS-1. מפקד הלהק, לוטננט קולונל יו ג'. נר (Hugh J. Knerr) המליץ לאמץ שני סוגים של מפציצים חד כנפיים עשויים ממתכת - דגם אחד להפצצה בשעות היום, בעל טווח קצר, ודגם שני, להפצצה בלילה, בעל טווח ארוך. מדריכי בית הספר הטקטי של הגיס האווירי בלאנגלי צעדו צעד נוסף, והציעו ב-1930 שהסיווג יהיה למפציצים קלים וכבדים, כאשר המפציצים הכבדים יהיו בעלי יכולת לשאת מטען פצצות גדול, בגיחות לילה וגם בגיחות יום.
בינואר 1931 הציע ראש המבצעים הימיים, אדמירל ויליאם וי. פראט, שכל הכוחות האוויריים של הצי, כולל מטוסים בבסיסי יבשה, ישויכו לפעילות נושאות המטוסים של הצי. פראט רצה להשיג הסכמה להצעתו בקרב קציני המטה הבכיר, והגיע להסכמה עם ראש המטה הכללי החדש של הצבא, גנרל דאגלס מקארתור שהגיס האווירי יהיה אחראי על הגנת החופים - תפקיד שבאופן מסורתי היה בידי הצבא, ובעת מלחמה היה תפקיד משני של הצי. ההסכם קבע שהגנת החופים תהיה באחריות הגיס האווירי בתחום שהוא מעבר לטווח תותחי החוף של הצבא. בכך קיווה הצי לסיים מה שנראה ככפילות במשימת הגנת החופים. ההסכם, שהיה אמור להיות תיקון של הצהרת הפעולה המשותפת על הגנת החופים מ-1926, לא זכה לתמיכת המטה המשותף לצי ולצבא, ולא קיבל מעמד רשמי, מעבר להיותו הסכמה בין אישית בין שני ראשי החילות.
למרות זאת, הגיס האווירי ראה בהסכם זה הזדמנות לפתח משימה שהייתה בתחום יכולתו הבלעדית של הגיס, ובמקביל ליצור צורך לפיתוח טכנולוגי של הציוד וכלי הטיס שברשותו. למרות שהצי התכחש להסכם עם פרישתו של פראט ב-1934, הגיס האווירי דבק במשימה וסיפק לעצמו בסיס לפיתוח מפציצים ארוכי טווח ובניית תורת לחימה להפעלתם. בניית תורת לחימה להפצצה אסטרטגית יצרה דחף מחודש לטיעון בדבר נחיצותו של חיל אוויר עצמאי. הפצצה ארוכת טווח או אסטרטגית נועדה להרוס את התשתית התעשייתית של מדינת אויב, ורק לזרוע אוויר עצמאית הייתה יכולה האפשרות לבצע מהלך כזה. הגיס האווירי ראה במהלכי משרד המלחמה ארצות הברית) שמנעו את עצמאותו "הפרעה", אם כי חלק גדול ממהלכי המשרד נבעו גם מקשיים תקציביים. למרות זאת, הגיס האווירי התקדם מאד במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. גובשה תורת לחימה שהעמידה במרכז הפצצות מדויקות על מטרות תעשייתיות על ידי מטוסים אורכי טווח בעלי חימוש הגנתי והתקפי כבד. תורת לחימה זו הושפעה מאד מקבוצה של מדריכים בבית הספר הטקטי של הגיס האווירי. בית הספר פעל בשדה התעופה מקסוול באלבמה, ובמסגרתו התקיים קורס באורך 36 שבועות לקצינים זוטרים וקצינים באמצע הקריירה שלהם. קבוצת המדריכים האמורה, שכונתה "מאפיית המפציצים" (Bomber Mafia), הציגו את תורת הלחימה שבמרכזה המפציץ הכבד, והשפעתם התפשטה לכל שדרות הקצונה של הגיס האווירי; כל המדריכים התקדמו בסולם הדרגות, ושמונה מתוך התשעה הגיעו לדרגת גנרל במהלך המלחמה. לעומתם, המדריכים שלימדו את תורת הלחימה של מטוסי המרדף, בראשם קפטן קלייר שנו (לימים לוטננט גנרל) לא הצליחה ליצור השפעה דומה בשל קשיים טכניים רבים שפגעו שוב ושוב בביצועיהם של מטוסי המרדף. מעבר להשפעתה של "מאפיית המפציצים", תורת הלחימה שהעמידה במרכז את המפציצים באה גם כדי לחזק את האוטונומיה של הגיס האווירי: המטה הכללי של הצבא אכף על הגיס האווירי את כפיפותו לצבא על ידי הגבלת משימתו לסיוע לכוחות הקרקע והגנת על שטחי ארצות הברית. יצירת תורת לחימה שהדגישה הפצצה אסטרטגית יצרה משימה שהתרחקה משליטת הצבא ומהמשימה שהוכתבה לגיס האווירי.
התפתחות המפציצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוגי מפציצים חדשים שהיו בפיתוח עלו בביצועיהם על מטוסי המרדף החדשים, במיוחד בממדי המהירות וגובה הטיסה, ממדים שנחשבו אז כחשובים למניעת יירוט מפציצים על ידי מטוסי אויב. בתרגילים גדולים שנערכו ב-1932 וב-1933 הסתבר שמטוסי המרדף לא הצליחו לטפס לגובה במהירות מספיקה כדי ליירט את אבות הטיפוס מדגמי B-9 ו-B-10. הכישלון היה כה גדול עד שנשקלה האפשרות להפסיק את השימוש במטוסי מרדף.
1933 הייתה שנת מפנה בהתקדמות הטכנולוגיה התעופתית: לראשונה נכנסו לשימוש מטוסים שכל גופם בנוי ממתכת, "בין לילה" כדברי אחד מההיסטוריונים, במידה רבה בשל הופעתו של מדחף בעל פסיעה משתנה שניתן להפעלה סדרתית בכלי טיס. השילוב של מדחף בעל פסיעה משתנה ותכנון של מטוסים במשקל מיטבי איפשר את הכפלת מהירותם של המטוסים והטווח שלהם, ללא הפחתה במשקלם או צורך בהגדלת עוצמת מנועיהם. המטוסים הראשונים שהדגימו את היתרונות הללו היו מטוס התובלה האזרחי דאגלס DC-1 והמפציץ מרטין B-10.
ה-B-10 התאפיין בחידושים שהפכו לסטנדרט בינלאומי בעשור שלאחר מכן: מטוס חד כנפי בנוי כולו ממתכת, בעל כנף נמוכה, תא טייס בעל חופה סגורה, צריחי מקלעים מסתובבים, כני נסע מתקפלים, תא פצצות, מדפים וחיפויים אווירודינמיים מלאים למנועים. יתרונותיו של ה-B-10 נראו במלואם בעת מחדל הדואר ב-1934, כאשר פעילותם של המטוסים מדגם זה הייתה אחת מנקודות האור הבודדות בתפקוד הגיס האווירי.
הפיתוח המוצלח של ה-B-10 והזמנות של יותר מ-150 מטוסים מדגם זה ומתת הדגם שלו, B-12, הביאו לכך שההגמוניה של המפציץ בגיס האווירי נמשכה. בעקבות ההצלחה נבחנה ההיתכנות למפציץ בעל 4 מנועים במשקל 3 טון, שהיה אמור להיות בעל הסימול XB-15. בחינת ההיתכנות הראתה כי המנועים שהיו קיימים באותה עת לא היו בעלי כוח מספיק למפציץ בגודל כזה, אך חברת בואינג פיתחה את התכנון ל-XB-15 ויצרה על בסיסו את דגם 299, שטס לראשונה ב-1935. דגם 299 היה אב הטיפוס של אחד מהמטוסים המוצלחים ביותר של בואינג, המפציץ B-17 מבצר מעופף. עד 1935 כבר היו לגיס האווירי שני פרויקטים בשלבי פיתוח, שניהם של מפציצים כבדים: פרויקט A למפציץ בעל טווח של 8,000 ק"מ, ופרויקט D שהיה אמור להיות בעל טווח של 16,000 ק"מ. ביוני 1936 ביקש הגיס האווירי אישור לרכוש 11 מטוסים מדגם B-15 ו-50 מטוסים מדגם B-17 לצורך תגבור כוחות ההגנה של ארצות הברית בבסיסים בקווי ההגנה הרחוקים, בהוואי, אלסקה ובפנמה. הבקשה נדחתה מכיוון שהפיקוד העליו סבר שאין צורך אסטרטגי במטוסים בעלי יכולות כאלה.
התנגדות המטה הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא והצי היו מודעים לתנועה המתמשכת בתוך הגיס האווירי ששאפה ליצירת חיל אוויר עצמאי, ופעלו יחד כדי למנוע זאת. ב-11 בספטמבר 1935 פרסם המטה המשולב (Joint Board, הגוף שהיה קיים באותם ימים, לפני הקמת המטות המשולבים) "הצהרת פעילות משותפת". ההצהרה, שפורסמה לבקשת הצי ובהסכמתו המלאה של הגנרל דאגלס מקארתור, אז ראש המטה של צבא ארצות הברית, קבעה שוב כי תפקידו של הגיס האווירי הוא מצומצם בלבד, ומטרתו להוות חיל עזר לצבא בכל משימותיו, כולל הגנת חופים. הצו פורסם במטרה להחזיר את הגיס האווירי, שהחל לעלות לגדולה, למקומו המקורי. ואולם, חסידי המפציצים פירשו את הפקודה באורח שונה, והסיקו ממנה שתחום סמכויותיו של הגיס כולל גם סיורים אורכי טווח, תקיפת ציי אויב בדרכם לחופי ארצות הברית, תגבור בסיסים מרוחקים ותקיפת בסיסים אוויריים של האויב, הכל במסגרת הגדרת תפקידו של הגיס האווירי כאחראי על מניעת התקפה אווירית על ארצות הברית.
חודש לאחר פרסום ההצהרה, ב-15 באוקטובר 1935, פרסם המטה הכללי של צבא ארצות הברית נוסח מעודכן של המדריך לדוקטרינה של הגיס האוויר, שנקרא TR-440-15, הפעלת החילות האוויריים של הצבא. שנה לפני כן שינה מקארתור את התקנה כדי להבהיר את "מקומו של הגיס האווירי בתוכנית הכללית של הביטחון הלאומי... וכדי לסלך אי הבנות ודעות קדומות בין זרועיות". המטה הכללי הגדיר את התקנה המעודכנת מ-1935 כ"פשרה" עם חסידי הכוח האווירי, וזאת כדי להקל את הביקורת הציבורית על הצהרת הפעילות המשותפת. ואולם, התקנה החדשה הייתה למעשה חזרה על המסקנות של וועדות דראם ובייקר שהתנגדו לאוטונומיה של הכוח האווירי ואישרה מחדש את עמדתו ארוכת השנים של המטה הכללי ושל מזכיר ההגנה דרן, על פיה מטרתו העיקרית של הגיס האווירי היא להוות כוח עזר וסיוע לכוחות הקרקע. TR-440-15 הכיר בכמה עקרונות תורתיים שאוששו על ידי בית הספר הטקטי של הגיס האווירי (Air Corps Tactical School, ACTS) ובהם ההכרח בהשמדת חיל האוויר של האויב וריכוז הכוחות האוויריים נגד מטרות עיקריות, והכירה בכך שבמלחמות עתידיות תתחייבנה כמה משימות שיהיו "מעבר למרחב ההשפעה של כוחות הקרקע" (כלומר, הפצצות אסטרטגיות), אך המדריך המעודכן לא ראה חשיבות בתיעדוף של המטרות, וכך החליש את יעילות הדוקטרינה אותה הציג. הגיס האווירי קיבל את השינויים, כפי שעשה מול פשרות אחרות באותה תקופה, מתוך הבנה שיש לקבל אותם לעת עתה. הדוקטרינה שקבע TR 440-15 נותרה הדוקטרינה הרשמית של הגיס האווירי עד שהוחלף במדריך השדה הראשון של הגיס האווירי, FM 1-5, "הפעלת (כוחות) התעופה של הצבא", שפורסם ב-15 באפריל 1940.
בסתיו 1937 נשמעה דעה דומה לזו של המטה הכללי בקורס של קולג' המלחמה של צבא ארצות הברית. מרצי הקולג' לימדו שהכוח האווירי הוא כוח מוגבל כאשר הוא מופעל באופן עצמאי. הקצינים שלימדו בקולג' הסתייעו בדיווחים של נספחים צבאיים ממלחמת האזרחים בספרד ומהמלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ובעדותו של מדריך בכיר, קולונל ביירון ק. ג'ונס, שהיה איש הגיס האווירי. ג'ונס הצהיר במהלך הקורס כי תפיסת "המבצר המעופף" "מתה בספרד", וכי עיקר מטרתו של הכוח האווירי היא לשמש כ"ארטילריה ארוכת טווח". קציני הגיס האווירי במחלקה G-3 במטה הכללי (מחלקה המקבילה למחלקת מבצעים) הצביעו על כך שמסקנותיו של ג'ונס לא עלו בקנה אחד עם מדריך הדוקטרינה TR-440-15, אך דעותיהם נדחו על ידי סגן ראש המטה הכללי, מייג'ור גנרל סטנלי אמביק שהעיר: "אף דוקטרינה אינה מקודשת, ומכל הדוקטרינות הצבאיות זו של הגיס האווירי צריכה להיות האחרונה שיש להתייחס אליה ככזו".
במקביל הזמין המטה הכללי מכל זרועות השירות ניירות עמדה שיהוו טיוטה למדריכי הדוקטרינה הבאים. מטה הגיס האווירי הגיש בספטמבר 1938 טיוטה שכללה הגדרת מבצעים אוויריים עצמאיים, מתקפות אסטרטגיות אוויריות ופעולות אוויריות נגד כוחות ימיים. המטה הכללי דחה את כל אלה במרץ 1939. במקום זאת הורה המטה הכללי שפרק הפתיחה למדריך הגיס האווירי יהיה הצהרת דוקטרינה שפותחה בידי מחלקת G-3, שלא תותיר מקום לספק לגבי כוונתו של המטה הכללי "לפתח ולהפעיל תעופה (צבאית) כסיוע לחילות היבשה". מטה הגיס האווירי, בהוראת מייג'ור גנרל הנרי ארנולד, מפקד הגיס האווירי באותה עת, הורה על יצירת מחקר סודי שנועד ל"הגנת דוקטרינת מונרו". מחקר זה המליץ על פיתוח מפציצים ומטוסי סיור שיהיו בעלי טווח ארוך, תקרת שירות גבוהה ומהירות גבוהה כדי להשיג מטרה זו.
מחלקת המלחמה שאפה לחסל את תהליך רכישתם של מפציצי B-17, ובמקביל הגיעה באיחור למסקנה כי נושא התיאום בין הכוח האווירי לכוחות היבשתיים הוזנח זמן רב. בשל כך הוחלט כי בשנות התקציב 1939 עד 1941 יירכשו רק מפציצים דו מנועיים קלים. בנוסף החליטה מחלקת המלחמה על דחיית פרויקט A, תוכנית הפיתוח למפציץ בעל טווח ארוך מאוד. ב-29 ביוני 1938 קבע המטה המשולב כי אינו רואה תפקיד למפציצים ארוכי טווח בעימותים עתידיים. תוצאה ישירה לקביעה זו הייתה ביטול ההזמנה האחרונה של 67 מפציצי B-17, והוטל מורטוריום על פיתוח נוסף של המפציץ על ידי הגבלת תקציבי מחקר ופיתוח למפציצים קלים ובינוניים בלבד. בפועל נמשכה מדיניות זו פחות משנה, גם בשל הסיבה שהייתה מנוגדת למגמות הטכנולוגיות וגם בשל המציאות הגאופוליטיות, שבישרה על התקרבותו של עימות גדול. באוגוסט 1939 שונתה תוכנית המחקר והפיתוח של 1941 ונוספו לה קרוב לחמישה מיליון דולר לצורך רכישת חמישה מפציצים ארוכי טווח לניסויים, וב-10 בנובמבר 1939 ביקש ארנולד, מפקד הגיס, שתוכנית הפיתוח תיצור מפציץ בעל טווח ארוך במיוחד, בואינג B-29 סופרפורטרס, שאושר ב-2 בדצמבר.
בין 1930 ל-1938 הצליח הגיס האווירי לבסס את אחריותו על משימת הגנת החופים, וכך הצדיק הקמת כוח תקיפה ופיתוח מפציצים בעלי ארבעה מנועים. למרות התנגדות המטה הכללי ניסה הגיס האווירי לשכנע את מקבלי ההחלטות בפיקוד צבא ארצות הברית ובדרג הפוליטי, כי תחת אחריותו צריכה להיות גם משימת הפצצה אסטרטגית, משימה שלו הייתה ניתנת לגיס האווירי הייתה מבססת טיעון משכנע להפרדת הגיס מהצבא ויצירת כח אווירי אוטונומי. כאמור, המטה הכללי של צבא ארצות הברית התנגד לשאיפות אלה של הגיס האווירי. מחירה של התנגדות זו, במושגי מוכנות הכח האווירי של צבא ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, היה כבד. מדיניותו של המטה הכללי הביאה לכך שמטוסים מיושנים שעבר זמנם נרכשו כדי למלא משימות קו ראשון שלא התאימו להן כלל. מעבר לכך, הופסקו פיתוחים טכנולוגיים למטוסים טובים יותר; עוכבו פיתוחן של מערכות חשובות, כמו מכ"ם וסוגי חימוש שונים; והוטלו מגבלות מכבידות על אימונים, פיתוח תורת לחימה ופיתוח מערכים התקפיים, בעיקר על ידי התנערות מהזמנות מתוכננות למפציצי B-17: במקום 206 מטוסים מדגם זה אותם הזמין הגיס האווירי, סופקו לו עד תחילת מלחמת העולם 14 מפציצים ארבעה מנועיים בלבד.
פיקוד חיל האוויר של המפקדה העליונה של הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
צעד מרכזי לקראת יצירת חיל אוויר נפרד אירע ב-1 במרץ 1935, עם הפעלת פיקוד מרכזי לכוחות האוויר, שבראשו עמד קצין אווירי שהיה כפוף ישירות לראש המטה הכללי של הצבא. פיקוד זה נקרא "חיל האוויר של המטה הכללי" (General Headquarters Air Force) ולמרות שהופעל ב-1935 הרי שתכנוני הצבא כללו ארגון מחדש שבמרכזו פיקוד כזה כבר מ-1924, כגוף שיהיה כפוף למפקדה העליונה של הצבא ויהיה אחראי על הפעלת כל היחידות האוויריות במקרה של גיוס כללי בעת מלחמה. ב-1933 נערך הצבא לאפשרות של התערבות צבאית בקובה, במה שכונה "מהפכת הסרג'נטים" אותה הוביל פולחנסיו בטיסטה. לקראת אפשרות כזו הוקם הפיקוד המרכזי ב-1 באוקטובר באותה שנה, אך לא אויש. ועדת דראם אימצה את רעיון פיקוד חיל האוויר בדו"ח שלה מ-1933, אך המטרה הייתה לשלב מחדש את הגיס האווירי לשליטת המטה הכללי.
בין המלצות וועדת בייקר, שהוקמה כאמור בעקבות מחדל דואר האוויר, הייתה ההמלצה אותה אימצה ועדת דראם: הגדלת כוחו של הגיס האווירי ל-2,320 מטוסים והקמת פיקוד אווירי כגוף ארגוני טקטי קבוע, גם בימות שלום (בניגוד למפקדה העליונה, שהייתה גוף שנועד להיות מופעל רק בעיתות חירום). זאת, כדי להחליש את הלחצים להקמת חיל האוויר נפרד, וגם כדי לנצל את היכולות המתפתחות בתעופה הצבאית. מכיוון שלגיס האווירי לא היה מטה משלו היה הגיס כפוף למטה הכללי של הצבא. בתגובה להמלצות וועדת בייקר עמדה מחלקת תוכניות המלחמה של הצבא על כך שמאמצי הרכש וההתעצמות יופנו בראש ובראשונה לגיוסן וציודן של שבע דיוויזיות חדשות לפני הגדלה כלשהי של הגיס האווירי. מחלקת תוכניות המלחמה התנגדה לכל ניסיון להביא את הגיס האווירי להיקף של 1,800 מטוסים, שנקבע ב-1926, וזאת מחשש להתנגדות הצי. הנשיא רוזוולט אישור תוכנית להגדלת כוחו של הגיס האווירי ל-2,320 מטוסים, אם כי מבלי לקבוע את מקורות המימון, ומזכיר המלחמה, ג'ורג' דרן, אישר את הפעלת פיקוד חיל האוויר במטה הכללי בדצמבר 1934.
עד הקמת חיל האוויר של המטה הכללי היו היחידות האוויריות הקרביות תחת אחריות של מפקדים אזוריים. עם הקמתו עברו לאחריות חיל האוויר כל היחידות הללו, והן אורגנו מחדש ככוח תקיפה שהיה בנוי בשלוש כנפות. ביומו הראשון היו תחת אחריות חיל האוויר של המטה הכללי 60 מפציצים, 42 מטוסי תקיפה, 146 מטוסי מרדף ו-24 מטוסי תובלה. מבחינה ניהולית אורגן הכוח האווירי לארבעה מחוזות גאוגרפיים, שהקבילו למחוזות המינהליים של הצבא. מחוזות אלו הפכו מאוחר יותר לארבעת חילות האוויר של צבא ארצות הברית הראשונים, 1 עד 4.
עם זאת, המטה הכללי תפס את יצירת פיקוד חיל האוויר כאמצעי להחלשת האוטונומיה של הגיס האווירי ולא לחיזוקה. הפיקוד האווירי היה "מרכיב מתאם" שהיה שווה במעמדו לגיס האווירי ולא כפוף לגַיִס. שתי המסגרות הארגוניות דיווחו ישירות לראש המטה הכללי, הגיס האווירי כגוף המקצועי של זרוע האוויר והפיקוד האווירי כאלמנט הטקטי. עם זאת, כל הקצינים והחוגרים שבפיקוד האווירי, וכך גם אנשי היחידות האוויריות בבסיסים מעבר לים ותחת פיקוד מפקדי הכוח הקרקעי המקומי השתייכו לגיס האווירי. כפילות זו, יחד עם הפיצול בסמכויות, הכבידו על התפתחות הגיס האווירי במשך שש השנים הבאות. רק כאשר התעורר הצורך הדחוף להגדיל את הכוח האווירי, עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ניתן מענה לקושי זה. מפקד הפיקוד האווירי של המטה הכללי, מייג'ור גנרל פרנק מ. אנדרוס, היה בעל תפיסת עולם שהייתה חלוקה על זו של מייג'ור גנרל אוסקר ווסטאובר, מפקד הגיס האווירי. שניהם נחלקו לגבי כיוון התפתחות הנכון של הזרוע האווירית - ווסטאובר צידד בקבלת מרות הצבא ובהשתלבות הגיס האווירי בהירארכיה הצבאית, ואילו אנדרוס דגל באוטונומיה של הגיס. ווסטאובר אכף באגרסיביות איסורים נגד כל סטייה מהמדיניות הקיימת, ואילו אנדרוס, שלא היה כפוף לו, נתפס כאיש תעופה רדיקלי. בכך מצא ווסטאובר את עצמו "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", כפי שהתברר שנים שלאחר מכן כאשר הגיס האווירי הפך, בסופו של דבר, לחיל אוויר עצמאי.
מעבר לכפילות שנוצרה עם קיומם של שני הארגונים, גם שרשרת הפיקוד לא הייתה ברורה. פיקוד האוויר של המטה הכללי היה אחראי רק על יחידות לחימה אווירית שבתחומי ארצות הברית. הגיס האווירי היה אחראי על אימונים, פיתוח כלי טיס, תורת לחימה ואספקה, ואילו מפקדי גייסות אזוריים, שהיו אנשי כוחות היבשה, היו אחראים על המתקנים והבסיסים ועל כוח האדם שאייש אותם. דוגמה אחת לקושי שעמד בפני המפקדים היא העובדה שהמפקדים, אנשי הפיקוד האווירי, היו אחראים על המשמעת ביחידתם, אך לא הייתה להם סמכות שיפוטית על הכפופים להם, מכיוון שזו הייתה שמורה למפקד הגיס האזורי, איש כוחות היבשה. מפקדי בסיסים של הגיס האווירי היו כפופים לעיתים לארבעה מפקדים שונים: מפקד שדה התעופה סלפרידג', במישיגן (מצפון לדטרויט), היה כפוף בהיבטים שונים של מינהל לפיקוד האוויר של המטה הכללי, לגיס האווירי, למפקד האזורי של הגיס הששי של הצבא, ולראש מחלקת הציוד האווירי. ב-1936 השתפר המצב לאחר שבסיסי הפיקוד האווירי הוצאו משליטת מפקדי הגייסות האזוריים, אך ב-1940 הוחזרו לסמכותם עם הפעלת המפקדה העליונה של הצבא.
בינואר 1936 חתם הגיס האווירי על חוזה עם חברת בואינג לאספקת 13 מפציצים מדגם B-17 מבצר מעופף. 12 מהמטוסים נועדו להוות טייסת לניסוי מבצעי של המטוסים, והמטוס ה-13 נועד לניסויי גוף, לבחינת עומסי גוף. על פי ההסכם היו המטוסים אמורים להימסר בין ינואר לאוגוסט 1937. מחירם של המטוסים הטריד את מזכיר המלחמה, הרי וודרינג, שסירב לאשר בקשות לרכישת מטוסים נוספים. נוצר מצב שלמרות שזרוע האוויר אימצה את ההפצצה האסטרטגית כתורת לחימה עיקרית לאחר יצירת הפיקוד האווירי של המפקדה העליונה, לא היו לה מטוסים לביצוע תורת הלחימה. ב-18 במרץ 1938 יישם וודרינג תוכנית שכללה רכש של 144 מטוסים בעלי ארבעה מנועים, אך האישור בוטל ביולי כאשר המטה המשולב הטיל מורטוריום על רכישת מפציצים ארוכי טווח. רכישת 67 מפציצי B-17 בשנת התקציב 1940 נועדה להיות חלק מביצוע תוכניתו של וודרינג, אך היא בוטלה על ידי המטה הכללי.
אחת הסיבות להטלת המורטוריום הייתה האיבה שרכש לעצמו הגיס האווירי מצד הצי, בשל תרגיל שביצע הגיס ב-12 במאי 1938. באותו יום הצליחו שלושה מפציצי B-17 ליירט את אוניית הנוסעים האיטלקית רקס כאשר הייתה בים במרחק 610 מייל ימי (כ-1,100 ק"מ) מחופי ארצות הברית, מול העיר ניו יורק. במושגי שנות ה-30 של המאה ה-20, טרם כניסתם לשירות של מכשירי מכ"ם, הייתה זו הצלחה גדולה ופריצת דרך, והגיס האווירי דאג לפרסום נרחב של ההצלחה. הצי ראה בכך פגיעה במעמדו ובמשימתו, וייתכן שבלחץ הצי הורה מייג'ור גנרל מאלין קרייג, ראש המטה המשולב, על הגבלת כל הטיסות בעתיד לתחום של 100 מייל ימי (כ-190 ק"מ) בלבד מהחוף. כאמור, הצי והצבא פרסמו הצהרת פעולה משותפת בנובמבר ששבה ואיששה את משימת הגיס האווירי, וקבעה כי משימת הגנת החופים תיערך רק כסיוע לצי, ורק על פי בקשת הצי. בו בזמן אישר המטה הכללי לצי לבצע את משימת הסיור הימי ארוך הטווח על ידי מטוסים מבסיסים יבשתיים, שנמנעה מהגיס האווירי.
מודרניזציה והתרחבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלי טיס חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך 15 שנות קיומו בחן הגיס האווירי והפעיל מגוון רחב של מטוסי מרדף (כפי שנקראו באותה תקופה מטוסי קרב), מטוסים לסיור ומפציצים. דור חדש של מטוסים חד-כנפיים שנכנס לשירות באותה תקופה, יחד עם הופעתה של הפצצה האסטרטגית הובילה לדגמים חדשים שתוכננו באמצע ובסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, שהיו עדיין בשירות כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה. בין הטכנולוגיות המרכזיות שפותחו באותה תקופה היו מערכות חמצן ודיחוס לתאי הטייס, מגדשי טורבו שהיו חיוניים לפעילות מבצעית בגובה רב, מערכות קשר רדיו מתקדמות כמו מקלטי VHF, וכן כוונת ההפצצה המתקדמת נורדן.
אחת מתוצאות מחדל דואר האוויר הייתה בחינת ביצועיהם של כל סוגי המטוסים שהיו ברשות הגיס האווירי על ידי וועדת בייקר. הוועדה מצאה שמטוסים אזרחיים היו טובים בהרבה ממטוסים שתוכננו במיוחד לפי המפרט של הגיס האווירי. הגיס האווירי אימץ את המסקנות ורכש מטוס דאגלס DC-2, שסומל מחדש כXC-32 ונבחן על ידי הגיס. המבחנים העלו שתכונותיו עולות בהרבה על המפרט של הגיס האווירי, והוחלט לרכוש 17 מטוסים מדגם זה לשירות בגיס האווירי. המטוסים שנרכשו סומלו C-33 והיוו את יחידת התובלה הקבועה הראשונה, להק התובלה העשירי. הלהק החל לפעול ביוני 1937 מבסיס רייט-פטרסון, ליד דייטון, אוהיו. ב-1939 הכיר הגיס האווירי בכך שייתכן בקרוב צורך במספר גדול של מטוסי תובלה מודרניים לשירות במלחמה המתקרבת. לצורך זה נרכשו 35 מטוסים מדגם דאגלס C-39, שהיו למעשה הכלאה בין דגמי DC-2 לDC-3. לאחר נפילת צרפת הזמין הגיס האווירי בספטמבר 1940 200 מטוסים מדגם קרטיס C-46 קומנדו, מטוסים שטרם נוסו ונבחנו, ו-545 מטוסים מדגם דאגלס C-47 סקייטריין, הראשונים מבין 10,000 מטוסים מדגם זה (כולל תתי-דגמים שונים) שנודעו יותר בכינוי 1"דקוטה" ששירתו במלחמת העולם השנייה.
הגיס האווירי ראה במשימת ההפצצה האסטרטגית את משימתו העיקרית. ואולם, באיחור רב, החל הגיס לחדש גם את צי מטוסי התקיפה הטקטיים, דרך מסגרת הפיקוד האווירי של המטה הכללי. כך הוכנסו לשירות מטוסי התקיפה נורת'רופ A-17 ודאגלס B-18 בולו ב-1936, מטוס הקרב סברסקי P-35 ב-1937, ומטוס הקרב קרטיס P-36 הוק ב-1938. כל המטוסים הללו נחשבו כמטוסים שעבר זמנם כבר סמוך לכניסתם לשירות, ותחילת המלחמה באירופה דרבנו לפיתוחם של מטוסים יעילים יותר. עד אוקטובר 1940, שנה לפני כניסת ארצות הברית למלחמה, כל מטוס חד מושבי בוכנתי שעתיד להילחם במלחמה כבר היה בשלבי ניסוי, למעט הרפבליק P-47 ת'נדרבולט. עם זאת, העומס הגדול על הגיס האווירי והעדיפות שניתנה להפצצה אסטרטגית הביאה לכך שבפיתוח מטוסי הקרב החד-מנועיים לא הושם דגש על פיתוח יכולת לפעול בטווח ארוך. יכולת זו פותחה רק עם עליית האבדות בקרב המפציצים ארוכי הטווח במהלך 1943.
מטוסי קרב ראויים לציון שפותחו בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 היו בל P-39 אייראקוברה (שטס לראשונה באפריל 1938), קרטיס P-40 טומהוק (אוקטובר 1938), לוקהיד P-38 לייטנינג (ינואר 1939), נורת' אמריקן P-51 מוסטנג (אוקטובר 1940), ורפבליק P-47 ת'נדרבולט (מאי 1941). התפתחות מטוסי הקרב הייתה מהירה עד כדי כך שבדצמבר 1941 גם ה-P-39 וגם ה-P-40 נחשבו כמטוסים שבקרוב יהיו מיושנים מדי, למרות שעברו פחות מ-18 חודשים מעת תחילת ייצורם. באותה תקופה פותחו גם המפציצים דאגלס A-20 האבוק (שטס לראשונה באוקטובר 1938), נורת' אמריקן B-25 מיטשל (ינואר 1939), קונסולידייטד B-24 ליברייטור (דצמבר 1939), ומרטין B-26 מראודר (נובמבר 1940). למעט ה-B-24, P-47 ו-P-51, לכל המטוסים הללו היו כבר הזמנות עוד לפני הקמת חילות האוויר של צבא ארצות הברית. שלושה מפציצים נוספים היו בשלב פיתוח ראשוניים באותן שנים: בואינג B-29 סופרפורטרס, קונסולידייטד B-32 דומינטור וקונבאייר B-36 פיסמייקר.
התרחבות הגיס האווירי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהודעה מיוחדת לקונגרס שמסר נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ב-12 בינואר 1939, אמר הנשיא כי קיים איום ממשי של מלחמה מתקרבת, וכי אין די בהמלצות וועדת בייקר להגנה מלאה על ביטחון ארצות הברית. רוזוולט ביקש לאשר את הגדלת הגיס האווירי ל-3,000 לפחות. ב-3 באפריל 1939 אישר הקונגרס תקציב של 300 מיליון דולר, לבקשתו של הנשיא, לצורך הרחבת הגיס האווירי: חצי מהסכום הוקדש לרכישת מטוסים, כדי להגדיל את מצאי המטוסים מ-2,500 ל-5,500, וחצי מהסכום יועד לכוח אדם חדש, מתקני אימונים ובסיסים. בקיץ 1939 חודשו ההזמנות למטוסי B-17, שהיו תלויות ועומדות מאז יוני 1938. ההזמנות הראשונות היו תוספתיות בלבד: 39 מפציצים מדגם B-17B ב-1939–1940, 18 מדגם V ב-1940, ו-42 מדגם D ברבע הראשון של 1941. ההזמנה הגדולה הראשונה, עבור 512 מפציצים מדגם B-17E, הוגשה לחברת בואינג ביולי 1940.
ביוני 1939 המליצה וועדת קילנר על צורך בכמה סוגי מפציצים, כדי שהגיס האווירי יוכל לעמוד במשימות שהוקצו לו. בין המפציצים עליהם המליצה הוועדה היו מטוסים בעלי טווח טקטי של 3,000 מייל (כ-4,830 ק"מ; עודכן ב-1940 לטווח של 4,000 מייל, למעלה מ-6,400 ק"מ) וסוג נוסף של מטוסים שיהיו בעלי יכול להגיע לטווח של 2,000 מייל (כ-3,200 ק"מ). ראש המטה הכללי, מייג'ור גנרל מאלין קרייג, שבמשך זמן רב התנגד לשאיפות הגיס האווירי ועיכב אותן, היה עתה קרוב לפרישה. בעקבות נאומו של רוזוולט שינה את טעמו והתקרב לגישת הגיס האווירי. בדומה, מטה משרד המלחמה שינה את עמדותיו ושיתף פעולה עם הדרישות. בכך הסתיים המורטוריום הקצר שהיה על פיתוח מפציצים, ונפתחה הדרך לפיתוח ה-B-29.
במהלך חורף 1939–1940 העביר מייג'ור גנרל הנרי ארנולד, שמונה למפקד הגיס האווירי בספטמבר 1938, קבוצה של קצינים מנוסים למפקדתו, כדי שיהוו מטה לא רשמי. מטרת המטה הייתה להכין תוכנית להגדלת הגיס האווירי ל-50,000 איש עד יוני 1941. תוכנית ההתעצמות של הגיס האווירי התאפיינה בשינויים חוזרים שהגדילו שוב ושוב את ייצור המטוסים, את גודל היחידות הלוחמות, את היקף אימוני המגויסים החדשים ואת הקמתם של בסיסים חדשים. להקים חדשים הוקמו על ידי צוותים שהופרדו מ-15 הלהקים הקיימים, כדי שיהוו את הגרעין שסביבו ייבנה הלהק החדש; כל להק קיים סיפק, בממוצע, שלושה גרעיני הקמה ללהקים חדשים. אנשי צוות אוויר חדשים שסיימו תוכנית אימוני טיסה מורחבת איישו את שאר התקנים בלהקים החדשים ומילאו את המקומות שהתפנו בלהקים הוותיקים. תהליך זה גרם לירידה מתמשכת ברמת הניסיון הכוללת ביחידות המבצעיות. בעיקרו של דבר כל להק ניהל תוכנית אימונים משלו כדי להביא את אנשיו לרמת המיומנות שנדרשה על ידי הפיקוד האווירי של המטה הכללי. האימון המבצעי בכל היחידות סבל ממחסור בציוד, בעיקר כלי טיס, מכיוון שהגיס לא הצליח לעמוד בקצב המהיר של תוכניות ההתרחבות שהשתנו במהירות. זו הייתה תוצאה בלתי נמנעת של טרדות מרובות שיצרו הפרטים המינהליים במהלך ההתארגנות, ומחסור במתקני אימונים, במיוחד מטווחים להפצצה ולמקלענות. נוצר פער גדול בין רמת האימונים הרצויה ובין רמת האימונים שהייתה קיימת בפועל.
התוכנית ההתחלתית של הגיס האווירי, שנועדה לתת הגנה אווירית לחצי הכדור המערבי נכתבה באפריל 1939. על פי תוכנית זו היה צורך ב-50,000 איש, בהם 12,000 אנשי צוות אוויר, ב-25 להקים. עשרת הלהקים הראשונים הפכו מבצעיים ב-1 בפברואר 1940. לאחר ההצלחה הגרמנית במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה במאי 1940, אושרה ב-12 ביולי 1940 תוכנית להרחבת הגיס ל-54 להקים, אם כי תקצוב התוכנית לא עמד בקצב הגידול המהיר, ועד 15 בינואר 1941 הוקמו רק 25 להקים חדשים. ב-14 במרץ 1941 אושרה הגדלה נוספת של הגיס האווירי ל-84 להקים, בהיקף של 400,000 איש, עד 30 ביוני 1942. מעבר לקשיים באימונים ובתקצוב הואטה השלמת התוכנית גם בשל העיכובים בבניית התשתית הפיזית הנדרשת: היה צורך למצוא אתרים להקמת תשתית זו, לשאת ולתת על רכישתם ולקבל אישור לפני תחילת ההקמה. המטה הכללי סירב לאפשר לגיס האווירי לבצע עבודה זו ובמקום זאת הוטלה המשימה על הגיס הלוגיסטי (Quartermaster Corps) שגם כך קרס תחת עומס העבודה שהיה מוטל עליו. כאשר כשל הגיס הלוגיסטי בהקמת בסיסי תעופה בשל חוסר יעילות או אי-עמידה בלוח הזמנים, הועברה המשימה לאחריות הגיס ההנדסי של הצבא, וזה ביצע את המשימה אם כי על פי המדיניות הקיימת וללא הבנת צורכי הגיס האווירי.
בספטמבר 1939, כאשר החלה מלחמת העולם השנייה באירופה, היה הגיס האווירי בפיגור גדול מאד בביצוע תוכנית ההתרחבות הראשונה בתחומי כוח האדם ומספר המטוסים הטקטיים. מפקד הפיקוד האווירי של המפקדה העליונה, לוטננט גנרל פרנק מקסוול אנדרוס תיאר את הגיס האווירי כ"חיל אוויר מדרגה חמישית". מתוך 1,500 המטוסים הקרביים שהיו ברשות הגיס רק 800 מטוסים הוגדרו מטוסי קו ראשון, ו-700 מתוך אלה היו למיושנים עד דצמבר 1941. לחיל האוויר המלכותי הבריטי, בהשוואה, היו 1,750 מטוסי קו ראשון, וללופטוואפה היו 3,750 כאלה. מעבר לכך, כוח האדם במטה הלופטוואפה ובמינסטריון האוויר כשלעצמם, היה גדול ממספרו מכוח האדם בגיס האווירי של צבא ארצות הברית כולו. בין המטוסים הקרביים שהפכו למיושנים היו הדאגלס B-18 בולו, נורת'רופ A-17 והקרטיס P-36 הוק. המטוס היחיד שהיה מטוס קו הראשון ב-1939 ונותר כזה עד תום המלחמה היה ה-B-17, וגם מטוס זה עבר שדרוג משמעותי מאד לפני שהיה יכול לעמוד בדרישות הקרביות.
האצת תוכניות ההתרחבות הביאה לכך שעד תום 1940 היו לגיס האווירי 156 בסיסים מכל הסוגים ובשורותיו שירתו 100,000 איש. עשרים בתי ספר אזרחיים לטיס ושמונה בתי ספר טכניים נשכרו כדי שיהיו מתקני אימונים נוספים. ב-10 באוגוסט 1940 נחתם חוזה עם חברת פאן אמריקן וורלד איירווייז לאספקת שירותי אימון בניווט ובמטאורולוגיה, עד להקמת בתי ספר צבאיים שימלאו פונקציה זו.
מטוסים ראשונים מדגם B-17E סופקו לצבא בנובמבר 1941. שני שלישים מקציני הגיס היו בדרגת לוטננט שני (מקביל לדרגת סגן משנה או סגן), שניסיונם התעופתי היה מוגבל מאד וכלל בעיקר את קורס הטיס שלהם. לגיס האווירי באותה עת היו 17 בסיסים עיקריים וארבעה בסיסי ציוד, ומתוך 76 שדות התעופה שהפעיל היו רובם ממוקמים בשדות תעופה אזרחיים או שהיו שדות קטנים, צמודים לבסיסים של הצבא.
רכישת כלי טיס נותרה בעיה משמעותית לגיס האווירי, בשל הסטת חלק מהייצור לטובת בעלות הברית של ארצות הברית. ב-16 במאי 1940, כאשר נפילת צרפת הייתה קרובה וודאית, נאם הנשיא רוזוולט בפני הקונגרס וקרא לאשר תקציב תוספתי של קרוב למיליארד דולר ולאישור לייצר 50,000 מטוסים בשנה עבור הכוחות המזוינים של ארצות הברית, 36,500 מתוכם עבור הגיס האווירי. שמונה עשר חודשים לאחר מכן היו ברשות חילות האוויר של צבא ארצות הברית רק 3,304 מטוסים קרביים (מתוכם 1,024 בשירות מעבר לים) ו-7,024 מטוסים לא קרביים, מתוכם 6,594 היו מטוסי אימון. פיקוד הגיס גדל באוקטובר 1940 ל-24 קצינים בכירים, עם הוספת 15 תקנים לקצינים בכירים בדרגת בריגדיר גנרל ומעלה. עד יוני 1941, כאשר הגיס האוויר הפך לחלק מחילות האוויר של צבא ארצות הברית, היו בו 33 קצינים בדרגת בריגדיר גנרל ומעלה, בהם ארבעה ששימשו בתפקידי משקיף בחיל האוויר המלכותי הבריטי.
פירוק הגיס האווירי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קשיים פיקודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנרי ארנולד ניהל את התרחבות הגיס האווירי, על פי הוראתו של הנשיא רוזוולט. הגיס הכפיל את גודלו, מ-15 להקים ל-30, בין ינואר 1939 לדצמבר 1940. ואולם, היחידות הקרביות היו תחת פיקוד האוויר של המטה הכללי ואילו הארגון הלוגיסטי היה באחריות הגיס האווירי. פיצול זה גרם לבעיות חמורות של תיאום, שהיו דומות מאד לבעיות מולן עמד שירות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. במרץ 1939 סיים אנדרוס את תפקידו כראש הפיקוד האווירי של המטה הכללי, והוחלף במייג'ור ג'נרל דלוס ק. אמונס. עם החלפה זו מונה ארנולד "לפקח" על הכוח הטקטי, אך בכך לא נפתרה בעיית הפיצול בפיקוד. ב-5 באוקטובר 1940 הגיש ארנולד הצעה לארגון מחדש של זרוע האוויר על פי קווים תפקודיים. על פי הצעה זו יוקם מטה אווירי, יאוחדו מבנים ארגוניים שונים תחת מפקד אחד, ותינתן אוטונומיה בנושא צוותי הקרקע והתחזוקה. ההצעה הוגשה לראש המטה הכללי, ג'ורג' מרשל, אך הפיקוד הבכיר התנגד לה מיד, בכל היבטיה.
במקום זאת, שני הארגונים הופרדו שוב על פי צו של מרשל ב-19 בנובמבר 1940. הופעלה המפקדה העליונה של הצבא (יותר מחמש שנים לאחר הפעלת הפיקוד האווירי של המטה הכללי). המבנה הלוגיסטי ומערך האימונים הוצאו שוב מידי הגיס האווירי והפעם הועמד תחת הפיקוד הישיר של ראש המטה הכללי. שדות התעופה הוצאו גם הם מסמכות הגיס האווירי והועמדו תחת פיקוד מפקדי הגיסות האזוריים. מייג'ור ג'נרל ג'ורג' ה. ברט (Brett), המפקד בפועל של הגיס האווירי, הוקיע את התוכנית וכינה אותה "הרסנית בעת מלחמה". הבעיות החריפו עוד כאשר הפיקוד האווירי שויך למטה הכללי של הצבא. בשל שיוך זה הועלה אמונס, שהיה זוטר מארנולד כאשר החל את תפקידו, לדרגת לוטננט ג'נרל, כדי שיהיה בדרגה שווה לשאר מפקדי הארמיות בצבא היבשה, לעומת ארנולד שהיה מייג'ור ג'נרל. נוצר מצב שבו אמונס היה כפוף לארנולד, למרות שהיה בכיר ממנו בדרגה.
כפשרה שנועדה ליישב את כל הקשיים הללו הגדיר מרשל את ארנולד כ"סגן ראש המטה האווירי בפועל". מבחינת הגיס האווירי לא הייתה פשרה זו משביעת רצון, אך מעמד זמני זה איפשר לארנולד לתאם בין שני הארגונים של זרוע האוויר, ולהביא לפתרון של רוב הבעיות. עם זאת, התיאום לא היה תחליף אמיתי לפיקוד מאוחד.
יצירת חילות האוויר של הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1941, לאחר שנה וחצי של מלחמה באירופה, היה ברור שהצלחותיהם של הלופטוואפה מחד ושל חיל האוויר המלכותי הבריטי מאידך נעוצות גם בשליטה המרכזית של הפיקוד המאוחד ממנו נהנו. הסתבר לצבא ארצות הברית שפיצול הפיקוד בזרוע האוויר של ארצות הברית הביאה להיעדר מסוכן של ערוצי פיקוד ברורים. בין 29 בינואר ל-27 במרץ 1941 התקיימה סדרת דיונים סודיים בין נציגים בריטיים לנציגי ארצות הברית, שנועדה לגבש את אסטרטגיית המלחמה המשותפת. התוכנית שגובשה נקראה ABC-1 (American, British and Canadian) והגדירה את מטרות ודרכי הפעולה במקרה שארצות הברית תיכנס למלחמה נגד גרמניה הנאצית, הקיסרות היפנית ואיטליה הפאשיסטית. התוכנית, שאומצה בשתיקה על ידי נשיא ארצות הברית, הפריכה למעשה את טענת צבא ארצות הברית ולפיה מטרתו היחידה של הגיס האווירי בעת מלחמה תהיה סיוע לכוחות הקרקע: התוכנית הגדירה, בין השאר, מתקפה אווירית אסטרטגית על מדינות הציר כדי לפגוע ביכולתן הצבאית, מטרה רחבה בהרבה ושונה מהותית מהמטרה המצומצמת שהוגדרה בפקודות הצבא.
כדי להימנע מחקיקה של קונגרס בנושא, שינה הצבא ב-20 ביוני את נוהל 95-5, ויצר מסגרת חדשה שנקראה חילות האוויר של צבא ארצות הברית, שאליה הוכפפו הגיס האווירי והפיקוד האווירי של המטה הכללי, כשני מרכיביו העיקריים. משרד המלחמה אישר למטה הגיס האווירי לתכנן ולבצע את הרחבת זרוע האוויר, ומינה את ארנולד מונה כמפקד הגוף החדש. עם זאת, שינוי ארגוני זה לא הביא לקיצו את הקשיים שנבעו משרשרת הפיקוד הכפולה, שכן יחידות אוויריות של הפיקוד האווירי עדיין נאלצו לדווח פעמיים, למטה הכללי של הצבא ולמטה חילות האוויר. שני ניסיונות של ארנולד להטמיע ארגון מחדש נדחו על ידי משרד המלחמה באוקטובר ובנובמבר.
בשלב זה הגיעה התמיכה בכוח האווירי לשיא בדעת הקהל, ולחץ מתמשך הופעל מחוץ לשורות הצבא בתמיכה ביצירת זרוע אווירית עצמאית עם ייצוג משלה בממשלת ארצות הברית. ארנולד החליט לדחות את הניסיונות לנצל את ההזדמנות להקמת זרוע אוויר עצמאית. הוא ידע שמרשל נתן לו יד חופשית, ולכן סבר שתהיה זו טעות רצינית לשנות את המבנה הקיים בעיצומו של מאמץ קריטי לצמיחה והתפשטות. מאמץ זה הוביל לכך שתוך חמש שנים גדל הכוח האווירי של ארצות הברית פי מאה מזה שהיה ב-1939, מבחינת כוח אדם בלבד. עם זאת, בנובמבר הגיעה פיצול הפיקוד בצבא כולו למשבר, בשל הפעלת המטה הכללי של הצבא, עקב המלחמה. מרשל טען שתפקידו כראש המטה הכללי הוא "התפקיד הפיקודי הגרוע ביותר בצבא". הפיקודים האזוריים, במיוחד אלו שמשימתם הייתה הגנה אווירית, הראו, כדברי מרשל, "כישלון מטריד ביישום הוראות". אל מול חוסר שביעות רצונו של מרשל מתפקוד המטה הכללי של הצבא שינה הפיקוד הבכיר את עמדותיו. מרשל מינה קצין בגיס האווירי, בריגדיר ג'נרל ג'וסף ט. מקנארניי, לעמוד בראש "וועדת משרד המלחמה לארגון מחדש", שהייתה חלק ממחלקת תוכניות המלחמה. הוועדה השתמשה בהמלצותיו של ארנולד כטיוטה לפעולתה.
על בסיס המלצות וועדת מקנארניי חתם הנשיא רוזוולט על צו נשיאותי מס' 9082. הצו קבע שתוארו של ארנולד ישתנה לג'נרל, מפקד חילות האוויר. התואר החדש נכנס לתוקף ב-9 במרץ 1942, ובכך היה ארנולד לשווה ערך בדרגתו לגנרלים שפיקדו על הזרועות העיקריות האחרות של הצבא. באותו יום הפיץ משרד המלחמה חוזר, מס' 59, שהגדיר את השינויים שיחולו במבנה הארגוני של הצבא. השינויים כללו את ביטול המטה הכללי ויצירת שלושה מרכיבים אוטונומיים: חילות האוויר של הצבא, כוחות היבשה של הצבא ושירותי האספקה והתחזוקה. בראש כל זרוע עמד גנרל, שהיה כפוף לראש המטה הכללי. בוטל תפקידו של ראש מטה הגיס האווירי, ותפקידי הגיס הועברו לחילות האוויר. מעמדו של הגיס השתנה, וכעת התואר "הגיס האווירי" היה הגדרה לזרוע קרבית בתוך חילות האוויר.
הקונגרס ביטל את מעמדו של הגיס האווירי כיחידה לוחמת רק ב-26 ביולי 1947, כאשר חוק הביטחון הלאומי נכנס לתוקף. עד אותו תאריך היו רוב אנשי חילות האוויר גם אנשי הגיס האווירי. 88% מהקצינים בחילות האוויר במאי 1945 הוסמכו בגיס האווירי, ו-82% מהחוגרים ביחידות השונות ובסיסים השונים של חילות האוויר היו משויכים לגיס האווירי כזרוע הקרבית של יחידותיהם.
מספרים ומפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוח אדם לפי שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-30 ביוני בכל שנה.
לא ניתן להציג את הגרף באופן זמני –
ההרחבה Graph להצגת תרשימים מושבתת כרגע.
מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקדי הגיס האווירי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקדי הפיקוד האווירי של המפקדה העליונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
מייג'ור ג'נרל פרנק אנדרוס, 1 במרץ 1935 - 1 במרץ 1939 -
מייג'ור ג'נרל דלוס אמונס, 1 במרץ 1939 - 17 בדצמבר 1941 (במהלך כהונתו הועלה לדרגת לוטננט ג'נרל) -
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
