הגונב אחר הגנב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב הוא נידון הלכתי מרובה פרטים, כאשר הדין המרכזי, המובא במפורש כבר במשנה הוא שהגונב חפץ גנוב מגנב חייב לשלם את הקרן, סכום הגנבה עצמו, אך פטור מהקנס של תשלום הכפל המוטל במקרי גנבה בדרך כלל.

נדון שגיאת "הגונב מגנב פטור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל הידוע כי "הגונב מגנב פטור מן הכפל", השתרש באופן חלקי ושגוי כמשפט עממי "הגונב מגנב פטור", המרמז על משמעות הפוכה מהדין האמיתי, כביכול מותר לכתחילה לגנוב מגנב אף ללא תשלומי הקרן[1]. הבנה זו מקורה בטעות,[2] על הגונב מן הגנב חלה חובה להשיב את החפץ הנגנב לבעליו. רק שהוא פטור מהקנס הנוסף שאותו מחייבים בגניבה. או בלשון חז"ל: הגונב מגנב פטור מתשלום הכפל אבל חייב בתשלום הקרן.

אמנם פרשנים כמו הקצות החושן ונתיבות המשפט[3] סברו שפטור לגמרי ואף מקרן.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הדין במשנה:

אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

מסביר רש"י שמקור הדין שפטור מכפל לבעלים, הוא דקדוק מדברי הפסוק, שהרי כתוב ”וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ” (שמות כב ו), ולא "מבית הגנב". ומוסיף המאירי שפטור אף מלשלם כפל לגנב הראשון, משום שהגנב הראשון לא עשה קניין בגניבה, כי אין יאוש בעלים.

התלמוד[4] דן ארוכות בשאלה באילו תנאים חל פטור זה, ולהלכה פסק הרמב"ם:

הגונב מגנב אחר אף על פי שנתייאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לגנב הראשון שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם הכפל או ארבעה וחמשה מפני שלא גנבה מרשותן.

עיקר שיטות האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר שיטות האחרונים בקצרה לגבי הגונב אחר הגנב הן:

  • שיטת "קצות החושן" - שיטתו שהגונב אחר הגנב אין לו דין גנב מכיוון שלא גנב מרשות הבעלים ולכן לא עבר על הלאו של לא תגזול, ואפילו אם יוסיף על הגנבה הראשונה, אין חיובו אלא מדין "מזיק".
  • שיטת "נתיבות המשפט" - הנתיבות מסייג את שיטת הקצות ואומר כי יש לחלק בין גונב מגנב שלא הוסיף על מעשה הגנבה הראשונה, שאינו גנב ולא עבר על "לא תגזול", לבין המוסיף על הגנבה הראשונה שאכן חיובו מדין "גזלן", ולא מדין "מזיק".
  • שיטת האור שמח[5] והחזון איש[6] - אף כשהגונב אינו מוסיף על הגנבה הראשונה, בכל זאת עובר על "לא תגזול", מכיוון שעצם העברת הרשות מהגנב הראשון לשני גורמת לו להיחשב גנב. וזה דווקא בגנב השני אך לא בגנב הראשון עצמו.
  • שיטת האמרי משה[7] ורבי חיים מבריסק - כאשר הגזלן הראשון מוסיף על הגניבה הראשונה, חייב משום שהיא המשך הגניבה הראשונה, ואם כן והיא נחשבת "גניבה אריכתא" וכלל אינו נחשב "גונב אחר הגנב".

חיוב הגונב מן הגנב באונסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובא כי הגנב פטור מתשלומי הכפל, אך אין התייחסות לחיובו ב"חיוב אונסים". ולכן דעת הרא"ש שאם קרה דבר מה לחפץ הנגנב, מתחייב הגונב לשלם לגנב את דמי החפץ.

ואולם בספר "קצות החושן"[8] וכן ב"נתיבות המשפט"[9] מובא שלגונב מן הגנב אין דין גנב גם לעניין "חיוב אונסים", ואם קרה משהו לחפץ במסגרת כח עליון, הרי הוא פטור מלשלם.

הגונב מגנב - אף הוא טועם טעם הגניבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובא בתלמוד מעשה ברב הונא[10] שפעם אחת החמיצו לו בבת אחת ארבע מאות חביות של יין. הגיעו אליו חכמים והוכיחו אותו על כך שהוא לא נוהג כשורה כאשר הוא לא נותן לאריס בכרם שלו את כל מה שמגיע לו. ענה להם רב הונא שהאריס גונב ממנו, ולכן הוא מנע ממנו את חלקו. ענו לו חכמים "בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים" (מארמית - הגונב מגנב, אף הוא טועם את טעם הגנבה). בעקבות כך רב הונא חזר בו והתחייב לתת לאריס את חלקו. הדעות נחלקו לגבי מה שקרה לאחר מכן, יש שאמרו שהיין שהחמיץ, הפך שוב ליין בדרך נס. ויש שאמרו שמחיר החומץ עלה בצורה כה דרמטית עד שהיה שווה בערכו למחיר היין מלכתחילה.

מהמעשה רואים שגם במקרה שגונבים מגנב, זה שגנב מהגנב נענש בגלל שהוא גנב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תשלום הערך המלא של הגניבה, במידה ולא ניתן להשיב את הגניבה עצמה.
  2. ^ על טעות זו ראו גם אצל בן ציון פישלר כאן
  3. ^ שניהם בסימן לד סעיף ב ובעיקר בהערות הרב יחיאל דז'מיטרובסקי
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ז, עמוד ב' ואילך
  5. ^ גניבה ג ב
  6. ^ ב"ק טז ז
  7. ^ לב
  8. ^ סימן לד
  9. ^ שם סק"ב
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.