הבריחות ממחנות המעצר באפריקה

הבריחות ממחנות המעצר באפריקה היו סדרת בריחות של גולי אצ"ל ולח"י ממחנות מעצר באפריקה שאליהם הוגלו על ידי שלטון המנדט הבריטי. אחוזי ההצלחה בהן היו זעומים – מתוך שמונים ואחד בורחים נחלצו רק קרוב לעשרה אחוזים, רובם ככולם בזמן שבו הבריחה הייתה כמעט בלתי רלוונטית, בסמוך לתום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההיחלצות מהמחנה לא הייתה קשה כמו ההסתתרות מפני הבולשת הבריטית ברחבי אפריקה. העונשים המקובלים עם ההיתפסות היו מעצר בבידוד כחודש או חודשיים וכן עונש קולקטיבי של מעצר בחדרים משעת ערב מוקדמת עבור כלל אנשי המחנה.

שלוש בריחות ראשונות

הבריחה הראשונה (שנערכה בינואר 1945) הייתה ממחנה סמבל באסמרה והחלה בכך ששלושה מהעצירים (חגי לב, שמעון שייבה ובנימין זרעוני) קברו עצמם במגרש ספורט. עם פינויו של המגרש והסתלקות השומרים ממנו בשעות הלילה, יצאו העצירים ופנו אל אסמרה שבמרכז אריתריאה. חיים גמליאל סייע להם, אך הם נלכדו בביקורת בריטית באוטובוס שבו נסעו במטרה להגיע לגבול. קצין מארץ ישראל שביקשו את עזרתו באסמרה לא הושיט להם יד, ואולי אף בגד בהם.

הבריחה השנייה (שנערכה במרץ 1945) הייתה ממחנה קרתגו במדבר הסודאני ובמהלכה נמלטו שלושה אנשי לח"י אל הרי המדבריות. ללא תוכנית מסודרת הם נתפסו במהרה.

בריחה שלישית (שנערכה בספטמבר 1945) הייתה גם היא מהמחנה בקרתגו ותוכננה בקפידה. בין השלושה שהשתתפו בה היו יעקב יונדוף ויעקב מרידור, שהיה כה להוט לברוח שלא ניסה לקנות לעצמו עמדת מנהיגות במחנה למרות מעמדו הבכיר באצ"ל. הבריחה בוצעה באמצעות הסתתרות במכלי מים, ושיחוד הנהג הסודני שהוביל את המכלים. הבורחים נעו ונדו בסודאן. במהלך הבריחה נעשה שימוש בתעודות מזויפות של האינטליגנ'ס (שרות הביטחון והמודיעין הצבאי של בריטניה). התעודות עוררו את חשדו של מנהל תחנת רכבת בח'רטום. הוא קרא לשירות הביטחון שלכד את הבורחים, בחלוף שישה ימים ממועד בריחתם.

בריחות באסמרה

הבריחה הרביעית (שנערכה בנובמבר 1945) הייתה במחנה סמבל באסמרה. היא הייתה ספונטנית למדי, והתבססה בעיקר על האמונה בסיועם של אנשי הקהילה היהודית בעיר. אמונה זו התממשה, ובסופו של דבר הצליחו שניים מהבורחים להגיע בסיוע היהודים המקומיים לאתיופיה, מחופשים לערביות. הם נעצרו שם, משנתגלתה התרמית, ונכלאו בבתי כלא אתיופיים. על הקיסר האתיופי, היילה סלאסי, הופעלו לחצים כבירים, מהבריטים ומיהודים, ולבסוף הוא הסכים להסגיר לבריטים את הבורחים, כנראה תמורת בן משפחה בוגד שהיה נתון בידיהם. בורח שלישי נותר באריתריאה ונלכד לבסוף. הבורח הרביעי, אליהו לנקין, המשיך לעשות שימוש נרחב ביהודים מקומיים, נכלא באדיס אבבה, אולם נחלץ בעקבות לחצים שהופעלו על הקיסר. בראשית 1947 היה לבורח היחיד שהגיע לחירות באירופה עד 1948.

לקראת הבריחה החמישית (שנערכה ביולי 1946), שהייתה בריחה המונית, נכרו במחנה באסמרה שתי מנהרות עמוקות ביותר בעבודה יסודית ומתישה. מסופר שפתח אחת המנהרות נקבע בכוונה במקום בולט, כל כך בולט שקשה היה להאמין שמנהרה תיפתח בו. נקבעו חמישים וארבעה בורחים, מתוך 150 עצורים, והם חולקו לשתי קבוצות, בראשות יעקב מרידור ובראשות שלמה לב עמי. הקבוצה הראשונה אמורה הייתה לנדוד לאתיופיה בתחפושת של חיילים בריטים, תחפושת שהוכנה בקפדנות בידי העצורים במחנות. השנייה התכוונה להתחבא באסמרה. שלא במפתיע נלכדו הבורחים בקבוצת מרידור במהרה. הם לא התנגדו, לפי הבטחה שנתנו במכתב שהותירו אחריהם שבו דרשו שלא תפתח עליהם אש, אם ייתפסו. הקבוצה השנייה, לעומת זאת, הצליחה להסתתר באסמרה לאורך זמן. חמישה מהם, ביניהם מאיר שמגר, ניסו להתחבא במכלית דלק, אך נתפסו. באמצעות חדירה מודיעינית בקרב יהודי אסמרה הצליח המודיעין הבריטי לעלות על עקבות עוד כמה מהבורחים, אך חלקם נותרו עדיין במחבוא.

הבריחה השישית (שנערכה בספטמבר 1946), שוב בסמבל, שבה נטלו חלק מרידור ואיש אצ"ל נוסף, בוצעה באמצעות עשיית חורים בתקרות. מרידור וחברו נמלטו ופגשו בשרידי הבריחה החמישית באסמרה. הפעילות המודעינית הבריטית סיכלה לבסוף הן את הבריחה הזו והן את מה שנותר מקודמתה. כל הבורחים נתפסו במקומות מחבואם.

בשנת 2008 במסגרת הפקת סרט תיעודי בוצע שחזור היסטורי של הבריחה מהמחנה באריטריאה. קובצו כל האסירים שנותרו בחיים ובעזרת גד מה-טוב, נבנה לפי הנחיותיהם דגם של המחנה.

בריחה שביעית (ינואר 1947)

בריחה זו, שוב בסמבל, הסתייעה בכך שהבריטים סתמו באופו שטחי בלבד את אחת המנהרות שנחפרו בבריחה החמישית. העצורים חפרו מנהרה קצרה שתעקוף את הסתימה. שוב השתתף בבריחה יעקב מרידור, ולצידו עוד ארבעה, ביניהם יצחק שמיר ובן ציון קיש. השימוש ביהודי אסמרה כבר היה בלתי אפשרי, אך באמצעות רב המחנה נוצר קשר עם ד"ר ג'וזפה לוי, יהודי איטלקי, שסייע לנמלטים במציאת מחבוא בתשלום אצל אזרח איטלקי באסמרה.

אחרי יותר מחודש של מחבוא הגיעו הבורחים בדרך לא דרך אל אדיס אבבה. משם פנו שניים מהם, יצחק שמיר ואריה בן-אליעזר (ראה בעניין מאבקו המשפטי) אל ג'יבוטי, נעזרים ברבו של המקום יוסף רצבי בנו של הרב סעדיה משה מנשיאי הקהילה העדנית. עם הגעתם לג'יבוטי המתינו להם שוטרים, המודיעין הבריטי הקדים אותם. השליטים הצרפתים לא מיהרו להסגירם, ושני הבורחים הסתמכו על תעודות מעבר דרום אמריקניות מפוברקות כדי לדרוש שחרור. השניים הובלו בסופו של דבר לצרפת, תוך ניצול קשריהם המצוינים של אנשי אצ"ל עם גורמים ממשלתיים במדינה זו, ושוחררו שם בתחילת מאי 1948, שבועיים בטרם הקמת המדינה.

שלושת הבורחים האחרים, הושבו באוגוסט 1947 למעצרם, אחרי תקופה ממושכת של מחבוא באדיס אבבה ורגע לפני שעלו על מטוס שרכשו ידידי האצ"ל כדי להעבירם לפריז.

בריחה שמינית (סוף מרץ 1948)

הבריחה האחרונה התנהלה במחנה גילגיל שבקניה. הפעם התחולל סביבה ויכוח, לאור כישלון הבריחות הקודמת ובשל התחושה שבמילא סיום שלטון הבריטים בארץ קרוב. גם מנחם בגין הביע תמיכה, אך פושרת בלבד. שוב נכרתה מנהרה, שוב עמד בראש יעקב מרידור.

בעזרת מכונת דפוס שהוקמה במחנה ובסיוע אנציקלופדיית לרוס זויפו דרכוני מדינות לטיניות בדרום אמריקה, אל סלוודור והונדורס, עם ציורים מדויקים של סמליהן. שותפים בכירים בתוכנית היו שני רבנים, רב העצורים דוד כהנא, ורבה של יוהנסבורג, הרב לוי רבינוביץ, שהגניב להם מידע חיוני רב.

אחרי מעבר המנהרות וזחילה מעבר לגדרות חיכתה לבורחים מכונית שהסיעה אותם לאוגנדה. משם הגיעו לקונגו, שנשלטה בידי בלגיה. מארץ זו כבר עברה הטיסה לבריסל באופן חלק, ובתחילת אפריל היו ששת אנשי האצ"ל חופשיים. הכוונה הייתה להמשיך מיד בניסיון בריחה נוסף, אך היא סוכלה משניתן פרסום להצלחת בריחת השישה. הבריטים לא ידעו שהנמלטים כבר יושבים לבטח באירופה ופשטו לשווא על קניה.

לקריאה נוספת

• שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
• יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות, אחיאסף, ירושלים, 1956.
• דבורה עומר, הבריחה אל החופש, על הבריחה האחרונה, קרני, 1987.
• שלמה מאירי ("בנימין"), "בנתיבי מחתרת ובארץ גזרה, מפתח-תקוה לקניה ובחזרה",הוצאת מלוא, [תשנ"ג, 1993]
• אריה מהולל, "הבריחה מגילגיל - מחנה העצורים בגלות אפריקה", הוצאת טפר, 2016.