הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
‹ 1968 ארצות הבריתארצות הברית 1976 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972
7 בנובמבר 1972
בסך הכול היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 55.2% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
 
מועמד ריצ'רד ניקסון ג'ורג' מקגוורן
מפלגה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא קליפורניהקליפורניה קליפורניה דקוטה הדרומית (1963–1992)דקוטה הדרומית (1963–1992) דקוטה הדרומית
סגן ספירו אגניו סרג'נט שרייבר (החליף את תומאס איגלטון)
אלקטורים 520 17
מדינות 49 1+מחוז קולומביה
מספר הקולות 47,168,710 29,173,222
אחוזים 60.7% 37.5%

חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: ריצ'רד ניקסון

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1972 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-47 במספר לנשיאות ארצות הברית ונערכו ב-7 בנובמבר 1972. המועמד של המפלגה הדמוקרטית היה הסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית, שהריץ מסע בחירות אנטי-מלחמתי מול הנשיא הרפובליקני המכהן, ריצ'רד ניקסון, אבל נפגע קשות ממעמדו כ"אאוטסיידר", מחוסר תמיכה מצד מפלגתו, ממעמדו כסמן שמאלי קיצוני וגם משערוריית פיטורי המועמד שלו לתפקיד סגן הנשיא, תומאס איגלטון.

כשהוא מדגיש את המצב הכלכלי הטוב מבית ואת הצלחותיו מחוץ (במיוחד ההסדר לסיום מלחמת וייטנאם וביסוס היחסים עם סין העממית והדטאנט עם ברית המועצות), ניצח ניקסון בבחירות בקלות, עם 60.7% מהקולות - פחות רק במעט מאחוזי התמיכה של לינדון ג'ונסון ב1964 אך בהפרש גדול יותר של קולות (23.2%) - ההפרש הרביעי בגודלו בהיסטוריה. הוא קיבל כמעט 18 מיליון קולות יותר ממקגוורן - ההפרש המספרי הגדול ביותר בכל מערכת בחירות בארצות הברית. מקגוורן ניצח רק במסצ'וסטס ובמחוז קולומביה. אף מועמד לאחר ניקסון לא הצליח לעקוף את אחוזי התמיכה שלו או את הפרש הקולות שלו מיריבו, והאחוזים מהאלקטורים שזכה בהם (מספר האלקטורים השישי בגודלו בתולדות מערכת הבחירות) נעקפו רק פעם אחת, כשרונלד רייגן זכה גם הוא ב-49 מדינות ב-1984, עם 525 אלקטורים לעומת 13 ליריבו וולטר מונדייל.

הדמוקרטית שירלי צ'יזהולם הייתה המועמדת השחורה הראשונה שניסתה להתמודד לתפקיד של מועמדת ממפלגה מרכזית, ופטסי מינק הייתה האמריקנית הראשונה ממוצא אסייתי שניסתה להתמודד על המועמדות הדמוקרטית. הייתה זאת הפעם הראשונה שהוואי תמכה ברפובליקנים. יחד עם הבחירות לבית הנבחרים ולסנאט, הייתה זאת הפעם הראשונה בה אנשים בגילאים 18 עד 20 יכלו לבחור, לפי התיקון ה-26 לחוקת ארצות הברית. הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה בה קליפורניה קיבלה את מספר האלקטורים הגדול ביותר, מצב שנשאר מאז.

השנים 1973–1977 הן השנים היחידות בהן גם הנשיא וגם סגנו לא הצליחו להשלים את כהונתם. סגן הנשיא ספירו אגניו, שהתפטר פחות משנה לאחר מכן בגלל האשמות שקיבל שוחד בתפקידו כמושל מרילנד, הוחלף בידי ג'רלד פורד לפי התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, וניקסון התפטר בגלל פרשת ווטרגייט באוגוסט 1974. בין 1973 ל-1977 היו שני נשיאים שונים ושלושה סגני נשיא שונים. נכון ל-2020, מערכת הבחירות של 1972 היא האחרונה בה המועמד המנצח לא כיהן כהונה מלאה.

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישה עשר אנשים שונים הכריזו על התמודדותם מטעם המפלגה הדמוקרטית. אלו היו:[2][3]

המועמדים הדמוקרטיים, 1972
ג'ורג' מקגוורן סרג'נט שרייבר
לנשיאות לסגנות
סנאטור מדקוטה הדרומית

(1963–1981) 		שגריר ארצות הברית בצרפת
(1968–1970)

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצליף הרוב בסנאט, טד קנדי, אחיהם הצעיר של הנשיא המנוח ג'ון פיצג'רלד קנדי והסנאטור המנוח רוברט קנדי נחשב למועמד המוביל ב-1972, אולם הכריז שלא יתמודד, כנראה על רקע פרשת צ'פקווידיק.[4] לאחר מכן, הסנאטור אדמונד מאסקי, שהיה סגנו של יוברט האמפרי ב-1968,[5] הפך למועמד המוביל.[6] מעט לפני הבחירות בניו המפשייר, חוסלו סיכוייו לאחר שנחשף מכתב בעיתון מקומי. המכתב, שזויף בידי אנשי ניקסון, טען שמאסקי קילל צרפתים-קנדים, מה שפגע בו בקרב האוכלוסייה הצרפתית בניו אינגלנד. לאחר מכן נטען שאשתו, ג'יין, שתתה לשוכרה במהלך מסע הבחירות וסיפרה בדיחות גסות. מאסקי הגן על אשתו בנאום מחוץ למשרדי העיתון במהלך סופת שלגים. למרות שטען שנמסו על פניו פתיתי שלג, טענה העיתונות שהוא בכה, מה שפגע במוניטין שלו.[7]

שנתיים לפני הבחירות, נכנס הסנאטור מדקוטה הדרומית, ג'ורג' מקגוורן, למירוץ כמועמד פרוגרסיבי נגד המלחמה.[8] מקגוורן זכה לתמיכה מצד מתנגדי המלחמה ותנועות שורשיות אחרות כדי לנצח במערכת הבחירות המקדימות אותה הגה.

ב-25 בינואר 1972, הכריזה חברת הקונגרס מניו יורק, שירלי צ'יזהולם, שתרוץ, והפכה לאישה השחורה הראשונה שהתמודדה מטעם מפלגה גדולה. גם חברת הקונגרס מהוואי פטסי מינק הכריזה על מועמדותה, והפכה לאסייתית הראשונה שרצה במפלגה הדמוקרטית.[9]

ב-25 באפריל, ניצח מקגוורן בבחירות במסצ'וסטס. כעבור יומיים, פרסם העיתונאי רוברט נובאק ציטוט של סנאטור דמוקרטי אלמוני, שלאחר מכן נחשף כתומאס איגלטון: "העם לא יודע שמקגוורן מייצג חנינות, הפלות ולגליזציה של סמים. כשאמריקה המרכזית (middle America) - אמריקה המרכזית והקתולית במיוחד - יגלו על כך, הוא מת". מאז, מקגוורן תויג בתור מועמד ה"חנינות, הפלות ו-LSD". האמפרי ניסה להשתמש בכך כדי להתמודד מול מקגוורן בבחירות בנברסקה.[10][11] הדמוקרטים ניסו לשער מי צוטט בכתבה, אולם העיתונאי סירב לגלות ורק ב-2007 חשף את זהותו של איגלטון.

מושל אלבמה ג'ורג' וולאס, שהתנגד לשילוב הגזעי, הצליח בדרום ארצות הברית (ניצח בכל מחוז בבחירות בפלורידה) ובקרב הבוחרים העצמאיים בצפון המדינה. מסע הבחירות שלו נקטע כשנורה בידי אדם שניסה להתנקש בחייו ב-15 במאי. למחרת היום, הוא זכה בבחירות במרילנד ובמישיגן אך ניסיון ההתנקשות גרם לו לפרוש ביולי.

בסופו של דבר, מקגוורן זכה במועמדות בתמיכת התנועות השורשיות למרות התנגדות הממסד הדמוקרטי. באמצעות שינוי של שיטת הבחירה של המועמד לאחר הבחירות הסוערות של 1968 (באמצעות מהלך של מקגוורן), הוא הצליח להעביר את מרכז ההכרעה לבחירות המקדימות, שם היה לו יתרון. החלטת מקגוורן שכל מועמד דמוקרטי ייבחר בבחירות מקדימות נשארה על כנה גם לאחר מכן. אך דבר זה גרם לחוסר תמיכה מצד הדמוקרטים שאיבדו את השפעתם, והשאיר את מקגוורן עם תקציב נמוך מאוד למסע הבחירות שלו. חלקם אף תמכו בניקסון. מקגוורן זכה במועמדות עם תמיכתם של 1864.95 צירים.

תוצאות הבחירות המקדימות

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמאות צירים כועסים על מקגוורן, ההצבעה הייתה מבולגנת ומלווה באי-סדרים (לדוגמה, מתנגדי מקגוורן כתבו את שמו של מאו דזה-דונג על פתקים). כשבעים מועמדים זכו לקולות.[12] הזוכה היה תומאס איגלטון ממיזורי, בערך בסביבות 2 לפנות בוקר.

לאחר מכן התברר שאיגלטון עבר טיפול בנזעי חשמל נגד דיכאון, עובדה שהוסתרה ממקגוורן. למרות שרוב הציבור אמר שהתיק הרפואי של איגלטון לא ישפיע על הצבעתם, מקגוורן חשש שזה יפגע במסע הבחירות שלו.[13] מקגוורן התייעץ עם רופאים, והם טענו שהדיכאון של איגלטון עלול לסכן את המדינה אם יהפוך לנשיא.[14][15][16][17][18] למרות שהצהיר על תמיכה באיגלטון, החליט מקגוורן לבסוף לדרוש ממנו להתפטר כעבור שלושה ימים. חוסר העקביות בתמיכה היה אסון למסע הבחירות של מקגוורן.

לאחר שבוע בו שישה אנשים סירבו להחליף את איגלטון, ביניהם גם טד קנדי, אדמונד מאסקי, יוברט האמפרי ואברהם ריביקוף, הסכים סרג'נט שרייבר, גיסם של שלישיית האחים קנדי והאחראי על חיל השלום.[19] הוא נבחר בידי כינוס מיוחד של הוועידה הדמוקרטית הלאומית, אך התמיכה במקגוורן צנחה מ-41% ל-24%.

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדים הרפובליקניים ב-1972
ריצ'רד ניקסון ספירו אגניו
לנשיאות לסגנות
נשיאה ה-37 של ארצות הברית (1969–1974)
סגן נשיא ארצות הברית ה-39
(1969–1973)

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד ניקסון היה נשיא מאוד אהוד ב-1972, כיוון שהגיע לדטאנט עם הרפובליקה העממית של סין ועם ברית המועצות. הסקרים הראו ניצחון גדול לניקסון בבחירות המקדימות, אולם שני מועמדים אתגרו אותו: פיט מקלוסקי הליברל מקליפורניה וג'ון אשברוק השמרן מאוהיו. מקלוסקי רץ כמועמד אנטי-מלחמתי ואילו אשברוק התנגד לדטאנט. בפריימריז בניו המפשייר השיג מקלוסקי 19.8% מהקולות לעומת 67.6% של ניקסון, כשאשברוק מקבל 9.7%.[20] ניקסון זכה ב-1323 מתוך 1324 הצירים בוועידה, כשמקלוסקי קיבל רק ציר אחד מניו מקסיקו. סגן הנשיא ספירו אגניו נבחר מחדש בתמיכה קולית. גם המתונים וגם ניקסון רצו להחליף אותו באדם חדש (המתונים תמכו בנלסון רוקפלר וניקסון תמך בג'ון קונלי), אולם הם חששו להסתכן באיבוד תומכיו השמרנים של אגניו.

הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הוועידה, כמה חיילים משוחררים שנלחמו במלחמה ניסו להפריע לוועידה, אולם לא הצליחו.[21] הם עמדו למשפט אולם זוכו בפלורידה.[21]

מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד המרכזי היחיד ממפלגה שלישית ב-1972 היה הרפובליקני השמרן ג'ון שמידט מהמפלגה העצמאית האמריקאית (בה רץ ג'ורג' וולאס ב-1968). הוא התמודד ב-32 מדינות וקיבל יותר ממיליון קולות אולם לא זכה באלקטורים, בניגוד לוולאס. הוא כן הוביל על מקגוורן בארבעה מחוזות באיידהו,[22] והיה המועמד השלישי הראשון שהגיע למקום שני במדינות ללא עבדות מאז ויליאם למקה בחמש מדינות בדקוטה הצפונית ב-1936.[23]

ג'ון הוספרס הקים את המפלגה הליברטריאנית, התמודד רק בקולורדו ובוושינגטון וקיבל 3,573 קולות. הוא כן זכה לתמיכה מצד אלקטור סורר אחד מווירג'יניה שהיה אמור להצביע לניקסון. סגניתו הייתה טוני ניית'ן, שהייתה האישה הראשונה שזכתה לאלקטורים.[24]

לינדה ג'נס התמודדה מטעם מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, עם אנדרו פאלי כסגנה. בנג'מין ספוק וג'וליוס הובסון התמודדו גם הם מטעם מפלגת העם.

אליס קופר גם השתתף בבחירות כתרגיל יחסי ציבור.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד ניקסון במסע בחירות ב-1972
ג'ורג' מקגוורן נואם בעצרת באוקטובר 1972

מקגוורן רץ עם מצע שקרא לסיום מלחמת וייטנאם והבטחת הכנסה לעניים, אולם נפגע בגלל פרשת נזעי החשמל ובגלל חוסר תמיכה מהמפלגה שלו עקב עמדותיו. בנושאי חוץ הוא נחשב לשמאלני קיצוני. הרפובליקנים הציגו אותו בהצלחה כקיצוני כמעט משוגע שלא מתאים לשרת כנשיא. ניקסון הוביל בסקרים במהלך כל מסע הבחירות. עם יתרון גדול במימון וסקרים נוחים, התמקד ניקסון בעצרות גדולות ונאם בפני קהל ממוקד, כשרוב מסע הבחירות נותר באחריותו של אגניו. ניקסון לא ניסה לתמוך במועמדים רפובליקניים לקונגרס ולתפקידי מושלים ונאם בעיקר לעצמו.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז התמיכה בניקסון היה נמוך קצת יותר משל ג'ונסון ב-1964, אך הפרש הניצחון שלו היה גדול יותר במקצת. ניקסון זכה ב-49 מהמדינות, כולל דקוטה הדרומית, מדינתו של מקגוורן. רק מסצ'וסטס ומחוז קולומביה בחרו במקגוורן, מה שהוביל לניצחון חד צדדי בחבר האלקטורים. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז 1808 בה לניו יורק לא היה מספר האלקטורים הגדול ביותר. היו לה ארבעים ואחד לעומת ארבעים וחמישה לקליפורניה.

למרות שמקגוורן האמין שיוכל לנצח את ניקסון בזכות התיקון ה-26 לחוקת ארצות הברית שהוריד את גיל הבחירה מ-21 ל-18, רוב קולות הצעירים הלכו לניקסון.[25] זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה מועמד רפובליקני זכה בכל מדינה דרומית, כך שהדרום הפך למעוז תמיכה דרומית ברפובליקנים במקום שטח בטוח לדמוקרטים. לפני מערכת בחירות זאת, כל המדינות הדרומיות פרט לארקנסו ולטקסס בחרו ברפובליקנים במערכת הבחירות הקודמת או בזו של 1964 (אם כי הרפובליקנים ניצחו בטקסס ב-1928, 1952 ו-1956). מסצ'וסטס הייתה למדינה היחידה בה ניקסון מעולם לא זכה במהלך שלוש מערכות הבחירות שהשתתף בהן.

נכון ל-2016, זאת הפעם האחרונה בה מינסוטה בחרה במועמד רפובליקני.[26] מינסוטה הייתה המדינה היחידה שלא תמכה ברונלד רייגן גם ב-1980 וב-1984. הייתה זאת גם הפעם האחרונה שבה ג'ורג'יה, הוואי, מרילנד, רוד איילנד ומערב וירג'יניה תמכו ברפובליקנים עד ל-1984.

מקגוורן ניצח ב-130 מחוזות, וגם במחוז קולומביה ובשלושה מקבילים למחוזות באלסקה. מדובר במספר המחוזות הנמוך ביותר שבהם ניצח מועמד של מפלגה מרכזית.[27] בתשע עשרה מדינות הוא לא ניצח באף מחוז (ארקנסו, קונטיקט, דלאוור, פלורידה, ג'ורג'יה, הוואי, איידהו, אינדיאנה, קנזס, נברסקה, נבאדה, ניו ג'רזי, ניו המפשייר, אוקלהומה, רוד איילנד, קרוליינה הדרומית, יוטה, ורמונט וויומינג). הוא ניצח רק במחוז אחד בעוד תשע מדינות (אריזונה, אילינוי, לואיזיאנה, מיין, מרילנד, דקוטה הצפונית, פנסילבניה, וירג'יניה ווירג'יניה המערבית) ובשני מחוזות בעוד שבע (קולורדו, מיזורי, מונטנה, ניו מקסיקו, קרוליינה הצפונית, אוהיו ו-וושינגטון). בניגוד לוולטר מונדייל, שניצח בהפרש זעום במינסוטה ב-1984, מקגוורן ניצח בקלות במסצ'וסטס, אולם הפסיד בכל מדינה אחרת בהפרש של חמישה אחוזים לפחות, ובעשר מדינות בהפרש של יותר מעשרה אחוזים - זאת פרט למסצ'וסטס, מינסוטה, רוד איילנד, ויסקונסין ודקוטה הדרומית. ניקסון היה סגן הנשיא השני שכיהן שתי כהונות כנשיא, לאחר תומאס ג'פרסון. לאחר חשיפת פרשת ווטרגייט, הוצאו מדבקות לרכב עם הכיתוב "אל תאשימו אותי, אני ממסצ'וסטס", "מסצ'וסטס: האחת והיחידה" ו"ניקסון 49, אמריקה 1".

ניקסון זכה ל-18% מקולות השחורים (לעומת 16% לפורד ב-1976). הוא הרפובליקני המודרני היחיד שהצליח לאיים על התמיכה הדמוקרטית בדרום טקסס. הבחירות ב-1972 הם הפעם האחרונה בה מחוזות עירוניים במיוחד בדרום תמכו ברפובליקנים.[26]

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
ריצ'רד ניקסון רפובליקנית קליפורניה 520 ספירו אגניו מרילנד 520
ג'ורג' מקגוורן דמוקרטית דקוטה הדרומית 17 סרג'נט שרייבר מרילנד 17
ג'ון הוספרס הליברטריאנית קליפורניה 1 תיאודורה ניית'ן אורגון 1
ג'ון שמידט אמריקאית עצמאית קליפורניה 0 תומאס אנדרסון טנסי 0
לינדה ג'ניס העובדים הסוציאליסטית ג'ורג'יה 0 אנדרו פולי אילינוי 0
בנג'מין ספוק העם קליפורניה 0 ג'וליוס הובסון וושינגטון די.סי 0
לואיס פישר העבודה הסוציאליסטית אילינוי 0 ג'נביב גונדרסון מינסוטה 0

מפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תוצאות הבחירות לפי מחוזות. ניקסון-אדום, מקגוורן-כחול
    תוצאות הבחירות לפי מחוזות. ניקסון-אדום, מקגוורן-כחול
  • תוצאות הבחירות לפי מחוזות הקונגרס
    תוצאות הבחירות לפי מחוזות הקונגרס

שערוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווטרגייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ווטרגייט

ב-17 ביוני 1972, חמישה חודשים לפני יום הבחירות, פרצו חמישה אנשים אל מטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט בוושינגטון הבירה. החקירה הובילה לחשיפה של ניסיונות טיוח בממשל ניקסון. פרשת ווטרגייט חשפה שחיתות שהובילה לאבדן התמיכה בניקסון, והוא נאלץ להתפטר ב-9 באוגוסט 1974, לפני שיואשם בידי בית הנבחרים ויודח בידי הסנאט.

תרומות תאגידים למסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהחקירה ב-1974 וב-1975, הציעו החוקרים בפרשת ווטרגייט הקלות לארגונים שתרמו באופן בלתי חוקי לניקסון אם יודו במעשיהם.[28] ארגונים רבים הסכימו, כולל נורת'רופ גראמן, 3M ואמריקן איירליינס.[28] ב-1976 הורשעו שמונה עשר תאגידים בתרומות בלתי חוקיות למסע הבחירות של ניקסון.[28]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ "CQ Almanac Online Edition". Library.cqpress.com. נבדק ב-2016-08-17.
  3. ^ "Hawai'i, nation lose "a powerful voice" | The Honolulu Advertiser | Hawaii's Newspaper". The Honolulu Advertiser. נבדק ב-2016-08-17.
  4. ^ Jack Anderson (4 ביוני 1971). "Don't count out Ted Kennedy". The Free Lance–Star. נבדק ב-16 במרץ 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "Muskie, Edmund Sixtus, (1914 - 1996)". United States Congress.
  6. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. p. 298. ISBN 0-465-04195-7.
  7. ^ "Remembering Ed Muskie", Online NewsHour, PBS, March 26, 1996.
  8. ^ R. W. Apple, Jr. (18 בינואר 1971). "McGovern Enters '72 Race, Pledging Troop Withdrawal" (fee required). The New York Times. p. 1. נבדק ב-16 במרץ 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Jo Freeman (בפברואר 2005). "Shirley Chisholm's 1972 Presidential Campaign". University of Illinois at Chicago Women’s History Project. אורכב מ-המקור ב-2015-01-26. נבדק ב-2017-10-11. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Robert D. Novak (2008). The Prince of Darkness: 50 Years Reporting in Washington. Random House Digital, Inc. p. 225. ISBN 9781400052004.
  11. ^ Nancy L. Cohen (2012). Delirium: The Politics of Sex in America. Counterpoint Press. pp. 37–38. ISBN 9781619020689.
  12. ^ "All Politics: CNN Time. "All The Votes...Really"". Cnn.com. נבדק ב-28 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Garofoli, Joe (26 במרץ 2008). "Obama bounces back – speech seemed to help". Sfgate.com. נבדק ב-28 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ McGovern, George S., Grassroots: The Autobiography of George McGovern, New York: Random House, 1977, pp. 214-215
  15. ^ McGovern, George S., Terry: My Daughter's Life-and-Death Struggle with Alcoholism, New York: Random House, 1996, pp. 97
  16. ^ Marano, Richard Michael, Vote Your Conscience: The Last Campaign of George McGovern, Praeger Publishers, 2003, pp. 7
  17. ^ The Washington Post, "George McGovern & the Coldest Plunge", Paul Hendrickson, September 28, 1983
  18. ^ The New York Times, "'Trashing' Candidates" (op-ed), George McGovern, May 11, 1983
  19. ^ Liebovich, Louis (2003). Richard Nixon, Watergate, and the Press: A Historical Retrospective. Greenwood Publishing Group. p. 53. ISBN 9780275979157.
  20. ^ "New Hampshire Primary historical past election results. 2008 Democrat & Republican past results. John McCain, Hillary Clinton winners". Primarynewhampshire.com. אורכב מ-המקור ב-2011-07-15. נבדק ב-2016-08-17.
  21. ^ 1 2 Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. p. 52. ISBN 0-465-04195-7.
  22. ^ Menendez, Albert J.; The Geography of Presidential Elections in the United States, 1868-2004, p. 100 ISBN 0786422173
  23. ^ Scammon, Richard M. (compiler); America at the Polls: A Handbook of Presidential Election Statistics 1920-1964; pp. 339, 343 ISBN 0405077114
  24. ^ "Libertarians trying to escape obscurity". Eugene Register-Guard. Associated Press. 30 בדצמבר 1973. נבדק ב-30 ביולי 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Walker, Jesse (ביולי 2008). "The Age of Nixon: Rick Perlstein on the left, the right, the '60s, and the illusion of consensus". Reason. נבדק ב-27 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ 1 2 Sullivan, Robert David; ‘How the Red and Blue Map Evolved Over the Past Century’; America Magazine in The National Catholic Review; June 29, 2016
  27. ^ Menendez, Albert J.; The Geography of Presidential Elections in the United States, 1868-2004, p. 98 ISBN 0786422173
  28. ^ 1 2 3 Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. p. 31. ISBN 0-465-04195-7.


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 • 1792 • 1796 • 1800 • 1804 • 1808 • 1812 • 1816 • 1820 • 1824 • 1828 • 1832 • 1836 • 1840 • 1844 • 1848 • 1852 • 1856 • 1860 • 1864 • 1868 • 1872 • 1876 • 1880 • 1884 • 1888 • 1892 • 1896 • 1900 • 1904 • 1908 • 1912 • 1916 • 1920 • 1924 • 1928 • 1932 • 1936 • 1940 • 1944 • 1948 • 1952 • 1956 • 1960 • 1964 • 1968 • 1972 • 1976 • 1980 • 1984 • 1988 • 1992 • 1996 • 2000 • 2004 • 2008 • 2012 • 2016 • 2020 • 2024
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הבחירות_לנשיאות_ארצות_הברית_1972&oldid=37879900"