הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912

‹ 1908 1916 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912
5 בנובמבר 1912
בסך הכול היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח
מועמד	וודרו וילסון	תאודור רוזוולט
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית	המפלגה הפרוגרסיבית
מדינת מוצא		ניו יורק
סגן	תומאס מרשל	היירם ג'ונסון
אלקטורים	435	88
מספר הקולות	6,296,284	4,122,721
אחוזים	41.8%	27.4%
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: וודרו וילסון

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1912 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-32 בתולדות ארצות הברית, ונערכו ביום שלישי, 5 בנובמבר 1912. הבחירות התרחשו בין שלושה מועמדים מרכזיים: הנשיא היוצא, ויליאם הווארד טאפט היה שוב המועמד של המפלגה הרפובליקנית בתמיכת האגף השמרני של המפלגה. לאחר שהנשיא לשעבר תאודור רוזוולט לא הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית, הוא כינס אספה משל עצמו ויצר את המפלגה הפרוגרסיבית. היא בחרה ברוזוולט והריצה מועמדים למשרות אחרות במדינות גדולות. וודרו וילסון הדמוקרטי נבחר בסיבוב ה-46 של האספה הדמוקרטית הודות לתמיכתו של ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהיה שלוש פעמים מועמד דמוקרטי לנשיאות ועדיין הייתה לו קבוצת תומכים גדולה ונאמנה. הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה נשיא לשעבר או נשיא יוצא רץ בבחירות שלא מטעם שתי המפלגות הגדולות. הייתה זאת גם מערכת הבחירות האחרונה בה הנשיא היוצא לא הצליח להגיע למקום הראשון או השני.

וילסון ניצח גם את טאפט וגם את רוזוולט בבחירות, כשהוא זוכה ברוב סוחף בחבר האלקטורים, כשהוא זוכה ב-42% מכלל הקולות כשיריבו הקרוב ביותר זוכה ב-27% בלבד. וילסון היה לנשיא הדמוקרטי היחיד בין 1892 ו-1932. הוא גם היה הנשיא הדמוקרטי השני בין 1860 ל-1932. זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה בה מועמד שלא היה דמוקרטי או רפובליקני הגיע שני בספירת הקולות הכללית או בחבר האלקטורים, והבחירות הראשונות בהן 48 המדינות היבשתיות של ארצות הברית (כל המדינות מלבד הוואי ואלסקה) השתתפו.

רקע

הנשיא הפרוגרסיבי תאודור רוזוולט דחה הצעה לרוץ לכהונה שלישית ב-1908, בעקבות המסורת של הנשיאים לפרוש לאחר שתי כהונות. כהונתו הראשונה של רוזוולט (1901-1905) לא הייתה שלמה, כיוון שהוא התמנה לתפקיד לאחר ההתנקשות בויליאם מקינלי. הוא בחר במזכיר המלחמה ויליאם הווארד טאפט להיות יורשו, וטאפט ניצח את ויליאם ג'נינגס ברייאן הדמוקרטי בבחירות הכלליות של 1908.

במשך כהונתו של ממשל טאפט, נקרע קרע בין רוזוולט וטאפט, והם הפכו למנהיגים של שני אגפים שונים במפלגה: הפרוגרסיבים, שהונהגו בידי רוזוולט, והשמרנים, שהונהגו בידי טאפט. הרפובליקנים הפרוגרסיביים תמכו בהגבלת העסקת נשים וילדים, תמכו בשמורות טבע, תמכו יותר באיגודי עובדים, והתנגדו למכסי מגן על מוצרים מיובאים. הפרוגרסיבים גם תמכו בבחירות לתפקידי שופטים והתנגדו ששופטים ימונו בידי הנשיא או המושלים. השמרנים תמכו במכסי מגן גבוהים על סחורות מיובאות כדי לעודד את הצרכנים לקנות מוצרים מתוצרת אמריקנית, תמכו בבעלי עסקים על פני איגודי עובדים, והתנגדו באופן כללי לעריכת בחירות לתפקיד שופטים.

ב-1910, הקרע בין שני האגפים היה עמוק, ודבר זה גרם לרוזוולט ולטאפט לפנות האחד נגד השני, למרות שהיו חברים טובים באופן אישי. האהדה של טאפט בקרב הפרוגרסיבים קרסה לאחר העברת חוקי מכס ב-1909, נטש את מדיניותו של רוזוולט כנגד המונופולים, ופיטר את ראש שירות היערות שהיה אהוד בקרב הפרוגרסיבים.

מועמדים

מועמדים רפובליקניים

• ויליאם הווארד טאפט, נשיא ארצות הברית מאוהיו
• תאודור רוזוולט, נשיא לשעבר מניו יורק
• רוברט לה פולט, סנאטור מוויסקונסין

קריקטורה שמתייחסת לקרע במפלגה הרפובליקנית

בפעם הראשונה, מספר משמעותי של צירים לוועידה הלאומית נבחרו בפריימריז. הפריימריז נתמכו בידי האגף הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית, שרצו לשבור את שליטת המנהיגים המפלגתיים במפלגה. 12 מדינות ערכו פריימריז לוועידה הרפובליקנית. רוברט לה פולט זכה בשתי פריימריז מתוך הארבע הראשונות (בדקוטה הצפונית ובויסקונסין). אך החל מניצחונו בפריימריז באילינוי ב-9 באפריל, רוזוולט זכה ב-9 פריימריז מתוך העשר האחרונות (לפי הסדר: אילינוי, פנסילבניה, נברסקה, אורגון, מרילנד, קליפורניה, אוהיו, ניו ג'רזי ודרום דקוטה), כשהוא מפסיד רק במסצ'וסטס לטאפט. הפופולריות של רוזוולט עזרה לו לנצח את טאפט אפילו במדינת מגוריו של טאפט, אוהיו.

הוועידה הרפובליקנית התכנסה בשיקגו מ-18 ביוני עד 22 ביוני. אך טאפט התחיל ללכד את תומכיו מוקדם מאוד, ומספר הצירים שנבחרו בפריימריז היה מיעוט. לטאפט הייתה תמיכה של חלק הארי של המפלגה במדינות הדרומיות. המדינות הללו הצביעו רק לדמוקרטים מאז 1880 ורוזוולט התנגד שהן יקבלו רבע ממספר הצירים באספה (התברר שמדינות הקונפדרציה לשעבר תמכו בטאפט ביחס של 5 ל-1). כשהוועידה התכנסה, רוזוולט פקפק בכשרותם של חצי מהצירים. אך זה היה מאוחר מדי - הצירים בחרו באליהוא רוט - שהיה פעם בעל ברית של רוזוולט - להיות מנהל הוועידה. אז, הצירים של טאפט הצליחו לנצח ברוב קטן את הצירים של רוזוולט במשלחות של אלבמה, אריזונה וקליפורניה. אחרי שהפסידו בקליפורניה, שם רוזוולט זכה בפריימריז, הצירים הפרוגרסיבים איבדו תקווה. הם החליטו לעזוב את המפלגה. מאז 1872 לא היה קרע גדול כל כך במפלגה הרפובליקנית. כשהדמוקרטים קיבלו תמיכה בקרב 45% מהציבור האמריקני, כל קרע יכול להיות גורלי. תקוותו היחידה של רוזוולט באספה הייתה ליצור ברית התנגדות לטאפט עם לה פולט, אבל רוזוולט לא חיבב את לה פולט, ולכן לא יצר איתו ברית.

כשהוא לא מסוגל לשאת את ההשפלה שקיבל מטאפט ומהשמרנים, וכשהוא מסרב לנסות ליצור ברית עם אגפים אחרים במפלגה, רוזוולט החליט לעשות מעשה. באחר הצהריים של 22 ביוני, רוזוולט ביקש מתומכיו לעזוב את האספה. רוזוולט טען שטאפט הונה את הצירים כדי לנצח את האגף הפרוגרסיבי. עם תמיכתו של אליהוא רוט, תומכי טאפט סילקו את אנשיו של רוזוולט מהאסיפה, והאסיפה בחרה בויליאם הווארד טאפט ובג'יימס שרמן, מה שהפך את שרמן להיות סגן הנשיא היוצא הראשון שרץ לבחירה מחדש מאז ג'ון קלהון ב-1828.

מועמד לסגנות הנשיאות	סיבוב ראשון
ג'יימס שרמן	596
ויליאם בורה	21
צ'ארלס מריאם	20
הרברט היידלי	14
אלברט ביברידג'	2

המפלגה הפרוגרסיבית

הרפובליקנים הפרוגרסיבים התאספו בשיקגו והכריזו על הקמת המפלגה הפרוגרסיבית. מאוחר יותר באותו קיץ, המפלגה בחרה ברוזוולט בתור מועמדה לנשיאות ובחרה בהיירם ג'ונסון מקליפורניה בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא. הפרוגרסיבים הבטיחו העלאה ברגולציה הממשלתית והגנה על רווחת האנשים הממוצעים.

רוזוולט השווה את מסע הבחירות לארמגדון. אך עיתונים ברחבי המדינה שתמכו ברפובליקנים אמרו שרוזוולט הוא אגואיסט שרץ לנשיאות רק כדי לפגוע בטאפט וכדי לספק את האגו שלו.

מועמדים דמוקרטיים

• וודרו וילסון, מושל ניו ג'רזי
• צ'אמפ קלארק, יושב ראש בית הנבחרים ממיזורי
• ג'ודסון הרמון, מושל אוהיו
• אוסקר אנדרווד, מנהיג הדמוקרטים בבית הנבחרים מאלבמה
• תומאס מרשל, מושל אינדיאנה

הוועידה הדמוקרטית התכנסה בבולטימור מ-25 ביוני עד ל-2 ביולי. בהתחלה, נראה כאילו המועמד המוביל הוא צ'אמפ קלארק ממיזורי, יושב ראש בית הנבחרים, ואכן בתחילת האספה הוא קיבל את רוב הצירים. אך בגלל שהמפלגה הדמוקרטית השתמשה בחוק שני השלישים, קלארק לא הצליח לקבל את שני השלישים הדרושים כדי לזכות. סיכוייו של קלארק לזכות נפגעו כשהטמאני הול, המערך הפוליטי החזק והמושחת של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק סיטי, תמך בו. אך במקום לעזור לו, מהלך זה הוביל את ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהיה מועמד לנשיאות שלוש פעמים ועדיין המנהיג של הדמוקרטים הליברליים, להתנגד לקלארק ולקרוא לו "מועמד של וול סטריט". ברייאן החליט לתמוך במושל ניו ג'רזי, וודרו וילסון, שהגיע למקום השני בסוף כל סיבוב, ונחשב לרפורמיסט מתון. באופן אירוני, וילסון כמעט איבד תקווה וחשב לפרוש, וכמעט נתן לנציגיו לבחור במועמד אחר. המעבר של ברייאן מקלארק לוילסון גרם לצירים אחרים לעשות את אותו הצעד, ווילסון התחזק בכל סיבוב בזמן שקלארק ירד בכוחו. וילסון הצליח לנצח בסיבוב ה-46. תומאס מרשל, מושל אינדיאנה, שמשלחתו תמכה בוילסון בסיבובים המאוחרים, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא.

מועמד לסגנות הנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני
תומאס מרשל	389	644.5
ג'ון בורק	304.67	386.33
ג'ורג' צ'מברלין	157	12.5
אלמור הורסט	78	0
ג'יימס פרסטון	58	0
מרטין וייד	26	0
ויליאם מק'קומבס	18	0
יוג'ין אוסבורן	8	0
ויליאם סולזר	3	0

המפלגה הסוציאליסטית

יוג'ין דבס השיג 6% מהקולות

המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה הייתה קואליציה אזורית של מפלגות מקומיות והייתה רוויה במיעוטים אתניים, במיוחד גרמנים ופינים. היא גם קיבלה תמיכה מהאזורים הפופוליסטים בדרום ובמכרות במערב. ב-1912, המפלגה הצליחה להשיג ניצחונות, במיוחד במערב התיכון. יוג'ין דבס, שרץ לנשיאות ב-1900, 1904 וב-1908 ועשה זאת שוב ב-1912.

המפלגה הייתה מפוצלת בין שמרנים שרצו לסיים את השחיתות, ובין רדיקלים שדרשו סיום לקפיטליזם ורצו לשתף פעולה עם איגוד פועלי התעשייה העולמי. השמרנים התנגדו להגירה ואמרו שהיא פגעה בפועלים, ואילו הרדיקלים ראו במהגרים שותפים למלחמה.

בחירות כלליות

מסע הבחירות

מסע הבחירות הנשיאותי לבחירות 1912 היה תחרותי מאוד. סגן הנשיא ג'יימס שרמן מת ב-30 באוקטובר, פחות משבוע לפני הבחירות, כך שטאפט נשאר בלי מועמד לתפקיד סגן הנשיא. כשהרפובליקנים היו מחולקים ביניהם, הדמוקרטים ניצחו בקלות ב-5 בנובמבר. אך רוזוולט עזר לוילסון: אם רוזוולט לא היה מתחרה, טאפט יכול היה לנצח במירוץ. רבים מתומכי רוזוולט היו מעדיפים את טאפט על פני וילסון.

בזמן שרוזוולט נאם ב-14 באוקטובר במילווקי, הוא נורה בחזהו. הכדור עבר דרך קופסת משקפיו ועותק של נאומו בן חמישים העמודים שקופל לשניים, לפני שפגע בנשיא לשעבר, שהמשיך בנאומו על אף פציעתו.

בחירות 1912 נחשבות לגאות התנועה הפרוגרסיבית. אם טאפט לא היה מתמודד, יכול להיות שוילסון היה מנצח בכל זאת, כיוון ששמרנים רבים היו מעדיפים אותו, אך וילסון עדיין היה פופולרי בקרב התנועה הפרוגרסיבית ורוב הדמוקרטים.

לסוציאליסטים לא היה הרבה כסף. האירוע הכי גדול של דבס במסע הבחירות היה נאום לפני 15,000 אנשים בניו יורק סיטי. הקהל שר את המנון צרפת ואת האינטרנציונל. הם גינו את טאפט ואת רוזוולט.

רוזוולט ערך מסע בחירות נרחב והרבה להגיד שהמועמדות הרפובליקנית נגנבה ממנו. הוא קרא להתערבות ממשלתית בכלכלה, ולחיסול המונופולים. וילסון תמך במדיניות אינדיבידואליסטית במקום. טאפט, שידע שהוא עומד להפסיד, ערך מסע בחירות שקט וקרא לחיזוק השופטים. כמה שמרנים במפלגה הרפובליקנית אפילו אמרו שטאפט פרוגרסיבי מדי. הרפובליקנים ניסו להציג את רוזוולט כקיצוני ומסוכן, אבל זה לא השפיע. בחירות 1912 היו ההפסד הגדול ביותר של הרפובליקנים.

המועמדות של רוזוולט הייתה הפעם היחידה במאה העשרים שמועמד של מפלגה שלישית הצליח לנצח מועמד ממפלגה מרכזית. למרות שלא ניצח בבחירות עצמן, רוזוולט הצליח לנקום בטאפט, שקיבל 23% מהקולות בלבד לעומת 27% לרוזוולט. כשהוא זוכה רק בשמונה אלקטורים, טאפט סבל תבוסה גדולה יותר מכל נשיא יוצא לשעבר שנכשל בניסיונו להיבחר שוב. ניקולס באטלר נבחר להיות מחליפו של שרמן. וילסון ניצח בבחירות בקלות למרות שקיבל פחות קולות ואחוזים ממה שויליאם ג'נינגס ברייאן קיבל. וילסון קיבל 6.3 מיליון קולות ו-42% מהקולות לעומת 6.4 מיליון ו-43% מהקולות לברייאן ב-1908. דבס קיבל 6% מהקולות, שיא של המפלגה הסוציאליסטית, והפעם היחידה (והאחרונה) מאז 1860 בה ארבעה מועמדים קיבלו יותר מ-5% מהקולות.

תוצאות

אלו היו הבחירות הראשונות שהשתתפו בהן 48 מדינות, כשאריזונה וניו מקסיקו הצטרפו לארצות הברית בתחילת השנה.

ההשפעה של רוזוולט הומחשה כשטאפט ניצח רק בשתי מדינות (יוטה וורמונט), רוזוולט בשש, ואילו וילסון בארבעים. היו מעט מדינות בהן מישהו זכה לרוב. טאפט לא השיג רוב באף מדינה, רוזוולט רק באחת (דרום דקוטה, בה הרפובליקנים לא התמודדו), ואילו וילסון זכה לרוב באחת עשרה מדינות הקונפדרציה לשעבר. רוב האלקטורים של וילסון הגיעו ממדינות בהן לא היה לו רוב.

וילסון השיג 6,296,919 קולות, כ-100,000 פחות מאשר ברייאן ב-1908, שזכה רק ב-162 אלקטורים. וילסון היה מועמד חלש יותר מברייאן. הסיבה לניצחונו הייתה הפילוג הרפובליקני, שאפשר לדמוקרטים לזכות באלקטורים.

הפילוג הרפובליקני אפשר לוילסון לזכות במדינות שהיו רפובליקניות. בפעם הראשונה מאז 1852, רוב מדינות ניו אינגלנד (פרט לוורמונט) הלכו לדמוקרטים. וילסון היה הדמוקרט הראשון שניצח במסצ'וסטס (כשרוד איילנד, ניו המפשייר ומיין היו רפובליקניות מאז 1856). גם אוהיו ואיווה היו מדינות שתמכו ברפובליקנים מאז שהמפלגה קמה. במערב, אורגון הלכה לדמוקרטים בפעם הראשונה מאז 1868.

הפילוג הרפובליקני הוביל לתבוסה הרפובליקנית הגדולה ביותר בהיסטוריה. טאפט הפסיד תבוסה יותר גדולה מכל נשיא אחר שנוצח בניסיונו להיבחר מחדש (סגן הנשיא שרמן הוחלף בניקולס באטלר שקיבל במקומו את האלקטורים).

כשליש מהקולות, 5,250,000, הלכו למפלגות אחרות. רובם (4,125,000) הלכו לרוזוולט, אולם המפלגה הסוציאליסטית גם השיגה הישגים נאים (כמיליון קולות), והכפילה את התוצאה שלה מ-1908.

זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה מאז 1860 בה ארבעה מועמדים זכו ליותר מחמישה אחוזים מהקולות. זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה בה מועמד ממפלגה שלישית השיג יותר קולות ממועמד ממפלגה מרכזית.

רוזוולט לא ניצח במדינתו, ניו יורק, וטאפט לא ניצח במדינתו, אוהיו.

המועמד לנשיאות	מפלגה	מדינה	כמות האלקטורים	השותף	מדינת השותף	כמות האלקטורים של השותף
וודרו וילסון	דמוקרטית	ניו ג'רזי	435	תומאס מרשל	אינדיאנה	435
תאודור רוזוולט	פרוגרסיבית	ניו יורק	88	היירם ג'ונסון	קליפורניה	88
ויליאם הווארד טאפט	רפובליקנית	אוהיו	8	ניקולס באטלר	ניו יורק	8
יוג'ין דבס	הסוציאליסטית	אינדיאנה	0	אמיל סידל	ויסקונסין	0
יוג'ין צ'אפין	האיסור	אילינוי	0	אהרון ווטקינס	אוהיו	0
ארתור ריימר	העבודה הסוציאליסטית	מסצ'וסטס	0	אוגוסט גילהאוס	ניו יורק	0

השלכות

כשהם לא מצליחים לבסס את עצמם כמפלגה שלישית, המפלגה הפרוגרסיבית איבדה כוח במהירות. המועמדים שלה לא הצליחו ב-1914. המפלגה התפרקה ב-1916 כשרוב חבריה חוזרים עם רוזוולט למפלגה הרפובליקנית. אך השמרנים של טאפט שלטו במפלגה, וכמה פרוגרסיבים החליטו לעבור למפלגה הדמוקרטית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912 בוויקישיתוף

• הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)