הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1836

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
‹ 1832 ארצות הבריתארצות הברית 1840 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1836
3 בנובמבר7 בדצמבר 1836

 
מועמד מרטין ואן ביורן ויליאם הנרי הריסון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הוויגית
מדינת מוצא מדינת ניו יורק (1778-1901)מדינת ניו יורק (1778-1901) ניו יורק אוהיואוהיו אוהיו
סגן ריצ'רד ג'ונסון פרנסיס גריינג'ר
אלקטורים 170 73
מספר הקולות 764,176 550,816
אחוזים 50.83% 36.63%

חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: מרטין ואן ביורן

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1836 היו הבחירות השלוש עשרה במספר בתולדות ארצות הברית, ונערכו מיום חמישי, 3 בנובמבר, ועד ליום רביעי, 7 בדצמבר 1836. הן היו הניצחון השלישי ברציפות של המפלגה הדמוקרטית, ובהן סגן נשיא ארצות הברית, מרטין ואן ביורן, נכנס אל הבית הלבן עם 170 אלקטורים לעומת 124 לויליאם הנרי הריסון ולמועמדים אחרים מטעם המפלגה הוויגית. מבחינת קולות, הבחירות היו צמודות; ואן ביורן זכה ל-764,000 קולות לעומת 738,000 שהוויגים זכו להם.

בחירות 1836 זכורות בעיקרן בגלל שלוש סיבות. האסטרטגיה החשובה של הוויגים הייתה להריץ כמה מועמדים בו זמנית. אף מפלגה לא ניסתה זאת חוץ מהפעם הזאת. ב-1836, הוויגים הריצו ארבעה מועמדים שונים, כל אחד בחלק שונה של המדינה, בתקוה שכל אחד מהם יהיה פופולרי מספיק כדי לנצח את ואן ביורן הדמוקרט באזור שלהם. אז בית הנבחרים יוכל להכריע במאבק בין הוויגים. האסטרטגיה נכשלה: ואן ביורן זכה ברוב האלקטורים והקולות ונבחר לנשיא. בחירות 1836 גם היו האחרונות עד 1988 שבהן סגן הנשיא היוצא הגיע אל משרת הנשיאות באמצעות בחירה ולא בעקבות מותו או התפטרותו של הנשיא, והפעם היחידה בה הבחירות לתפקיד סגן הנשיא עברו להכרעת הסנאט.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים של המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא היוצא אנדרו ג'קסון החליט לפרוש אחרי שתי כהונות ותמך בסגנו, מרטין ואן ביורן. למרות שהדרומיים לא חיבבו את ואן ביורן הניו-יורקי, וגם את מועמדו לסגנות, הקולונל ריצ'רד ג'ונסון מקנטקי, ואן ביורן אכן זכה בהצבעה שנערכה באספה הדמוקרטית בבולטימור ב-1835.

המועמד לנשיאות כמות האלקטורים המועמד לסגנות הנשיאות כמות האלקטורים
מרטין ואן ביורן 265 ריצ'רד ג'ונסון 178
ויליאם ריבס 87

מועמדים של המפלגה הוויגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הוויגית פרצה לתודעת הציבור בבחירות לקונגרס ב-1834, כמתנגדת ראשית למפלגה הדמוקרטית. היא ספגה את המפלגה הרפובליקנית הלאומית ואת המפלגה האנטי-מייסונית, כמו גם שאריות של המפלגה הפדרליסטית. גם דרומיים שכעסו בגלל התנגדותו של ג'קסון לזכויות המדינות, כמו ג'ון קלהון, הצטרפו אל המפלגה.

הסיעה הדרומית במפלגה החליטה להעמיד לבחירה את יו ווייט ב-1834. ווייט היה מבין המתונים בנושא זכויות המדינות ולכן היה מקובל בדרום, אך לא בצפון. המועצות המחוקקות של אלבמה וטנסי העמידו את ווייט לבחירה. בתחילת 1835, הוויגים מהצפון התאחדו מאחורי דניאל ובסטר ממסצ'וסטס. שניהם השתמשו בנאומיהם בסנאט כדי לבסס את דעותיהם. בסוף 1835, רוב הוויגים בצפון החליטו לתמוך בגנרל הפופולרי, ויליאם הריסון. באמצע 1836, הריסון עקף את ובסטר במדינות אוסרות העבדות, מלבד מסצ'וסטס. הריסון גם עקף את ווייט בשלוש מדינות גבול. הוויגים הדרומיים הרגישו נבגדים בגלל שהצפוניים נטשו את ווייט, שעדיין היה מאוד פופולרי בדרום.

מכיוון שהם לא יכלו להסכים על מועמד יחיד, הוויגים יצרו כמה קומבינציות שונות: הריסון ופרנסיס גריינג'ר בצפון ובמדינות הגבול, יו ווייט וג'ון טיילר בדרום האמצעי והתחתי, דניאל ובסטר וגריינג'ר במסצ'וסטס, ובדרום קרולינה, ווילי מנגום וטיילר.

מועמדים של המפלגה האנטי-מייסונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידה של המפלגה האנטי-מייסונית התרחשה בהריסבורג, פנסילבניה מ-14 בדצמבר עד 17 בדצמבר 1835. הוועידה בחרה בהריסון ובגריינג'ר כמועמדים.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויגים תקפו את ואן ביורן מכל הכיוונים. הריסון היה המועמד הכי אפקטיבי, אבל הארגון המעולה של מפלגתו של ואן ביורן ניצח. ואן ביורן ניצח את הריסון עם 51.4% לעומת 48.6% בצפון, וניצח את וייט עם 50.7% לעומת 49.3% בדרום.

ערעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו ב-1816 עם אינדיאנה וכמו ב-1820 עם מיזורי, עלה ערעור בנוגע לספירת קולות. מישיגן נהייתה מדינה רק ב-26 בינואר 1837 אבל היא שלחה את האלקטורים שלה. הוחלט שיבררו את התוצאות עם מישיגן ובלעדיה. בכל מקרה, גם בלי מישיגן, ואן ביורן ניצח ולא היה רוב לבחירת סגן נשיא.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

23 האלקטורים של וירג'יניה סירבו להצביע לריצ'רד ג'ונסון ולכן הוא היה במרחק קול אחד מ-148 קולות - המינימום הנדרש כדי להיבחר. מכוח התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית, הסנאט היה צריך לבחור בין שני המועמדים בעלי מספר הקולות הגבוה ביותר, והוא בחר בג'ונסון על פני פרנסיס גריינג'ר, ברוב של 33-16.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים
מרטין ואן ביורן דמוקרטית ניו יורק 170
ויליאם הריסון וויגית אוהיו 73
יו ווייט וויגית טנסי 26
דניאל ובסטר וויגית מסצ'וסטס 14
ווילי מנגום וויגית צפון קרולינה 11
המועמד לסגנות הנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים
ריצ'רד ג'ונסון דמוקרטית קנטקי 147
פרנסיס גרנר וויגית ניו יורק 77
ג'ון טיילר וויגית וירג'יניה 47
ויליאם סמית' דמוקרטית דרום קרולינה 23

הצבעה לפי מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד שותף אלקטורים
מרטין ואן ביורן ריצ'רד ג'ונסון 147
ויליאם הריסון פרנסיס גריינג'ר 63
יו וייט ג'ון טיילר 26
מרטין ואן ביורן ויליאם סמית' 23
דניאל ובסטר פרנסיס גריינג'ר 14
וילי מנגום ג'ון טיילר 11
ויליאם הריסון ג'ון טיילר 10

בחירת האלקטורים לפי מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן בחירת האלקטורים המדינות שבהן התקיים
האלקטורים ממונים על ידי בית המחוקקים של המדינה דרום קרולינה
כל אלקטור נבחר בבחירות כלליות במדינה כל שאר המדינות

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]