הארי הארלו
 | |
| לידה |
31 באוקטובר 1905 פיירפילד, איווה, מחוז ג'פרסון, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
6 בדצמבר 1981 (בגיל 76) טוסון, ארצות הברית |
| שם לידה |
Harry Frederick Israel |
| ענף מדעי |
פסיכולוגיה התפתחותית |
| מקום קבורה |
Forest Hill Cemetery |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
לואיס טרמן |
| מוסדות |
אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון |
| תלמידי דוקטורט |
אברהם מאסלו, Kenneth Milfred Michels |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
מרגרט קואן הארלו (1948–1971) |
  | |
הארי הארלו (באנגלית: Harry Harlow; 31 באוקטובר 1905 - 6 בדצמבר 1981) היה פסיכולוג אמריקאי, שנודע בסדרת מחקרים שערך על קופי רזוס תוך שימוש ב"אם מלאכותית", מחקרים שהמחישו את חשיבותם של רוך ואהבה אימהית, והיוו ציון דרך בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארלו נולד בעיירה פיירפילד שבאיווה, ארצות הברית, בשם הארי פרדריק ישראל. הוא היה בנם השלישי מתוך ארבעה של מייבל רוק ואלונזו הארלו ישראל. משפחתו הייתה נוצרית-אפיסקופלית, אך עם הזמן חדלה לפקוד את הכנסייה (המשפחה לא הייתה יהודית, מקור השם "ישראל" היה כנראה באחד מאבות אבותיה של המשפחה, שחי במאה ה-16 והיה יהודי). בנערותו התעניין הארי בספרות, צייר וכתב חרוזי שירה להנאתו.
לאחר שנת לימודים בקולג' ריד בפורטלנד, עבר הארלו ב-1924 לאוניברסיטת סטנפורד, בה למד תחילה ספרות אנגלית אך עבר לחוג לפסיכולוגיה. הוא למד והודרך על ידי לואיס טרמן (ממפתחי מבחן האינטליגנציה סטנפורד-בינה), וולטר מיילס וקלווין סטון, שאף הנחה אותו בעבודת הדוקטורט שלו. הארלו עשה את מחקר הדוקטורט שלו בנושא דפוסי יניקה והתנהגות קשורה אצל החולדה הלבקנית, ובו בדק מהם סוגי הנוזלים והמזון המועדף על ידי גורי חולדות, תדירות הזנה מתאימה, השפעת טמפרטורת החדר על היניקה ועוד.
בהמלצת לואיס טרמן, החליף הארי את שם משפחתו ב"הארלו", שמו האמצעי של אביו (השם "ישראל" נתפס יהודי וטרמן חשש שאוניברסיטאות אחרות יפלו לרעה את הארי כשהיה מועמד למשרת מרצה אצלן). הוא קיבל משרה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון ב-1930, ובה הרצה כפרופסור וביצע את עיקר מחקרו בעשורים הבאים.
בוויסקונסין הכיר הארלו את קלרה מירס, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, וב-1932 הם נישאו. נולדו להם שני בנים, רוברט וריצ'רד, אך הם התגרשו ב-1946. שנתיים אחר כך נישא הארלו לפרופסור מרגרט קואן ("פגי" שמה האמיתי היה מרגרט קואן אך הארי נהג לקרוא לה פגי), חוקרת בצוות המחקר שלו בוויסקונסין, שהמשיכה לעסוק אצלו במחקר גם אחרי נישואיהם. לזוג נולדו בת ובן, פמלה וג'ונתן. ב-1971 נפטרה פגי מסרטן השד, ונראה שהארלו לקה בדיכאון בעקבות מחלתה הארוכה ומותה. ב-1972 חידש את הקשר עם אשתו לשעבר, קלרה, שהספיקה במרוצת השנים להינשא ולהתגרש פעמיים, והם נישאו בשנית. קלרה חזרה לעסוק במחקר ובעריכת מאמריו של הארלו, ולאחר מותו הוציאה אסופה של מאמריו ועבודתו.
הארלו זכה במדליות הצטיינות רבות ובכבוד ב–1967 הוא קיבל את המדליה הלאומית למדעים מידיו של לינדון ג'ונסון. כיהן במספר תפקידים כיועץ ביניהם ראש המחלקה לאנתרופולוגיה ופסיכולוגיה של המועצה הלאומית למחקר בשנים 1952–1955, יועץ לפאנל המדעי של הצבא, ונשיא האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה בין 1958–1959. דורג כאחד ממאה הפסיכולוגים החשובים ביותר של המאה ה-20.[1]
הארלו נפטר משבץ מוחי.
קריירה מחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת דרכו באוניברסיטת ויסקונסין, חיפש הארלו מושאי מחקר מתאימים, ובעקבות מגבלות תקציב ומקום למעבדה ניסה לערוך ניסויים בחולדות, חתולים וצפרדעים, עד שהחל לעבוד עם קופי אורנגאוטן בגן החיות המקומי, הדומים בטבעם לבני אדם. הניסויים הראשונים שלו בקופים עסקו באינטליגנציה, ובמהלך מטלות זיכרון, מבחני תגובה מושהית והתאמת חפצים שונות, הוא מצא התנהגויות מורכבות של סקרנות, מערכות יחסים והבעות תיסכול בקרב הקופים. בתקופה זו הנחה הארלו את אברהם מאסלו, שהיה אז סטודנט לתואר שני, ויחד חקרו מערכות יחסים של קופים שונים בגן החיות, וגילו דפוסים המביעים היררכיה חברתית.
ב-1932 הקים הארלו את מעבדת הפרימטים הראשונה שלו, במבנה נטוש שהוא ותלמידיו שיפצו בעצמם.
במחקרו המפורסם ביותר, שנודע כאם המגבת ואם התיל, השתמש הארלו בקופי רזוס בני יומם, ובמקום האם הביולוגית שלהם, "יצר" עבורם אם חלופית. האם החלופית הייתה בובת "קוף רזוס" בשתי גרסאות: האחת הייתה עשויה תיל והחזיקה בקבוק חלב (האם המאכילה - אם התיל), והשנייה הייתה עשויה ספוג ועטופה מגבת נעימה (האם המחממת - אם המגבת). הארלו בדק למי מה"אמהות" גורי הקופים נקשרים יותר. נמצא שההתקשרות לאם המגבת הייתה הרבה יותר חזקה מאשר לאם התיל. גם כשחיו הקופים במחיצת שתי האמהות גם יחד, כשהוצג לפניהם גירוי מפחיד הם חיבקו את האם עם המגבת ולאם התיל הם הלכו רק כאשר היו רעבים. אפילו כאשר רצו לאכול, ושתי האמהות היו קרובות זו לזו, הם שכבו בחיקה של אם המגבת ונשענו לעבר אם התיל, האם המאכילה, כדי לאכול.
ממצאים אלה הצביעו על כך שהחום שמעניקה האם לתינוקה, או התמיכה הרגשית ואהבת האם, כפי שהארלו כינה זאת, חשובים לא פחות ואף יותר מהתמיכה הפיזית, כגון הזנה.
כיום סבורים הפסיכולוגים ההתפתחותיים שהתקשרות הילד להוריו איננה קשורה כלל לסיפוק צרכיו הפיזיים, אלא לעצם הנוכחות הנעימה של המבוגר והתמיכה הרגשית שהוא מפגין לעברו.
להארלו היו גם ניסויים קיצוניים יותר - הוא יצר אמהות מחממות ששלפו מסמרים שכשגורי הקופים התקרבו אליהם, אותם כינה בסגנונו הישיר "בתולות הברזל". גורי הקופים המשיכו להתקרב אל האמהות למרות זאת.
הארלו גם נודע בכך שלא בחר לנקוט בלשון יפה על מנת לתאר את המתקנים והניסויים שערך על הקופים, כך שלדוגמה את מתקן הבידוד לקופים הוא נהג לכנות "בור היאוש". במתקני מתכת קטנים אלו הוחזקו תינוקות קופים לתקופות ממושכות בבידוד מוחלט, חלקם לתקופה של שנה, כדי לבדוק מהי הנקודה בה הם נשברים נפשית. לאחר שלושים ימי כליאה, הקופים המבודדים נמצאו מופרעים עמוקות. לאחר בידוד של שנה הקופים בקושי זזו, לא חקרו את סביבתם או שיחקו, ולא היו מסוגלים לקיים יחסי מין, קופים אחרים התאכזרו אליהם. אף קוף לא מת במהלך הבידוד אך לאחר שנחשפו לקופים אחרים שניים מהם סירבו לאכול והרעיבו את עצמם למוות.
כדי לגלות איך קופים מבודדים יתפקדו כהורים, הארלו יצר את מה שכינה "דרגש האונס", אליו נקשרו קופות מבודדות וקופים עיברו אותן. הקופים לא היו מסוגלים לתפקד כהורים, והתעללו בגוריהם או הזניחו אותם. אמא אחת אכלה את אצבעותיו וכפות רגליו של הגור שלה. אמא אחרת ריסקה את ראשו של הגור שלה, ורובן פשוט התעלמו מצאצאיהן.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדענים רבים, כיום ועוד בתקופת פעילותו של הארלו, סבורים כי רבים מניסוייו היו אכזריים והיה ניתן לבצע את המחקרים תוך צמצום הסבל של בעלי החיים.
פרופ' ג'ין סאקס, שהיה אחד מהסטודנטים של הארלו, סבור כי ניסוייו של הארלו עוררו את פעילותה של התנועה לזכויות בעלי חיים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הארי הארלו, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
- דבורה בלום (2005), ניסויים באהבה: הארי הרלו והפסיכולוגיה של החיבה, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב.
- הארי הארלו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Haggbloom, S. J., Warnick, R., Warnick, J. E., Jones, V. K., Yarbrough, G. L., Russell, T. M., ... & Monte, E. (2002). The 100 most eminent psychologists of the 20th century. Review of General Psychology, 6(2), 139-152