תולדות האסלאם בארץ ישראל
תולדות האסלאם בארץ ישראל, החלו בשנות ה-30 של המאה השביעית במהלך הכיבושים המוסלמיים הגדולים, כאשר אזור ארץ ישראל נכבש על ידי הצבאות המוסלמים של הח'ליפות האיסלאמית תחת הנהגתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הנוכחות המוסלמית באזור המשיכה להתקיים באזור מאז ועד ימינו במשך קרוב ל-1400 שנים. לאורך רוב התקופה הנ"ל התקיים באזור ארץ ישראל שלטון מוסלמי, למעט תקופת השלטון הצלבני באזור (בשנים 1099 - 1291) ולמעט תקופת מדינת ישראל (1948 ואילך), אשר החלה בעקבות מלחמת העצמאות בה כוחות צה"ל הצליחו להדוף את צבאות ערב ולהרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה על פני רוב שטחי אזור ארץ ישראל.
לאזור ארץ ישראל יש משמעות מיוחדת עבור המוסלמים בכל רחבי העולם, שכן הוא מכיל את מסגד אל-אקצא הממוקם בעיר העתיקה בירושלים אשר הוא המבנה השלישי בקדושתו באסלאם הסוני. על פי המסורת האסלאמית מסגד אל-אקצא (הידוע גם בשם "אל-חַרַם א-שַריף") הוא האתר שממנו הנביא המוסלמי מוחמד עלה לשמים וקיבל את מצוות התפילה (צלאה) אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המסורת המוסלמית, במהלך לילה אחד בשנת 621 לספירה, הנביא המוסלמי מוחמד רכב על גבי בהמה פלאית ששמה אל-בוראק (البراق) ובליווית המלאך גבריאל, ממכה להר הבית שבירושלים. על פי המסורת המוסלמית, מהר הבית עלה מוחמד לשמיים ושם הוא פגש את אללה וקיבל את מצוות התפילה (צלאה) אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום. אף על פי כן, ירושלים לא מוזכרת בקוראן עצמו, וארץ ישראל מוזכרת רק בהקשר של בני ישראל וסיפורי הנביא משה.
הגירות מוסלמים לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק המוסלמים הגיעו לארץ ישראל במהלך הגירה מצפון אפריקה והגירה מטורקמניסטן ואף הגירת בוסנים מוסלמים. שמות המשפחה של רבים מהפלסטינים מעידים על כך שמוצאם מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת: "אל-מסרי" ו"מסארווה" (מצרי), "אל-פיומי" (שמעיד על מוצא מהעיר פיום במצרים), מעיראק (למשל: "אל-תכריתי"), סוריה (למשל: "חלבי"), לבנון (למשל: "אל-לובנאני"), כורדיסטן (למשל: "אל-כורד"), טורקי (למשל: "עות'מאן"), אפגניסטן (קונדוז), בחריין, עומאן וערב הסעודית (למשל: "אל-חיג'אזי" או "אגבאריה" ששורשיו בעיר אע'בר שבגבול תימן-סעודיה). שמות משפחה אחרים מעידים על מוצא מאזור המגרב (אל-מגרבי ו"מוגרבי" למשל), ממדינות כמו אלג'יריה (למשל: "אל-ג'זאיר") ומרוקו ("אל-ארג'), מסודאן (חמולות שנקראות "עביד" ומוצאם הוא מאפרו-ערבים שהביאו השלטון הממלוכי כחיילים וכעבדים) ומבוסניאקים ("אל-בושנק"), צ'צ'נים (אל-שישני) וצ'רקסים שהובאו לכאן על ידי האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19. בקרב הפלסטינים קיים שם המשפחה "אל-הינדי" שבערבית פירושו הוא "ההודי". לפי מסורתם של יושבי הכפר הערבי טנטורה מהתקופה העות'מאנית, מקורם הוא בקבוצת משפחות שהיגרו לארץ ישראל ממקום בחבל טנטור בהודו במהלך המאה ה-19.[1]
הכיבוש המוסלמי והאסלאמיזציה של אזור ארץ ישראל (638 - 1099)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
_into_Jerusalem,_638-_colored_engraving,_19th_century..jpg)
האסלאם הגיע לראשונה לאזור ארץ ישראל במהלך שנות ה-30 של המאה השביעית לספירה במהלך הכיבושים המוסלמיים הגדולים שבהם הצבאות המוסלמים של הח'ליפות האיסלאמית תחת הנהגתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב כבשו שטחים נרחבים באסיה ובאפריקה, ובכלל זה באזור ארץ ישראל. צבאות הח'ליפות תחת הנהגתו של עומר בן אל ח'טאב, הביסו את צבאות האימפריה הפרסית ואת צבאות האימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, אזור ארץ ישראל, מצרים, צפון אפריקה וספרד. אף על פי שהקוראן איננו מבהיר היכן בדיוק מוחמד עלה לשמיים, לאחר הכיבוש המוסלמי של ירושלים במאה השביעית לספירה, אזור הר הבית, בו הוקם בהמשך מסגד אל-אקצא, הפך למיקום המוכר והמזוהה על ידי כל המאמינים המוסלמים בעולם בתור המקום שממנו עלה מוחמד לשמיים.
הכיבושים המוסלמים במאה ה-7 החלו תהליך ארוך והדרגתי של אסלאמיזציה של עמים רבים באזורים נרחבים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך הדרגתי זה החל מיד בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית ונמשך כמה מאות שנים. כמו כן, באזור המזרח התיכון ובאזור ארץ ישראל בפרט, החל תהליך הדרגתי, שנמשך כמה מאות שנים, שבו העמים הילידים באזורים שונים, אשר עד אז דיברו בעיקר יוונית, ארמית-סורית, קופטית וברברית, החלו לאמץ את השפה הערבית ואת התרבות הערבית. כתוצאה מכך, לאורך הזמן חלק גדול מאוכלוסיית הילידים באזור התמזגה עם השבטים הערבים, וכתוצאה מכך השפה הערבית והתרבות הערבית הפכו בעקבות כך לדומיננטיים על פני אזור נרחב, שכלל בין היתר את אזור ארץ ישראל.
לאחר הכיבוש המוסלמי של אזור ארץ ישראל, הח'ליפות החליטה להקים מסגד גדול מעל לחורבות בית המקדש היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בעקבות כך הוקם במקום מסגד אל-אקצא בין השנים 687 - 691. בנוסף, באותה העת מבנים מוסלמיים רבים אחרים נבנו בכל אזור ארץ ישראל. מסגד אל-אקצא נחשב למבנה העתיק ביותר בעולם המוסלמי אשר עדיין נמצא בשימוש.
יריבויות בין שושלות שונות ומהפכות שונות שהתרחשו לאחר מכן הובילו בסופו של דבר לפילוג בתוך העולם המוסלמי. בסופו של דבר, במאה התשיעית לספירה, אזור ארץ ישראל נכבש על ידי השושלת הפאטמית. באותה העת אזור ארץ ישראל שוב הפך למרכז של עימותים אלימים שונים בין אויבים שונים של השושלת הפאטימית אשר ניסו לכבוש את האזור. באותה העת האימפריה הביזנטית המשיכה לנסות ולכבוש מחדש את השטחים שנכבשו מהם בעבר, כולל את ירושלים. באותה העת, רבים מהתושבים הנוצרים בירושלים אשר הביעו את תמיכתם באימפריה הביזנטית, הוצאו להורג בעוון בגידה על ידי השלטונות המוסלמים.
בעקבות החשיבות ההולכת וגדלה של ירושלים בעולם המוסלמי, הסובלנות כלפי בני הדתות האחרות החלה לדעוך. האוכלוסייה הנוצרית באזור ארץ ישראל הפכה למיעוט נרדף כאשר כנסיות שונות הוחרבו. מגמה זו הגיעה לשיאה בשנת 1009 לספירה כאשר החליף אל-חאכם מהשושלת הפאטימית במצרים, החריב את כנסיית הקבר בירושלים ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. פרובוקציה זו הציתה זעם רב בקרב העולם הנוצרי אשר הוביל בהמשך להשקת מסע הצלב הראשון.
התקופה הצלבנית והתקופה האיובית (1099 - 1291)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1099 הצלבנים, בתמיכת הכנסייה הקתולית, השיקו את מסע הצלב הראשון במטרה להחזיר לעצמם את השליטה על ירושלים מידי האימפריה האסלאמית ובמטרה לסייע לאימפריה הביזנטית להילחם בסלג'וקים. במהלך מסע הצלב הראשון, כוחות הצלבנים הצליחו לכבוש את ירושלים במהלך יולי 1099, בעודם טובחים רבים מהתושבים המוסלמים והיהודים בעיר. לאחר כיבוש העיר הקימו הצלבים בעיר את ממלכת ירושלים הנוצרית. הצלבנים הפכו את כיפת הסלע ל"היכל ה'" ואת מסגד אל-אקצא ל"היכל שלמה".
בשנת 1187 כוחות הצבא המוסלמים של השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין הביסו את כוחות הצלבנים בקרב קרני חיטין - קרב אשר היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים. לאחר קרב קרני חיטין החלה התמוטטות הממלכה עד לחורבנה הסופי - התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה (כולל ירושלים), וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי באזור הלבנט.
התבוסות של הצלבנים באזור הובילו בהמשך למסע הצלב השלישי אשר נועד להשיב את השליטה בשטחי הצלבנים שנכבשו באזור ארץ ישראל. מלך אנגליה ריצ'רד הראשון (ריצ'רד לב הארי) הוביל את המצור על עכו, כבש את העיר והוציא להורג 3,000 שבויים מוסלמים. לאחר ניצחון צלבני נוסף בקרב ארסוף המשיכו כוחות הצלבנים מזרחה, וכבשו את רמלה ולטרון, מבלי להגיע אל היעד - ירושלים, בכמה ניסיונות חוזרים לכובשה מידי המוסלמים. הצדדים החלו לנהל שיחות משא ומתן, ולבסוף, חתמו על הסכם רמלה ביוני 1192. על פי תנאי ההסכם, ירושלים נשארה תחת שליטה מוסלמית, אך הוחלט כי העיר תהיה פתוחה בפני צליינים נוצריים. ההסכם הוביל להקטנת הממלכה הצלבנית לרצועת חוף צרה שהשתרעה מצור ועד יפו.
בשנת 1250, השושלת האיובית שבמצרים הודחה על ידי גדודי עבדים, ובעקבות כך נוסדה הסולטנות הממלוכית.
באותה העת, מסעות הצלב לא נתפסו על ידי המוסלמים המקומיים כמלחמה בין המערב למזרח - הם למעשה לא נחשבו שונים מאשר הקרבות שנערכו לסירוגין בין האימפריה הביזנטית והאימפריה האסלאמית במשך מאות שנים.[2] בחלקים של ארץ ישראל אשר נכבשו על ידי הצלבנים, האוכלוסייה המוסלמית המקומית התרגלה לכובשים החדשים באותו האופן שבו הם התרגלו לכובשים המוסלמים שכבשו אזורים אלו לפני כן.[3]
בסופו של דבר, בשנת 1291, כוחות הממלוכים בהנהגתו של הסולטאן ח'ליל בן קלאון ערכו מצור ארוך על העיר עכו אשר הייתה העיר האחרונה באזור שנותרה בשליטה צלבנית לאחר מסעות הצלב. הממלוכים כבשו את עכו ב-18 במאי 1291 והרגו את רוב התושבים הנוצריים של עכו, ובכך בא הקץ על ממלכת ירושלים לאחר היסטוריה סוערת ומפוארת של 200 שנה שבהם התקיימה מדינה צלבנית עצמאית בארץ הקודש.
התקופה הממלוכית (1260 - 1517)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-3 בספטמבר 1260 בקרב עין ג'אלות שנערך בעמק יזרעאל, בסמוך למעין חרוד של ימינו, בלמו כוחות הממלוכים את התפשטות האימפריה המונגולית מערבה. כתוצאה מכך הבטיחו את שלטונם באזור למשך 250 השנים הבאות.
ב-24 באוגוסט 1516, בקרב מרג' דאבק שנערך בסוריה, צפונית לחלב של ימינו, כוחות האימפריה העות'מאנית הביסו את כוחות הסולטנות הממלוכית וירשו אותם כשליטי סוריה. ב-28 באוקטובר הכוחות העות'מאנים הביסו בשנית את כוחות הסולטנות הממלוכית בקרב יאוניס חאן אשר בעקבותו הם כבשו חלקים ניכרים מאזור ארץ ישראל. בדצמבר של אותה השנה כל אזור ארץ ישראל נכבש על ידי האימפריה העות'מאנית מידי הסולטנות הממלוכית.
תחת השלטון העות'מאני (1516 - 1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההנהגה של העות'מאנים המוסלמים בארץ ישראל חיזקה והבטיחה את מרכזיותה וחשיבותה של האסלאם כדת הדומיננטית באזור ארץ ישראל. וכתוצאה מכך, בחייה הדתיים של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל תפסה מקום נכבד העלייה לרגל לקברות קדושים ועריכת חגיגות סביבם. בתוך מכלול החגיגות המקומיות, בולטות חגיגות נבי מוסא, שראשיתן בימי צלאח א-דין. אלו היו מרכזות עולים לרגל מכל חלקי ארץ ישראל הדרומית והמרכזית למפגש שנתי שיצר תחושה של קשר בין חלקי הארץ.[4]
השלטון העות'מאני עודד הגירה לארץ כדי ליישב את האזורים דלילי האוכלוסייה והעניק אדמות למהגרים. הדבר הביא להאצה משמעותית ובריבוי האוכלוסייה המוסלמית. בשלהי המאה ה-19 היו בארץ כ-525,00 תושבים מוסלמים, 85% מכלל האוכלוסייה. כ-100,000 היו מהגרים ממצרים. המהגרים הדרוזים, האלג'ירים, הטורקמנים, הצ'רקסים והבהאים, מנו כ-42,300. הסודאנים מנו כ-500. הבוסנים מנו כ-840. עד מלחמת העולם הראשונה מנו המהגרים המוסלמים כ-200,00 נפש. כשליש עד מחצית מתושבי הארץ המוסלמים היו מהגרים חדשים.[5]
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבע מעמדות: עסברי - מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, עולמא - אנשי הדת, רעאיא - מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. הפלאחים מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, הבדואים מנו כ-14% והעירוניים מנו 24%. רובם היו סונים, אבל בגליל היה ריכוז של מוסלמים שיעים. במשך מאות שנים, עד המחצית השנייה של המאה ה-19, הייתה האוכלוסייה הערבית הכפרית בארץ ישראל מפולגת בין שני מחנות: קיס וימן. לפילוג זה הייתה משמעות אינטגרטיבית רחבה, משום שהוא חצה את תושבי הרי המרכז של ארץ ישראל, וכך נוצר מצב שתושבי ההר של חברון, ירושלים ושכם השתייכו לאותו מחנה ונאבקו בבני המחנה האחר. תופעה זו הייתה גורם חשוב ביצירת מגע בין תושבי אזורים שונים בארץ.[6]
על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליאון בארץ ישראל היו בתחילת המאה ה-19 פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בארץ ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים, ונוצרים שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות.[7]
בשנת 1834 פרצה התקוממות עממית כנגד שלטונו של הוואלי העות'מאני מוחמד עלי. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו. בהתחלה המורדים הצליחו להשתלט בהצלחה על ערים רבות, כולל שכם, ירושלים וחברון. בתגובה, בשנת 1831 הקצין המצרי אבראהים פאשא עלה יחד עם צבא בן 40,000 חיילים לארץ ישראל, כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של שישה חודשים. כיבוש הארץ בידי אבראהים פאשא הביא לשינוי דמוגרפי מהותי שכן לאחריו הייתה נהירה של מהגרים מהשבטים המוסלמים במזרח התיכון לאזור ארץ ישראל. אבראהים פאשא הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה באותה העת.
תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית, המנדט הבריטי
עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917, הפכה ירושלים ממרכזו של מחוז עות'מאני למרכזה המנהלי של הארץ כולה, שהושמה תחת ממשל צבאי נפרד. תהליכים פוליטיים בין לאומיים שהתעוררו במהלך מלחמת העולם הראשונה שעיקרם התעוררות תנועות לאומיות לא פסחו על הציבור הערבי. בתחילת אוקטובר 1918 הגיעו כוחותיו של פייסל בן חוסיין לדמשק, בה הוקם ממשל כיבוש צבאי שפייסל הועמד בראשו, ובציבור הפוליטי הפלסטיני, שעד אז היה אדיש לתנועה הלאומית הערבית, גדלה והלכה התמיכה בתביעה לאחדות עם סוריה.[8] הכתרת פייסל למלך סוריה המאוחדת במרץ 1920 עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית ברחבי ארץ ישראל.[9]
בשנת 1922, לאחר שהבריטים קיבלו את מנדט חבר הלאומים – ייפוי הכוח, על ארץ ישראל, הם ערכו מפקד אוכלוסין בשטח שהיה נתון למרותם ממערב לנהר הירדן, האזור שבו קיימות מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. לפי המפקד מנו כלל תושבי האזור 757,182 נפש, מהם 590,890 מוסלמים, 83,794 יהודים, 73,024 נוצרים, ו-9,474 אחרים.[10] מספר הפלסטינים צמח בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הוכפל מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500–550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600–650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון מהם כ-900,000 מוסלמים. אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין.[11]
בדו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית ב-1945, מצאה הוועדה כי בין השנים 1922–1945 צמחה האוכלוסייה המוסלמית מ-589,000 ל-1,061,000, כשמתוך זה רק ארבעה אחוז יוחסו להגירה. הם ציינו את צמיחתה הטבעית של האוכלוסייה הערבית העולה ממספרים אלה כיוצאת דופן ואת מקורה ראו, במידה רבה, בצניחה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.[12] הגאוגרף משה ברור עסק במחקרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל", בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. הוא הגיע למסקנה כי לפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים.[13] עוד הגיע ברור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ומהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון, והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר.
ההתארגנות הפוליטית הלאומית של הפלסטינים צמחה מתוך אגודות לאומיות שהורכבו מנכבדים מקומיים, כגון "האגודות המוסלמיות-נוצריות", שהוקמו ב-1918. אלו בחרו צירים לוועידות לאומיות (הקונגרס הערבי-פלסטיני), שבשנת 1920 החלו לבחור את "הוועד הפועל הערבי" כארגון קבוע, בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני. בתפקידי ייצוג למוסלמים שימש הארגון העדתי-הדתי המועצה המוסלמית העליונה, וכן בדומה היו גופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים גם ארגונים כלכליים, מקצועיים ותרבותיים. בשנות ה-20 נוצרה יריבות בין המועצה המוסלמית העליונה ובין הוועד הפועל הערבי, שהתפרק בשנת 1934, השנה שבה מת מוסא כאט'ם אל-חוסייני. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד התגבשו מפלגות מדיניות, אך הן לא מילאו תפקיד חשוב.
ב-1931 רק כ-10% מן המוסלמים בארץ ישראל ידעו קרוא וכתוב, רובם ככולם מהמעמד הגבוה והמעמד הבינוני.[14]
תקופת מדינת ישראל (1948 ואילך)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אסלאם בישראל, ערביי ישראל#המוסלמים-הערבים
בשנות ה-90, ובמיוחד במהלך האינתיפאדה השנייה, החריף המאבק המזוין של ארגוני הטרור הפלסטיניים הפועלים נגד ישראל כאשר הפלגים האיסלאמיים בחברה הפלסטינית, ובעיקר ארגון החמאס, זכו לפופולריות רבה בקרב הציבור הפלסטיני בעיקר לאחר ששמו למטרה לחסל את מדינת ישראל ולהחליפה במדינה פלסטינית אסלאמית תיאוקרטית, שתתקיים בשטחי ארץ ישראל במלואם. מבחינת האיסלמיסטים הפלסטינים הסכסוך הישראלי-ערבי אינו סכסוך בין שני עמים על הטריטוריות של ארץ ישראל, אלא הוא מלחמת ג'יהאד (מלחמת קודש) נגד כופרים באסלאם הכובשים אזורים אותם הם מחשיבים כאדמות מוסלמיות (ראו דאר אל-אסלאם).
נכון לתחילת המאה העשרים ואחת האסלאם הוא אחת הדתות המוכרות במדינת ישראל, בעזה ובגדה המערבית. הציבור המוסלמי במדינת ישראל כלל נכון לשנת 2005 כ-16.1% מכלל האוכלוסייה בישראל, מה שהופך אותו לקבוצה הדתית השנייה בגודלה במדינת ישראל לאחר הציבור היהודי. רוב האוכלוסייה בעזה ובגדה המערבית היא מוסלמית (75% בגדה המערבית ו-99% ברצועת עזה).[15]
האסלאם הפוליטי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – התנועה האסלאמית
התנועה האסלאמית היא תנועת אסלאם פוליטית ישראלית השואפת לעודד את האסלאם בקרב ערביי ישראל. לתנועה מאפיינים רבים הדומים למאפייני תנועת האחים המוסלמים וכמותה היא פועלת בשני מישורים עיקריים: דתי (חינוך מוסלמי, שירותי דת) וחברתי (שירותי רווחה). התנועה משתייכת אידאולוגית לקבוצה רחבה של תנועות אסלאמיות בעולם השואפות לתחיית האסלאם ודוגלות בעיקרון: "האסלאם הוא הפתרון", אך היא נבדלת מהם בעידודה את הלאומיות הפלסטינית, בעוד התנועות האחרות דוגלות בעידוד זהות דתית-מוסלמית, והדחקת הזהות העדתית והלאומית.[16]
התנועה האסלאמית הוקמה ב־1971 על ידי עבדאללה נימר דרוויש שלמד קודם לכן במכללה האסלאמית בשכם. במהלך שנות השבעים התמקדה התנועה בהקמת מוסדות רווחה המקבילים למוסדות המדינה וזאת עבור הקהילה המוסלמית. בין הפעילויות השונות היו אספקת מחשבים לבתי ספר, ארגון ליגת כדורגל אסלאמית, ארגון חתונות, ייעוץ זוגי, הקמת מעונות, ארגון התרמות לעניים ועוד.
ב־1996 התפלגה לשני פלגים: הפלג הצפוני הקיצוני והפלג הדרומי המתון יותר. הצפוני מחרים את הבחירות לכנסת ובשנת 2015 הוכרז הפלג הצפוני כהתאחדות בלתי מותרת.[17][18] הפלג הדרומי נחשב למתון יותר, ונציגים מטעמו משמשים כחברי הכנסת מטעם במסגרת מפלגת רע"מ אשר רצה לרוב לכנסת בסיעה משותפת עם מפלגות אחרות (כגון רע"מ-תע"ל והרשימה המשותפת) החל מהכנסת הארבע עשרה. רע"מ נכנסה לקואליציה לראשונה בכנסת העשרים וארבע.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יצחק שכטר, רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987
- ^ Karsh, Efraim. Islamic Imperialism: A History. New Haven: Yale University Press, 2006. p. 72
- ^ Karsh, Efraim. Islamic Imperialism: A History. New Haven: Yale University Press, 2006. p. 76
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 5.
- ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, ראשון לציון: משכל, 2018, עמ' 290
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 6.
- ^ מרדכי אביר, "תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל", סקירה חודשית 1, 1975, עמ' 29.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 56–59.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 77.
- ^ 1922 Census of Palestine - דו"ח המפקד שנערך ב-23 באוקטובר 1922
- ^ ראו: באתר מיפורום
- ^ דוח הוועדה האנגלו-אמריקאית, פרק רביעי.
- ^ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 2, 1975, עמ' 72–81.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 460, הערה 3.
- ^ http://www1.cbs.gov.il/shnaton57/st02_01.pdf
- ^ נוהאד עלי, פונדמנטליזם דתי כאידאולוגיה וכפרקטיקה: התנועה האסלאמית בישראל בפרספקטיבה השוואתית, (עמ' 9) אתר המכללה האקדמית גליל מערבי
- ^ איתמר אייכנר, חסן שעלאן ויואב זיתון, הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית הוצא מחוץ לחוק, באתר ynet, 17 בנובמבר 2015
- ^ הכרזה על התאחדות בלתי מותרת לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), י"פ 7147 מ-17 בנובמבר 2015