האישה השונמית

אלישע הנביא מקים לתחייה את בן השונמית. ציור מעשה ידי בנג'מין וסט משנת 1765

הָאִשָּׁה הַשּׁוּנַמִּית היא גיבורת סיפור מקראי על אישה חשוכת בנים שזכתה לבן בברכת אלישע הנביא, ועל מותו של הבן והחייאתו בידי אלישע. הסיפור נקרא כהפטרה לפרשת וירא.

סיפור האישה השונמית מופיע בספר מלכים ב', פרק ד', פסוקים ח'–ל"ז והוא חלק ממחזור אלישע, העוסקים בנסים שחולל הנביא לאנשים שונים שעמם בא במגע. בפרק ח', פסוקים א'–ו' מופיע קטע נוסף המהווה מעין אפילוג לסיפור גופו, ונחשב בדרך כלל לחטיבה נפרדת.

בדבר זהות בן השונמית, נאמרו מדרשים שונים. על פי מדרש בילקוט שמעוני, האישה השונמית אמו של עדו הנביא ואחותה של אבישג השונמית. ועל פי הזוהר בן השונמית שהחיה אלישע, הוא חבקוק הנביא.

הסיפור המקראי

הכנסת האורחים של השונמית

הסיפור פותח בדיווח על אלישע הנביא שנהג לחלוף לפרקים בשונם ולסעוד אצל "אישה גדולה" שהתגוררה במקום. הכנסת האורחים של השונמית החלה בהזמנת הנביא לסעוד בביתה. השימוש בפועל "ותחזק בו" רומז, כפי הנראה, שבתחילה הנביא אולץ למעשה לקבל את הזמנתה, בהתאם למנהג המקובל, אולם מן ההמשך ברור כי אלישע היה מרוצה מן האירוח, וביקוריו הבאים היו מרצונו החופשי.

לימים הקצתה האישה חדר אירוח מיוחד עבור אלישע הנביא בביתה: ”וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה” (מלכים ב', ד', ט'–י'). מניעי השונמית בפעולותיה אלה אינם מפורשים בסיפור, אך מן ההקשר ניתן להבין שכיוון שאלישע היה מגיע לבקר פעמים רבות היא החליטה לתת לו מקום מיוחד, על מנת שיהיה לו נח יותר. מכל מקום ניתן לראות כאן את מאמציה הרבים של האישה על מנת לקיים הכנסת אורחים על הצד הטוב ביותר. פרשנים מסויימים סבורים שהשונמית, שזיהתה בחוש את סגולת הקדושה המיוחדת של הנביא סברה שהשהייה במחיצתו של אדם כזה תוך דאגה לרווחתו תביא עליה ברכה.

לידת הבן

וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת, וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ, אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ.

ספר מלכים ב', פרק ד', פסוק כ"ד (רמברנדט, 1640)

אלישע ביקש לגמול לאישה על הכנסת האורחים הנדיבה, והציע לנצל לטובתה את קשריו עם השלטונות, אם כי ניתן להבין שכוונתו היא להתפלל עליה, כמקורב לה'. האישה סירבה להצעתו במילים ”בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת”, והותירה את אלישע תוהה כיצד יוכל בכל זאת לגמול לה. הפתרון הגיע מכיוונו של גיחזי, משרתו של אלישע, שהסב את תשומת לבו לעובדה שהאישה היא חשוכת בנים. בתגובה פנה הנביא אל האישה והכריז: ”לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן”. תגובתה של האישה הייתה הבעת ספק וחשש: ”וַתֹּאמֶר: אַל אֲדֹנִי, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ”. אף על פי כן, נבואת אלישע התקיימה וכעבור שנה ילדה האישה בן.

מות הבן

עברו מספר שנים, ובאחד הימים יצא בנה של השונמית לעבודה בשדה עם אביו, כשלפתע חש ברע. אביו שלח אותו הביתה, ושם מת הנער על ברכי אמו. חוקרים רבים משערים כי מותו של בן השונמית נבע ממכת שמש או מהתייבשות.

היא חבשה את אתונה ויצאה אל הר הכרמל, לבקש מאלישע על נפש הנער. את בעלה, שתהה על מעשיה, פטרה בתגובה סתמית: "שלום". באותו אופן השיבה לגיחזי, שבא לקראתה לדרוש בשלומה כשהתקרבה למקום שהותו של אלישע. כשהגיעה למקום, נפלה לפני הנביא והחזיקה ברגליו. גיחזי ביקש להרחיקה מפאת כבודו של אלישע, אך הנביא עיכב בעדו והודה כי אין הוא יודע מה מטריד את האישה: ”הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ, וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי”. האישה רמזה לאלישע על מצבו של בנה וגלגלה את האחריות לכך לפתחו של אלישע, באומרה: ”הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי? הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי”.

הקמת הבן לתחייה

משהבין את חומרת המצב, הורה אלישע לגיחזי לקחת את משענתו שלו, לצאת בבהילות לעבר ביתה של האישה ולנסות לרפא את הנער באמצעות המשענת. האישה עמדה על כך שאלישע עצמו יתלווה אליה, ואכן הדבר נדרש, כי ניסיון הריפוי של גיחזי לא צלח. אלישע חזר אל שונם והחיה את הנער:

וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר; קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר; שְׂאִי בְנֵךְ.

— מלכים ב', ד', ל"ג–ל"ו

אפילוג: הפקעת נכסיה והשבתם

במלכים ב ח, א-ו מופיע תיאור של מאורעות שקרו לאחר החייאת בנה של השונמית, והקטע משמש כהמשך או אפילוג לסיפור הנס. על פי המתואר, זמן לא ידוע לאחר החייאת בן השונמית, אלישע הודיע לאישה שצפוי רעב בארץ שיימשך שבע שנים, והנחה אותה להגר למקום אחר ולהתגורר שם במהלך שנות הרעב. האישה עשתה כמצוות הנביא והיגרה לפלשת. לאחר שבע שנים, כששכך הרעב, שבה האישה לשונם וגילתה כי נחלתה הופקעה ממנה בזמן היעדרה. בעקבות זאת פנתה האישה לשטוח את טענותיה לפני המלך ולבקש ממנו להשיב את נחלתה.

בזמן שהאישה ממתינה בלווית בנה לריאיון עם המלך, המלך עצמו שוחח עם גיחזי, שסיפר לו על נפלאותיו של אלישע. בצירוף מקרים מופלא, כשהגיע גיחזי לסיפור על החייאת בן השונמית, הבחין באישה ובבנה הממתינים למלך, והצביע עליהם בהפתעה: ”אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע” (ח, ה). לאחר ששמע המלך את דברי האישה, הורה להשיב לה את נחלתה, ואף לפצות אותה בהתאם לרווח שהניבה הקרקע במהלך שנות העדרה, ומינה פקיד שיפקח על ביצוע ההוראה.

מאפיינים ספרותיים

אלישע מקים לתחייה את בן האישה השונמית - ציור משנת 1549.

סיווג וחלוקה פנימית על פי גישת ביקורת המקרא

הסיפור נחשב במחקר לאחדותי, ואין מזהים בו התערבויות משמעותיות של עורך או מעבד מאוחר יותר. התיחום המקובל שלו הוא בפרק ד, ח-לז; חטיבה זו נחשבת לעצמאית ובלתי תלויה באפילוג שבפרק ח, א-ו. עם זאת, חוקרים אחדים סבורים שהאפילוג היה מעיקרו חלק אורגני מהסיפור שנותק ממנו בשלב העריכה. לדעת אוריאל סימון, האפילוג מאוחר ביחס לסיפור גופו ומהווה תגובה פנים-מקראית עליו. אלכסנדר רופא מצביע על אי התאמות בין האפילוג לסיפור השונמית גופו, ובמקום לפרשן בדרך הרמוניסטית הוא משער שהקטע איננו מתייחס ישירות לסיפור השונמית, אלא לגלגול מוקדם יותר שלו.

סיפורי אלישע, שסיפור השונמית הוא אחד מהם, מוגדרים בדרך כלל כשבחים, אגדות שנועדו להאדיר את דמותו של הנביא, ומשערים שראשיתם בסיפורים שהתהלכו בקרב קבוצות כגון "בני הנביאים" שאלישע היה עבורן מנהיג או דמות מופת נערצת. רבים משייכים גם את סיפור השונמית לסוג ספרותי זה. עם זאת, סיפור זה מתגלה כיצירה ספרותית ברמת מורכבות גבוהה יותר מהטיפוס הרגיל של השבח הקצר. חריגה זו מטיפוס השבח ניכרת במורכבות העלילתית היחסית לעומת המבנה העלילתי הפשוט של השבח: השבח מתאר נס יחיד, ואילו סיפור זה מאגד שני מעשי נסים לסיפור אחיד וקוהרנטי. בנוסף, חוקרים מזהים בסיפור רמזים להערכה ביקורתית או אמביוולנטית של הנביא, תכונה שאיננה אופיינית לשבח. רופא מגדיר את הסיפור כלגנדה (שבח) שעברה עיבוד אמנותי. רופא סבור, כאמור לעיל, שניתן למצוא רמז לשלב מוקדם יותר בתולדות הסיפור באפילוג שבפרק ח. קטע זה מתייחס לדעתו לצורה מוקדמת של הסיפור, כשבח קצר שעדיין התהלך בעל פה.

פקידת העקרה

וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ...

(גרברנד ון דן איקהאוט, 1649)

ניתן לחלק את הסיפור לשני חלקים עיקריים, המתארים שתי אפיזודות שאירעו בהפרש של זמן. החלק הראשון כולל את פסוקים ח-יז, ומתאר את הכנסת האורחים של האישה ואת לידת הבן; החלק השני כולל את פסוקים יח-לז, ומתאר את מות הבן והחייאתו. חלקו הראשון של סיפור השונמית מגלה דמיון לדגם ספרותי מקראי ידוע המתייחס לעקרות שזוכות לבן, ביניהן שרה, רחל וחנה. יש המגדירים דגם זה כסצנת דפוס - תבנית עלילתית קונבנציונלית, הבנויה ממוטיבים המאורגנים בסדר קבוע פחות או יותר; אחרים רואים בו תת-סוג ספרותי של סיפור לידה נסית. עם זאת, התיאור שונה מבחינות רבות מגילוייו האחרים של דגם זה במקרא. אחד ההבדלים המשמעותיים הוא שהדגם עוסק כרגיל בסיפור הולדתו של גיבור; בנה חסר השם של השונמית, לעומת זאת, הוא דמות שולית לחלוטין בסיפור וכל תפקידו להניע את העלילה.

אך החריגה המשמעותית ביותר מהדגם הרגיל היא בחלקו השני של הסיפור. הספק והחשש שמביעה השונמית כלפי אלישע, שעשויים להיתפס כמרכיב בסצנת הדפוס או כמאפיין של הסוג הספרותי (השווּ לצחוקה של שרה בבראשית יח, יב), מתגשמים בפועל עם מותו של הילד בחלקו השני של הסיפור ומעמידים בספק את כוחו וסמכותו של הנביא. אמנם בסופו של דבר הילד שב לתחייה. בשל החריגה המהותית מהדגם, החוקרים חלוקים בשאלה אם הסיפור מהווה ייצוג של ממש לקונבנציה ספרותית זו. אוריאל סימון מגדיר זאת כשימוש משני בסוג הספרותי. מרי שילדס מגדירה את התיאור כפרודיה על סצנת הדפוס.

זיקות פנים מקראיות

החוקרים הצביעו על זיקות אינטרטקסטואליות בין סיפור השונמית לסיפורים אחרים במקרא. ניכר דמיון לשוני מסוים לסיפור על נס אסוך השמן (מלכים ב ד, א-ז), הפותח את הפרק שבו מופיע סיפור השונמית ובא מיד לפניו. יש הסבורים כי קיים קשר ספרותי בין שני הסיפורים; לדעה אחרת, הסיפורים שובצו זה לצד זה על דרך האסוציאציה, בגלל הדמיון הלשוני המקרי ביניהם. מקבילה מובהקת לסיפור החייאת בן השונמית מצויה במחזור סיפורי אליהו, והיא הסיפור על אליהו המחיה את בן האישה הצרפית. הדעות חלוקות בנוגע ליחס בין שני הסיפורים, ולשאלה איזה מהם הוא המוקדם יותר. בנוסף, קיימים קווי דמיון בולטים בין סיפור השונמית לסיפור לידת יצחק (בראשית יח, א-טו; כא, א-ז). הדמיון בין שני הסיפורים הוא שגרם לקביעת סיפור השונמית כהפטרה לפרשת וירא. חלק מהדמיון צפוי על פי הקונבנציה המשותפת לשני הסיפורים - סצנת הדפוס של פקידת עקרות - אך ישנם כמה קווי דמיון מובהקים יותר, וחוקרים רבים סבורים שסיפור השונמית מושפע באופן ישיר מסיפור לידת יצחק ומתייחס אליו.

אפיון הדמויות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

השונמית

האישה היא אנונימית כדמויות רבות במקרא, ובפרט דמויות נשיות, והיא מכונה על שם מקום מגוריה: "השונמית". על אף אלמוניותה, דמותה המשתקפת בסיפור מורכבת. רובם המכריע של הפרשנים סבורים שהיא מוצגת כדמות מופת, וחלקם סבורים שהיא אף עולה בגדולתה על אלישע, לפחות בחלק מן הסיפור. נמסרים על אודותיה פרטי רקע אחדים, ישירות ובעקיפין: היא מוצגת כאישה "גדולה", תואר שרוב הפרשנים רואים בו ציון לאמידותה או למעמדה הגבוה. כמו כן נמסר כי היא חשוכת בנים. פרשנים עמדו על כך שפרט זה, שהוא מרכזי לעלילה, נמסר באורח עקיף על ידי דמות משנית, ולא בשלב הצגת הדמות כי אם בהמשך הסיפור. המורכבות שבדמותה של השונמית משתקפת ביחסי הגומלין בינה ובין הדמויות האחרות, ובעיקר אלישע. כבר בתחילת הסיפור מוצג לקורא רוחב לבה של השונמית, הבא לידי ביטוי בהכנסת האורחים הנדיבה שלה כלפי אלישע. נדיבות זו מודגשת בסירובה של האישה לקבל מאלישע גמול על מעשיה. בדיאלוג עם אלישע - הנעשה בתיווכו של גיחזי - מוצגת השונמית כאישה אצילית ומסתפקת בחלקה, מלאת כבוד לאיש האלוהים.

דמותה של השונמית מקבלת ממד נוסף עם לידתו של בנה, ובעיקר עם מותו. כבר בזמן הבשורה על לידתו תופסת האישה שדבר-מה איננו כשורה, והיא איננה אמורה לקבל מתנה יקרה זו מיד הנביא. תגובתה מביעה חשש וספק הגובלים בהאשמה כלפי אלישע: "אל אדוני איש האלוהים, אל תכזב בשפחתך!". חששותיה של האישה מתגלים בהמשך הסיפור כמוצדקים. עם מותו של הבן נחשפת גדולתה של האישה, ומתגלה בה צד נחוש שאיננו מוכן לקבל את סופיותו של המוות. האישה רואה בנביא את האחראי לחייו ולמותו של בנה, ולמרות האכזבה הקשה שספגה ממנו היא מוסיפה להאמין בכוחו לעשות את הבלתי נתפס ולהשיב את הבן לחיים. היא מוכנה לעשות ככל שיידרש כדי להביא את אלישע להכיר באחריותו זו. האישה, שקודם לכן נהגה כלפי הנביא בכבוד מופלג, מבינה שאין זה הזמן לשמור על הסדרים החברתיים והיא אוחזת ברגליו בתביעה, ובדבריה מטילה עליו את מלוא כובד האחריות למצב: "השאלתי בן מאת אדוני? הלא אמרתי לא תשלה אותי". אמונהּ של האישה בכוחו של הנביא להחיות את הילד מתברר בסוף הסיפור כמוצדק, והיא זוכה לקבל את בנה בחזרה.

גיחזי

בית האשה השונמית בכפר סולם

ערך מורחב – גיחזי

בסיפור זה גיחזי הוא דמות משנית, אך יש לו תפקיד לא מבוטל. הוא המדווח לאלישע על העובדה שהשונמית היא חשוכת בנים, ולמעשה מציע לו במשתמע לחולל את הנס הראשון. לאחר מות בנה של השונמית, כשהיא מחזיקה ברגליו של אלישע, גיחזי ניגש להדוף אותה אך אלישע מורה לו להניח לה. אין גיחזי חורג כאן מן המצופה ממנו: לאורך הסיפור הוא מייצג בעקביות את סטנדרט ההתנהגות הנורמטיבי ביחסים בין הנביא לקהלו. התנהגותו מחדדת באורח ניגודי את הסיטואציה החריגה ומאירה את דמויותיהן של השונמית ושל אלישע. לעומת זאת, אלכסנדר רופא סבור שגיחזי מייצג את טיפוס הדמות המוכר של העסקן הקטנוני החוצץ בין ההמון לאיש הקדוש, מעין שמשו של הרב.

בשירה העברית

סיפור אלישע והאישה השונמית זכה לההתייחסות רבות בשירה העברית, בין היתר בשירים הבאים:

• המשורר ש. שלום בשיר "הנביא והנער" בספר שירים (חלק א, 1949)
• המשורר יצחק שלו במחזור השירים "משירת אלישע" בספר "אוחזת ענף שקד" (1951)
• המשוררת אסתר אטינגר בשיר "אלישע" בספר "לפני המוזיקה" (1986)
• המשורר עמיחי חסון בשיר "בוקר יום ראשון" בספר "שירים על סף" (2022)

בפולקלור

בכפר סולם, המזוהה עם שונם המקראית, בסמוך למסגד המרכזי נמצא קיר אבן שהתפרסם כמקום סגולה לעידוד הפריון. קיר האבן שנבנה חוסם כניסה למערה שאגדה מקשרת בינה לבין ביתה של האשה השונמית.

ביבליוגרפיה

• רופא, אלכסנדר, סיפורי הנביאים: הסיפורת הנבואית במקרא - סוגיה ותולדותיה, ירושלים: מאגנס, תשמ"ג
• סימון, אוריאל, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים (ספריית האנציקלופדיה המקראית טו), ירושלים: מוסד ביאליק ורמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז, מסת"ב 9653426710

‎

• Alter, Robert, "How Convention Helps us Read: The Case of the Bible's Annunciation Type-Scene", Prooftexts 3 (1983), pp. 115-130 (Available at JSTOR)
• Shields, Mary E., "Subverting a Man of God, Elevating a Woman: Role and Power Reversals in 2 Kings 4", Journal for the Study of the Old Testament 18 (1993), pp. 59-69, doi:10.1177/030908929301805805

לקריאה נוספת

• פנינה גלפז-פלר, וַיּוֹלֶד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ו 2006, עמ' 188–194.
• הרב אלחנן סמט, פרקי אלישע מעליות תשס"ז, עמ' 208–284. (מרבית העמודים פורסמו באתר דעת: חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', חלק ו', נספח ב', נספח ג')

קישורים חיצוניים

• תיאור שלוש הדמויות המתוארות במלכים ב' פרק ד: האישה השונמית, אלישע הנביא ונערו גיחזי
• פרשת וירא והקשר להפטרה על השונמית
• רשימת מאמרים על האישה השונמית באתר רמב"י
• דר גילי סיון הרצאה בבית אביחי במסגרת התוכנית סדר בוקר
• https://youtu.be/2mmWEaOmD1c