האישה החכמה מתקוע

הסיפור במקרא
וַיֵּדַע, יוֹאָב בֶּן-צְרֻיָה: כִּי-לֵב הַמֶּלֶךְ, עַל-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית, כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. וּבָאת, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו, כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים, בְּפִיהָ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל-אַפֶּיהָ אַרְצָה, וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר, הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ; וַתֹּאמֶר, אֲבָל אִשָּׁה-אַלְמָנָה אָנִי--וַיָּמָת אִישִׁי. וּלְשִׁפְחָתְךָ, שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד, וַיָּמֶת אֹתוֹ. וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה, גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שום [שִׂים]-לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-הָאִשָּׁה, לְכִי לְבֵיתֵךְ; וַאֲנִי, אֲצַוֶּה עָלָיִךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָו‍ֹן, וְעַל-בֵּית אָבִי; וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ, נָקִי. וַיֹּאמֶר, הַמֶּלֶךְ: הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, וְלֹא-יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ. וַתֹּאמֶר יִזְכָּר-נָא הַמֶּלֶךְ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, מהרבית [מֵהַרְבַּת] גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ, אֶת-בְּנִי; וַיֹּאמֶר, חַי-ה', אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ, אָרְצָה. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, תְּדַבֶּר-נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, דָּבָר; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּרִי. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת, עַל-עַם אֱלֹהִים; וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה, כְּאָשֵׁם, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ, אֶת-נִדְּחוֹ. כִּי-מוֹת נָמוּת--וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה, אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ; וְלֹא-יִשָּׂא אֱלֹהִים, נֶפֶשׁ, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. וְעַתָּה אֲשֶׁר-בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--כִּי יֵרְאֻנִי, הָעָם; וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה-נָּא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אֲמָתוֹ. כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ, לְהַצִּיל אֶת-אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ, לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת-בְּנִי יַחַד, מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים. וַתֹּאמֶר, שִׁפְחָתְךָ, יִהְיֶה-נָּא דְּבַר-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לִמְנֻחָה: כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, וַה' אֱלֹהֶיךָ, יְהִי עִמָּךְ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַל-נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, יְדַבֶּר-נָא, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל-זֹאת; וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי-נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם-אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, מִכֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי, וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר, עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, לָדַעַת, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב, הִנֵּה-נָא עָשִׂיתִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת-הַנַּעַר, אֶת-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, אֶת-דְּבַר עבדו [עַבְדֶּךָ]. וַיָּקָם יוֹאָב, וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה; וַיָּבֵא אֶת-אַבְשָׁלוֹם, יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה; וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.
ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוקים א'–כ"ד

האשה מתקוע מופיעה בפני דוד המלך, תחריט נחושת מעשה ידי קספר לויקן משנת 1712

האישה החכמה מתקוע היא דמות מקראית שאינה מזוהה בשמה המפורש, אלא רק לפי מקום מושבה. היא מוזכרת בספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוקים א'–כ"ד.

הרקע למעשה

ערכים מורחבים – מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון

אמנון בנו של דוד המלך התאהב בתמר אחותו מאב, ובעצת יונדב בן שמעה התחזה לחולה וכשהגיעה אליו תמר להכין לו לביבות, אנס אותה. כאשר שמע על כך אחיה מאב ומאם אבשלום, החליט לנקום באמנון ולהתנקש בו. אבשלום המתין במשך שנתיים וכאשר ערך משתה לרגל גזיזת הצאן, הזמין את דוד להשתתף בו, ודוד סרב. לאחר הפצרות מרובות של אבשלום, הסכים דוד שבני המלך יבואו למשתה. במהלך המשתה הורה אבשלום לעבדיו לחסל את אמנון. לאחר הרצח ברח אבשלום לסבו תלמי מלך גשור ושהה שם במשך שלוש שנים.

כאשר ראה יואב בן צרויה שר צבאו של דוד, שדוד מתגעגע לשובו של אבשלום, הוא מחליט לעשות מעשה אשר ישיב אותו לבית אביו. על פי דרישתו של יואב מתחזה האישה החכמה מתקוע לאלמנה אבלה ומבקשת מהמלך דוד להציל את חיי בנה, שהרג את אחיו, מידיהם של בני משפחתו המבקשים להמיתו. דוד משתכנע כי הצדק עמה ולא עם גואלי דמו של בנה, ומסיק כי האם המוכנה להסתכן למען הצלת חיי בנה מהווה דגם ומופת ליחסו שלו לאבשלום בנו.

מהתנהלותו של יואב אין לדעת את כוונותיו, מפני שהכתוב מתאר רק את הוראותיו המתייחסות להופעה החיצונית שהאישה צריכה לאמץ לה. באקספוזיציה, כמו גם בסיפור עצמו, לא נמסר מידע על הסיבות שהביאו את יואב לבחור באישה הספציפית הזו, כמו גם הסיבה מדוע לא פנה לדוד בעצמו.

יואב הסתכן מאוד בשעה שהטיל על האישה למלא תפקיד מקביל לזה שמילא נתן הנביא, כשנשא את משל כבשת הרש, מפני שהאישה מתקוע אמנם חכמה אבל איננה נביאה, ומי ששלח אותה אינו אלוהים אלא אדם, הכפוף למלך. דוד המלך הכועס עלול לפגוע בשליח כמו באירועים קודמים. (ראו: ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ד–ט"ז). בחכמתה הרבה מצליחה האישה מתקוע לשכנע את המלך, אך למרות זאת לא זכתה ששמה יוזכר במפורש.

האישה מתקוע המוגדרת כ"חכמה", מקבילה לאישה חכמה אחרת - האישה החכמה מאבל בית מעכה. זו הפעם השנייה שבא יואב בדברים עם אישה, בספר שמואל ב' כ', בסיפור מרד שבע בן בכרי, מדובר גם באישה חכמה. השוני בין סיפור זה לבין הסיפור בשמואל ב' פרק כ הוא בכך שהאישה החכמה מאבל בית מעכה פועלת מיוזמתה. שתי הנשים ניחנות בכושר שכנוע ושתיהן רוצות למנוע שפיכות דמים.

המשפט המבוים של האישה החכמה מתקוע

לאחר רצח אמנון, ברח אבשלום אל סבו תלמי בן עמיהוד מלך גשור. נושאו של הסיפור הוא התפייסות דוד ואבשלום, אשר תחילתה בניסיון לשכנע את דוד להסכים להחזרת אבשלום מגלותו בגשור. הרעיון מרכזי בסיפור הוא ההתנגדות לגאולת דם, במקרה של רצח ובמיוחד במקרה של רצח אח. התנגדות זו באה לידי ביטוי בדברי האישה שאף על פי שהיא מתייחסת למקרה הפרטי שלה, דבריה הם בעלי משמעות ותוקף כללי.

שיחה זו של האישה החכמה מתקוע היא בין הארוכות בתנ"ך. בשיחה רגילה בתנ"ך יש לפחות שני מהלכים עד שלושה מהלכים. שיחה זו מורכבת מחמישה עשר מהלכים. שמונה פעמים מדברת האישה ושבע פעמים מדבר דוד. כמו אצל נשים מצילות אחרות - רחב (ספר יהושע ב ט-יג), אביגיל (שמואל א כה) האישה החכמה מאבל בית מעכה (שמואל ב כ טז-כב), אסתר המלכה (מגילת אסתר), היה לרטוריקה וכוח השכנוע של האישה החכמה מתקוע, תפקיד נכבד במעשה ההצלה של אבשלום למרות שבניגוד לשאר המצילות, היא לא זו שיוזמת את הצלת אבשלום אלא יואב שר צבאו של דוד. הנאום ומסגרתו ערוכים במבנה קודקודי (כיאסטי), כאשר הרעיון המרכזי של הקודקוד נמצא במרכזו של הנאום.

חכמתה של האישה לא מתבטאת רק בכישרון המשחק שלה, אלא גם בכושר הדיבור שהיא ניחנה בו. היא מתבטאת בנימוס המזוהה עם נשות חצר המלוכה. היא משתמשת במטפורה: "וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שום (שִׂים) לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אמנם יואב מדריך אותה מה לומר וכיצד להופיע (פסוקים ב-ג), אך עליה להגיב כראוי ובנימוס המתבקש לדברי המלך, ולכוון את השיחה על מנת להשיג את המטרה אשר לשמה נשלחה.

האישה מתחילה בהצגת המשל, (פסוקים ה-ז). תכליתו של משל זה היא להשיג פסיקה משפטית מאת המלך, מבלי שיידע שאת דינו של בנו שלו הוא חורץ. בכך דומה המשל לנמשל בנושאו המרכזי והוא שאח רצח את אחיו ושלרוצח צפוי עונש מוות.

בפסוק ז' נאמר, "וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ", בפסוק זה קיים דמיון צלילי בין המילים, משפחה ושפחה. שני שמות עצם אלו שייכים לשורש אחד. הדמיון הצלילי בין שתי המילים, מבליט את הניגוד בין המשפחה לשפחה, את הניגוד בין עונש לחנינה. השפחה העומדת לבדה מול כל המשפחה הקמה להרוג את בנה. בשל מצב זה היא נזקקת לעזרת המלך. נקמת דם הייתה נפוצה בימים ההם בחברה השבטית, והייתה גם קבילה הלכתית כמופיע במקרא על פרטי דיניו.

כדי שדוד לא יבחין בדמיון המתבקש של המשל לסיפורו האישי נבדל המשל במספר דברים מן הנמשל. כמה משפטים מדבריה נועדו לעורר רחמים בלבו של דוד ולהטות את פסק הדין לכיוון הרצוי של רחמים וחנינה בסוף המשפט. טענותיה נגד עונש מוות מבוססות על תוצאות עונש זה. לדידה המתת הרוצח מרבה שפיכות דמים, ובמקרה של רצח אף מגבירה את סבלם של ההורים, שישכלו שני בנים במקום אחד. מלבד זאת הריגת הרוצח לא תחזיר את הנרצח לחיים. המסקנה העולה מטיעוניה היא: יש לחון את הרוצח. עיקר טיעוניה של האישה החכמה, מכוונים לרעיון המשכיות דורית של בית האב. לאחר הצגת המשל בדבריה, מצליחה האישה לקבל מהמלך התחייבות בשבועה, כדי שהמלך לא יוכל לחזור בו אם יגלה שמדובר בבנו שלו. בפסוקים יב-יד, היא מבטאת בדבריה את משמעות התחייבות שכזו, לגבי אבשלום בנו.

לבסוף היא מסבירה למלך מדוע נקטה בהצגת מצג שווא ולא דיברה בצורה ישירה. הסבר זה נועד לשכך את כעסו של דוד. לשם כך, האישה אף חותמת במחמאה ובברכה. (פסוקים טו - יז)

האישה אינה מזכירה בנאומה את יואב, אך דוד מנחש שיד שר צבאו בדבר. היא אינה מכחישה את העובדה שידו של יואב בדבר ומנסה להסביר את המניעים שהביאו אותו לכך. היא מסירה מעצמה אחריות בהדגישה שפעלה על פי דברי יואב.

מתוך דבריה נגזר הביטוי לא ידח ממנו נדח.

לקריאה נוספת

• דליה רביד, יואב בן צרויה: גיבור שנוי במחלוקת, תל אביב: הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד, 2009. עמ' 55-49.
• יאיר זקוביץ, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב: על תחפושת וגמולה, בסיפורי המקרא, ירושלים: אקדמון, ה'תשנ"ח, עמ' 84-80.
• אהובה אשמן, תולדות חוה, בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא תל אביב: ידיעות ספרים, 2008. עמ' 94-91.
• זאב ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד,1991 . עמ' 67-42.
• מרטין בובר, דרכו של מקרא, חוכמת נשים ופועלן, : ירושלים - מאגנס, 1997, עמ' 135-138.
• חיים גבריהו, שיבת הנידח לנחלת אלוהים במשל האשה החכמה מתקוע, ירושלים, מוסד ביאליק, בית מקרא, כרך יד, חוברת א (לו) 1969.

קישורים חיצוניים

• חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה | מחבר: אלכסנדר רופא אתר מקראנט.
• הסיפור הבודד | מחבר: שמעון בר אפרת אתר מקראנט.
• האשה מתקוע, דף שער בספרייה הלאומית