האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה

האימפריה העות'מאנית

צד בעימות	חלק ממעצמות המרכז
תאריך כניסה לעימות	נובמבר 1914
תאריך סיום העימות	30 באוקטובר 1918
אירועי הסיום	הפסקת האש של מודרוס
ראש המדינה	מהמט החמישי
ראש המדינה בפועל	שלושת הפאשות

לחצו כדי להקטין חזרה

לחצו להגדלה

---

מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה ומנהיגיהן. למידע על מעצמה או מנהיג, לחצו על החלק המתאים בתמונה

במלחמת העולם הראשונה נגררה האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז מבלי שהחליטה על כך מראש. לפני המלחמה היא לא הייתה חברה בברית מדינות ולא התחייבה להשתתף במלחמה. הצטרפותה למלחמה נגרמה על ידי פעולות שנעשו והחלטות שהתקבלו, לעיתים על ידי זרים, ולרוב ללא התייעצויות ודיונים מסודרים. עם זאת, הצטרפותה למלחמה השפיעה רבות על מהלכה ותוצאותיה.

התבוסה של מעצמות המרכז הביאה להתפרקות האימפריה העות'מאנית, לביטול הסולטנות והחליפות העות'מאניים ולהקמת הרפובליקה הטורקית.

רקע

חשיבותה האסטרטגית של האימפריה העות'מאנית

חשיבותה האסטרטגית של האימפריה העות'מאנית נבעו ממיקומה הגאוגרפי שאפשר לה לחסום את מֵצָרֵי הבוספורוס והדרדנלים ובכך להטיל מצור על הנמלים הרוסיים בים השחור. בנמלים אלו התנהלו אז כ-90% מסחר החוץ הרוסי. למרות זאת, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה לא היו שתי הבריתות הגדולות של מעצמות אירופה (מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה) מעוניינות לצרף איליהן את האימפריה העות'מאנית משום שראו בה מדינה חלשה, מפגרת ומושחתת ללא תקנה. שתיהן לא העריכו שהצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה לצידן תסייע להן. הגרמנים תכננו מלחמה קצרה בה לא צפויה תועלת רבה מחסימת המֵייצרים. גם הבריטים לא העריכו ביותר את יכולת הלחימה העות'מאנית. הם חששו שאם האימפריה העות'מאנית תלחם לצידם אזי יתקדמו הכוחות של מעצמות המרכז מבולגריה הסמוכה, יגיעו לאחד המֵצָרִים ויחסמו אותו. הבריטים העדיפו אימפריה עות'מאנית נייטרלית שלא תותקף על ידי מעצמות המרכז ותשמור את המֵצָרִים פתוחים לשיט.

האימפריה העות'מאנית ערב מלחמת העולם הראשונה

אימוני הצבא העות'מאני לפני מלחמת העולם הראשונה נעשו בסיוע משלחת קציני צבא גרמניים. אימוני הצי לעומת זאת נעשו בסיוע משלחת קציני צי בריטיים. לכן תמך הצבא בברית עם גרמניה והצי תמך בברית עם בריטניה. האימפריה העות'מאנית רכשה מבריטניה כ-40 אוניות מלחמה. גולת הכותרת היה רכש שתי אוניות מערכה גדולות מסוג סוּפֶּר-דרֶדנוּט, סולטאן עות'מאן הראשון ורשאדייה במספנה בריטית. לכל אחת מהן היה דחי של כ-30000 טון והיא נשאה 10 תותחים בקוטר 343 מ"מ. עבור שתי אוניות אלו שילמו העות'מאנים סכום עצום (בערכים של אז) בסך שבעה וחצי מיליון לירות שטרלינג שגויסו מהציבור הטורקי במגבית עממית, לאומית ודתית.

ב-1 באוגוסט 1914 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, והגישה לצרפת אולטימטום לפני שתכריז עליה מלחמה. ב-2 באוגוסט בעת ששתי האניות עמדו להימסר לצוותים טורקיים שכבר שהו בבריטניה, הודיע שר הימייה הבריטי צ'רצ'יל על הפקעת האוניות, משום סכנת המלחמה וצורך לאומי בריטי. הפיצוי שהובטח לטורקיה היה קטן, ורק בתנאי שתשמור על נייטרליות במלחמה. הפקעת האניות עוררה זעם רב בציבור, בצי ובממשל הטורקי, והחלישה את התנגדות הצי הטורקי לברית עם גרמניה.

ביולי 1914, כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה והפקעת האניות אך אחרי רצח פרנץ פרדיננד בסרייבו, הציע שר המלחמה העות'מאני הפרו גרמני, אֶנווֶר פאשה, לגרמניה, לכרות ברית סודית לסיוע הדדי בלתי מותנה בעת מלחמה. גרמניה לא מיהרה להשיב בחיוב, ורק ב-1 באוגוסט, אחרי שהכריזה מלחמה על רוסיה והגישה אולטימטום לצרפת, חתמה גרמניה והחזירה את חוזה הברית לאִשרור טורקי. החוזה נחתם על ידי ממשלת טורקיה ב-2 באוגוסט, אך הממשלה העות'מאנית לא קיימה את מחויבותה לפי החוזה והעדיפה להישאר נייטרלית, בטענה נכונה שהחוזה לא אושר סופית בהיעדר חתימת הסוּלטן. כתוצאה מכך, לא הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה ולא חסמה את מצרי הבוספורוס והדרדנלים לשיט רוסי. תוך יומיים הוכרזו מצבי מלחמה גם בין גרמניה לצרפת ובריטניה, אך האימפריה העות'מאנית לא הצטרפה למלחמה.

הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה

ב-10 באוגוסט 1914 בערב הופיעו בפתח מצר הדרדנלים בים האגאי, שתי אניות המלחמה הגרמניות, בפיקודו של תת-אדמירל וילהלם סושון: סיירת המערכה הכבדה גֵבֶּן והסיירת הקלה בְּרֶסלָאוּ. במשך יומיים נערך משא ומתן אינטנסיבי בין הגרמנים והממשלה העות'מאנית כדי שתפתח את מֵצר הדרדנלים בפני אניות אלו, ותסגור אותו מיד אחר כך בפני האניות הבריטיות הצפויות להגיע. פעולה כזאת הייתה בניגוד למחויבות של האימפריה העות'מאנית כמדינה נייטרלית. על מנת לעקוף את הנייטרליות העות'מאנית, העניקו לה הגרמנים את האניות במתנה, מה שנראה בעיני הממשלה, הצי ודעת הקהל הטורקית כפיצוי גרמני נדיב על האניות שהופקעו ממנה על ידי בריטניה.

בהוראת אנוור פאשה, שלא התייעץ עם חבריו לממשלה ולא ביקש את אישורם, נפתח מֵצַר הדרדנלים ואוניות המלחמה הגרמניות נכנסו לים השיש (מרמרה). מיד אחר כך נחסם המֵצַר בפני אניות מלחמה בריטיות, שסוף סוף הגיעו באיחור לפתחו כדי להתעמת עם סושון (12 באוגוסט). אוניות המלחמה גייבּן וברסלאו הניפו את הדגל העות'מאני, אך הצוותים הגרמניים המשיכו להפעילן וסושון המשיך לפקד עליהן. עצם נוכחות האניות בים השיש יצרה איום סמוי ולחץ על קונסטנטינופול (איסטנבול) הבירה, ובפרט על משרדי הממשלה וארמונות הסולטאן (סיירת הקרב הכבדה גֵייבֶּן נשאה עשרה תותחים כבדים בקוטר 280 מ"מ). ב-15 באוגוסט ביטלה ממשלת טורקיה את חוזה הסיוע הימי עם בריטניה ומשלחת הצי הבריטי בקונסטנטינופול התבקשה לעזוב (ואכן עזבה ב-15 בספטמבר). ב-23 בספטמבר 1914 התמנה סושון למפקד הצי הטורקי והמֵצרים נסגרו לשיט אזרחי. חסימת המֵצרים פגעה בעיקר ברוסיה, שכאמור 90% מסחר החוץ שלה עברו דרכם. אך רוסיה לא מיהרה להכריז מלחמה.

אחרי כישלון תוכנית שליפן ומפלתם בקרב על המַארן בצרפת, נכזבה תקוותם של הגרמנים לניצחון מהיר והם הגבירו את לחצם על ממשלת טורקיה כדי שתצטרף למלחמה לצידם. ב-27 באוקטובר 1914 עזב הצי הטורקי בפיקוד וילהלם סושון את ים השיש דרך מצרי הבוספורוס לים השחור. אוניות הצי הטורקי, כולל שתי הסיירות הגרמניות שנמסרו לטורקיה, הפגיזו ב-29 באוקטובר 1914 את הנמלים הרוסיים העיקריים בים השחור אודסה, סבסטופול ונובורוסיסק וערי החוף פאודוסיה ויאלטה. יומיים אחר כך, ב-2 בנובמבר הכריזה רוסיה מלחמה על טורקיה ושלושה ימים מאוחר יותר (5 בנובמבר) הצטרפו אליה גם צרפת ובריטניה. הפגזת הנמלים הרוסיים בים השחור, שגררה סופית את טורקיה למלחמה, נעשתה ללא אישור וללא ידיעה מראש של ממשלת טורקיה, ונראה שרק לשר המלחמה אֶנוֶור פאשה הודיעו מראש על הפלגת הצי אל הים השחור.

האימפריה העות'מאנית במהלך המלחמה

מבחינת האימפריה העות'מאנית החלה מלחמת העולם הראשונה ב-29 באוקטובר 1914 כאשר ספינות עות'מאניות הפגיזו את אודסה ומספר ערים נוספות לחופי הים השחור. המלחמה התנהלה במספר זירות: זירת מסופוטמיה, זירת הקווקז ופרס, זירת הלבנט והמרד הערבי וזירת הדרדנלים. בתחילה האירה ההצלחה פנים לצבא העות'מאני - פלישת כוחות מדינות ההסכמה לגליפולי נהדפה לחלוטין בתחילת ינואר 1916, שלושה חודשים לאחר מכן הסתיים המצור על כות במסופוטמיה בתבוסה מבישה לצבא הבריטי והחזית בחצי האי סיני הייתה סטטית; אך לאחר מכן התהפכו היוצרות, והעות'מאנים נחלו מפלות בכל החזיתות, למעט בחזית הקווקז בה נטלו את היוזמה החל באפריל 1918. המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס שבאי למנוס ביוון.

זירת מסופוטמיה

ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור השאט אל ערב ותוך שבועיים השתלטו על בצרה, תוך שהם מנצלים את הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים שנותרו באזור בגדאד. רק באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה לכיוון בגדאד וקרב משמעותי ראשון בין הצדדים התחולל בחודש נובמבר 1915 סמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד. הקרב הסתיים ללא הכרעה ושני הצדדים נסוגו לשם התארגנות מחודשת. הצבא הבריטי התמקם בעיר כות כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד ב-3 בדצמבר 1915, וארבעה ימים לאחר מכן הגיעו העות'מאנים אל העיר והטילו עליה מצור שנמשך עד סוף אפריל 1916. הבריטים היו נכונים להציע פיצוי של 2 מיליון ליש"ט לטורקים והבטחה שלא לשוב ולהילחם בהם, אם האחרונים יאותו לאפשר לכוחות הנצורים לעזוב את העיר ללא פגע. הטורקים דחו את ההצעה וב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי וכל מפקדיו באזור הוחלפו. הכוחות החלו להתאמן ולהתכונן במשך כמעט שמונה חודשים, עד שההתקפה הבריטית חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נפלה בגדאד לידי הבריטים שנתקבלו בה כמשחררים. המלחמה נכנסה לקיפאון בחודשי החורף, ורק בפברואר 1918 חודשה. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי, והבריטים נכנסו בלא מפריע למוסול ב-14 בנובמבר 1918. המלחמה בזירת מסופוטמיה הסתיימה בכיבושה המלא על ידי הבריטים.

זירת הלבנט והמרד הערבי

ערך מורחב – המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

זירת הלבנט: ארץ ישראל 1917

הקרבות בזירת הלבנט נפתחו ב-2 בפברואר 1915 כאשר הטורקים, בעידודם של הגרמנים, תקפו את הכוחות הבריטים סמוך לעיר סואץ, הכול במטרה להביא לחסימתה של תעלת סואץ - "עורק החיים של האימפריה הבריטית". ג'מל פאשה, שר הימייה העות'מאני, ניהל את הקרב ממקום מושבו בדמשק, אך ההתקפה שנמשכה יומיים נכשלה, והקרבות בזירה זו פסקו משך למעלה משנה. רק באוגוסט 1916 חידשו העות'מאנים את הלחימה בסיני, ושוב ניגפו ב-5 באוגוסט 1916 לאחר יומיים של לחימה בקרב רומני. הפעם החליטו הבריטים לזנוח את טקטיקת ההגנה על התעלה, ולצאת בהתקפה לרוחבו של סיני. ב-8 בינואר 1917 התקיפו הבריטים את רפיח וכבשו אותה. הצבא הבריטי ניצב בשעריה של ארץ ישראל וממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג' הורתה על המשך ההתקפה לכיוון עזה. שתי התקפות על עזה, הידועות כקרב עזה הראשון ב-26 במרץ 1917 וכקרב עזה השני ב-17 באפריל 1917, הסתיימו בכישלון, והעות'מאנים שהיו פרוסים לאורך קו הגנה מעזה עד באר שבע הדפו את הצבא הבריטי. בתגובה הוחלפו מפקדי הכוח הבריטי ואדמונד אלנבי מונה למפקד המערכה ב-27 ביוני 1917. לאחר ארבעה חודשים שבמהלכם הטעו הבריטים את העות'מאנים לסבור כי הם מתכוונים להתקיף את עזה שוב, הטיל אלנבי 88,000 חיילים למערכה וכבש את באר שבע במהלך קרב באר שבע ב-31 באוקטובר 1917. מיד לאחר מכן פתח אלנבי במערכה שלישית לכיבוש עזה, ולאחר שהעות'מאנים נסוגו, כבש אותה במהלך קרב עזה השלישי ב-7 בנובמבר 1917. ההגנה העות'מאנית התפוררה וב-9 בדצמבר 1917 נכנס אלנבי לירושלים.

זירת הלבנט: ארץ ישראל 1917/18

אדמונד אלנבי

במקביל לאירועים אלה, ב-1916, פרץ המרד הערבי בחצי האי ערב בהנהגתו של השריף חוסיין בן עלי ובעידוד הבריטים. קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב, ולזכותו נזקפו ריתוק הכוחות העות'מאנים לעיר מדינה ולמסילת הרכבת החיג'אזית. ב-6 ביולי 1917 הוביל לורנס את הערבים לכיבוש עקבה, ולאחר מכן אף סייע במספר הזדמנויות לאלנבי בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה, בעיקר בדרך של התקפות פגע וברח.

לאחר כיבוש ירושלים התייצבה החזית לאורך קו שתי העוג'ות, קו הדמיוני הנמתח בין העוג'א המזרחית (ואדי עוג'א מצפון ליריחו) לבין העוג'א המערבית (נחל הירקון). רק ב-19 בספטמבר 1918 נפרץ הקו ובחסות תרגיל הטעייה התקדמו כוחותיו של אלנבי צפונה דרך מגידו לעמק יזרעאל, עפולה ובית שאן. בתוך כמה ימי לחימה בקרב שנודע לימים כקרב מגידו הבקיעו הבריטים את דרכם דרך קווי ההגנה של הצבא העות'מאני בפיקודו של אוטו לימן פון סנדרס, ובסיוע חיל האוויר הבריטי ששיתק את קווי התקשורת והפציץ שיירות טורקיות נסוגות. הצבא העות'מאני חדל לתפקד ככוח צבאי לוחם והתפזר לכל עבר. כוחות אוסטרלים נכנסו לדמשק ללא התנגדות ב-30 בספטמבר 1918, ולמחרת נכנע הצבא הטורקי באופן רשמי. בכך באו אל סופן 400 שנות שלטון עות'מאני בלבנט.

זירת הקווקז ופרס

מוסטפא כמאל בביטליס (1916)

מטרתם המוצהרת של הרוסים הייתה להשתלט על איסטנבול, מצרי הבוספורוס והדרדנלים, ביתיניה ועל חלקים מתראקיה. העות'מאנים מצידם ביקשו להשיב לעצמם את אבדותיהם בקווקז במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878). תקיפת הרוסים החלה בשלהי 1914 והם הביסו את העות'מאנים בקרב סריקמיש (Sarıkamış) בנפת קארס בסוף דצמבר 1914 ובתחילת ינואר 1915. רק עשירית מהכוח העות'מאני הצליח לסגת בשלום. בעקבות תבוסה זו נאלצו גם כוחות עות'מאנים שכבשו את טבריז בצפון מערב-פרס לסגת לאחר כיבוש קצר ימים. בשנת 1915 נע קו החזית קדימה ואחורה. הרוסים חידשו את התקפתם לקראת האביב והשתלטו על ואן בחודש מאי 1915 לאחר שהארמנים המתקוממים בעיר מסרוה לידיהם. בעקבות כך ועקב חששות להתקוממות ארמנית נוספת, הורה שר הפנים מהמט טלעת פאשה על גירוש הארמנים לסוריה במסגרת "חוק הטרנספר" (Tehcir) אשר נכנס לתוקפו ב-1 ביוני 1915. בכך החלה הגלייתם של הארמנים מתחומי אסיה הקטנה ולאחר מכן התפתחה לרצח עם. מעשי טבח נעשו גם באשורים ובתושביה היוונים של אסיה הקטנה. ביולי 1915 כבשו העות'מאנים את ואן מידי הרוסים בשנית, אך אלו שבו אליה באוגוסט. יתר על כן, בהתקפת פתע בשיאו של החורף כבשו הרוסים את ארזורום בפברואר 1916. עתה החל הצבא הרוסי להתקדם לתוככי אנטוליה - טרבזון נכבשה בחודש אפריל 1916 וארזינג'אן שעל נהר הפרת נפלה ב-2 ביולי 1916. קרבות עזים התחוללו סביב ימת ואן ומוש וביטליס עברו מיד ליד, עד שהרוסים שבו ותפסו אותן בסתיו 1916.

חלקם של הרוסים במערכה החל להצטמצם בשל מצב התוהו שהשתלט על רוסיה לאחר מהפכת פברואר, והעות'מאנים מצידם היפנו כוחות מזירה זו לזירות מסופוטמיה והלבנט. במשך שנת 1917 הלך הצבא הרוסי בן חצי מיליון החיילים והתפזר, עד שבראשית 1918 נותרו ממנו כמה אלפי חיילים וכמאתיים קצינים. ב-3 במרץ 1918 נחתם הסכם ברסט-ליטובסק ולפיו פרשה רוסיה מהשתתפותה במלחמת העולם הראשונה. בקווקז ויתרה רוסיה על כל השטחים שנמסרו לה מכוחו של קונגרס ברלין. קארס, ארדהאן ובתומי (כיום בגאורגיה) נמסרו לאימפריה העות'מאנית, וכל אזור דרום הקווקז הוכר כרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז. הכוחות העות'מאנים שבו והשתלטו בקלות על טרבזון, ארזורום, קארס, ואן ובתומי בהתאם להסכם. עם זאת, הפדרציה שקמה בקווקז התפרקה כבר במאי 1918 לשלוש ישויות נפרדות – הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה והרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן, ועד מהרה התחדש מצב הלחימה בין האימפריה העות'מאנית לבין הארמנים והגאורגים. העות'מאנים מצידם הקימו את צבא האסלאם בהוראתו של שר המלחמה איסמאיל אנוור פאשה במטרה להמשיך במלחמה בקוקז ולהגיע עד באקו; ואילו הגאורגים והארמנים מאידך סירבו להכיר בתנאי הסכם ברסט-ליטובסק. שורה של קרבות שברובם ניצחו העות'מאנים הובילה להסכם בתומי ב-4 ביוני 1918 שסיים את מצב הלוחמה עם ארמניה, אם כי כוחות ארמנים פורשים המשיכו להילחם בעות'מאנים גם לאחר מכן. עם תום המלחמה ב-30 באוקטובר 1918 היה הקווקז לזירה היחידה, למעט הדרדנלים, בה הגיעה האימפריה העות'מאנית להישגים צבאיים בני קיימא.

זירת הדרדנלים

חצי האי גליפולי - הקווים המקווקים מראים את שיא התקדמותם של מדינות ההסכמה

הקרב בזירת הדרדנלים, הידוע יותר בשם "קרב גליפולי" (טורקית Çanakkale Savaşları, אנגלית Battle of Gallipoli) היה ניסיון של כוחות בריטיים בסיוע צרפתי לפלוש לחצי האי גליפולי שממערב לדרדנלים במטרה לפתוח את הנתיב הימי לרוסיה ולהשתלט על איסטנבול. הניסיון כשל והותיר כ-131,000 חיילים הרוגים ו־262,000 פצועים בשני הצדדים. ב־19 בפברואר 1915 החלה המתקפה הראשונה על הדרנלים כאשר צי מלחמה גדול של ספינות בריטיות וצרפתיות הפציצו ארטילריה עות'מאנית לאורך החוף. מתקפה ימית חדשה במצרים החלה ב־18 במרץ 1915, אך מתוך 16 ספינות מלחמה בריטיות וצרפתיות טבעו שלוש ושתיים נפגעו קשות.

מוסטפא כמאל בשוחות בגליפולי

לאחר הכישלונות של התקיפות הימיות היה ברור כי המטרה לא תושג בלא הפעלת כוחות קרקעיים, והפלישה החלה ביום 25 באפריל 1915 בשתי נקודות עיקריות - עיקר הכוח הבריטי נחת בכף הֶלֶס בדרומו של חצי האי וכוחות אנזא"ק פלשו אל גבאטפה במערבו. כוח צרפתי קטן נוסף נחת בחוף המזרחי של גליפולי מכיוון המצרים עצמם. עיקר המאמץ התרכז בכף הלס אך במשך שלושה חודשים כמעט שלא הושג דבר. קו החזית נע צפונה ודרומה לאורך מאות מטרים בלבד וגבה מחיר נורא של חיי אדם בשני הצדדים. תקוותם של הבריטים לניצחון מהיר התפוגגה אל מול ההגנה העקשנית של הצבא העות'מאני בפיקודו של הגנרל הגרמני אוטו לימן פון סנדרס.

בחודש אוגוסט 1915 הוחלט להעביר את עיקר המאמץ לאזור בו לחמו כוחות אנזא"ק וב-6 באוגוסט 1915 נחתו כוחות בריטים נוספים במפרץ סוולה (Suvla), כ-8 ק"מ מצפון לכוחות אנזא"ק. בשורה של קרבות קשים שנמשכו במשך כל חודש אוגוסט לא הושג דבר. הצבא העות'מאני ספג אומנם אבדות כבדות אך בהנהגתו של קצין צעיר בשם מוסטפא כמאל (לימים מוסטפא כמאל אטאטורק), כוחות מדינות ההסכמה לא הצליחו להתקדם מעבר לראש הגשר הראשוני. הפיקוד הבריטי החל לשקול את פינוי הכוחות מחצי האי ומשימה זו שהייתה היחידה שהצליחה בכל הלחימה הכושלת בזירת הדרדנלים הושלמה ב-9 בינואר 1916. למרות המחיר הכבד נחשבו הקרבות בזירת הדרדנלים להצלחה ראשונה במעלה של הצבא העות'מאני אשר הצליח להדוף את הפלישה לחלוטין.

השפעת תוצאות המלחמה על האימפריה העות'מאנית

השער הנשגב - השער הפתוח של החצר הסולטאנית שהפך החל במאה ה-19 לכינוי נרדף למשרד החוץ העות'מאני

האימפריה העות'מאנית סיימה את חלקה במלחמת העולם הראשונה עם החתימה על הפסקת האש של מודרוס ב-30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס שבאי למנוס ביוון. אולם, אף על פי שהאימפריה איבדה את כל שטחיה במזרח התיכון, נותרה אסיה הקטנה כולה בשליטתה ביום הפסקת האש. הצבא הבריטי עצר בתחומי סוריה ועיראק של ימינו בדרום, ובמזרח אנטוליה הצליח הצבא העות'מאני להשתלט על כל השטח שהופקר על ידי צבא רוסיה בשנת 1917 ואף המשיך והגיע עד לקווקז לקראת מחצית 1918.

כוחות בריטים בעת כיבוש איסטנבול

עם זאת, רוב כוחה הצבאי של האימפריה היה כלא היה, האוכלוסייה הכפרית באנטוליה הצטמצמה בכ-40%, ומבחינה פוליטית הייתה האימפריה לסוס מת. בין היתר איפשרה הפסקת האש למנצחים לעשות כרצונם בכל שטחי אסיה הקטנה ואף להחזיק עמדות תצפית ושליטה לאורך מצרי הבוספורוס והדרדנלים. משמעותו של תנאי זה הייתה כי איסטנבול, בירת האימפריה, הפכה לשטח כבוש. ב-13 באוקטובר 1918 הגיע שלטונה של מועצת האיחוד והקידמה לסופו עם התפטרותה של הממשלה, ושלושת חברי הטריאומווירט נמלטו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר 1918 ויצאו לגלות. כוח צבאי צרפתי נכנס לאיסטנבול ב-12 בנובמבר 1918 ולמחרת הגיע כוח בריטי בעקבותיו. בדצמבר 1918 הוקם מינהל צבאי בעיר וזה החל לחפש אחר פושעי מלחמה על מנת להעמידם לדין בגין פשעים כנגד הארמנים והיוונים.

מחאה נגד כיבוש איזמיר - איסטנבול: 23 במאי 1919

בתי הדין הצבאיים הוקמו תחילה באיסטנבול עצמה ופעלו מ-28 באפריל 1919 ועד 29 במרץ 1920. לאחר מכן הם פוזרו, ותחתיהם הוקם בית-משפט בינלאומי במלטה, שלטיפולו הועברו המקרים החמורים יותר. עם זאת ההליך המשפטי העות'מאני היה מוטה במידה כזו שבית-המשפט הבינלאומי לא היה מוכן לייחס אמינות כלשהי לממצאיו. זכותם של נאשמים לחקור נגדית את עדי התביעה לא הוכרה בחוק העות'מאני, עדויות נתקבלו מפי השמועה, ראיות שלא נמצאה להן אסמכתה קבילה התקבלו על ידי בית הדין כ"חומר אנונימי" וחלק מהראיות היו מזויפות בעליל. בין מרץ 1919 ועד אוקטובר 1920 הוחזקו קצינים בכירים, פוליטיקאים, אנשי מינהל ואינטלקטואלים עות'מאנים במעצר במלטה, והמתינו למשפטיהם תוך שהבריטים מחפשים אחר ראיות נגדם. במקרים מסוימים נמשכו תקופות המאסר עד שלוש שנים, והנאשמים זכו לכינוי "גולי מלטה". סך הכול הוצאו 145 פקודות מעצר אם כי חלקן, ובין אלה גם זו של מוסטפא כמאל, לא בוצעו מעולם בשל כך שניתנו בהיעדר. אחרוני הגולים שבו לטורקיה עד שנת 1922.

משמאל - הגבולות לפי שבועת הלאום; מימין - גבולות טורקיה הנוכחיים

החלטותיה הראשונות של ועידת פריז, שהתכנסה בהפסקות החל ב-18 בינואר 1919 ועד 20 בינואר 1920, החלו מיושמות ב-15 במאי 1919 עם כיבושה של איזמיר בידי הצבא היווני. במקביל נחת כוח איטלקי באנטליה שבדרום אסיה הקטנה, וכוח בריטי החל להתמקם בחופי הים השחור בצפונה.

הבחירות האחרונות לפרלמנט העות'מאני נערכו בדצמבר 1919 תחת שלטון הכיבוש שהתקיים מכוח הפסקת האש. רוב 140 חברי הפרלמנט הרביעי והאחרון של האימפריה נמנו על "מפלגת ההגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" (Anadolu ve Rumeli Müdafaa-i Hukuk Cemiyeti) ברשותו של מוסטפא כמאל, כשהוא עצמו נותר באנקרה. אף על פי שפרלמנט זה היה קצר ימים, הוא לא הכיר בכיבוש הבירה, ואף הספיק לקבל שש החלטות חשובות אשר זכו לשם הכולל "מיסק-אה מילי" (Misak-ı Millî - "שבועת הלאום"). ההחלטות שפורסמו ביום 12 בפברואר 1920, התייחסו לגבולותיה העתידיים של טורקיה, והיו לבסיס לדרישותיה העתידיות לקראת חתימת הסכם לוזאן ב-1923:

• עתיד השטחים הכבושים שרוב אוכלוסייתן ערבית יוכרע במשאל עם, אך השטחים שלא נכבשו ואשר בהם מתגוררת אוכלוסייה טורקית מוסלמית הם ביתה הלאומי של האומה הטורקית.
• עתידן של קארס, ארדהאן ובתומי יוכרע במשאל עם.
• גורלה של תראקיה המערבית יוכרע על ידי תושביה.
• יש להבטיח את ביטחונם של איסטנבול ואזור ים השיש. זכויות השיט והסחר החופשי במצרי הבוספורוס והדרדנלים יוכרעו על ידי טורקיה והמדינות האחרות הנוגעות בדבר.
• זכויות המיעוטים בטורקיה יובטחו ובלבד שזכויותיהם של מיעוטים מוסלמים במדינות השכנות יזכו להגנה.
• על המדינה להיות חופשית ועצמאית וכל ההגבלות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות יוסרו.

טורקיה (צהוב) לפי הסכם סוור: סגול-ארמניה, אדום-בריטניה, תכלת-צרפת, ירוק-איטליה, כחול-יוון, כתום-אזור המצרים (מנהל אנגלי-צרפתי משותף)

מוסטפא כמאל אטאטורק

פעולתו העצמאית של הפרלמנט לא נשאה חן בעיני מינהל הכיבוש, ובליל 15 במרץ 1920 החלו כוחות בריטים להשתלט על בניני מפתח בעיר וכן עצרו חמישה חברי פרלמנט. ב-18 במרץ 1920 התכנס הפרלמנט העות'מאני בפעם האחרונה ומחה על מעצר חבריו, וב-5 באפריל 1920, תחת לחץ המינהל הצבאי, הורה הסולטאן מהמט השישי על פיזורו של הפרלמנט. הסולטאן היה לבובה בידי המינהל הצבאי ואיסטנבול הייתה לאזור כבוש דה-יורה.

ב-10 באוגוסט 1920 חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם סוור (טורקית Sevr Antlaşması, אנגלית Treaty of Sèvres) שנוסח בעקבות ועידת סן רמו. ההסכם השלים את חלוקתה של אסיה הקטנה בין המדינות המנצחות. צרפת ובריטניה קיבלו את מרבית המזרח התיכון וחלקים מאסיה הקטנה. כמו כן קיבלו חזקה משותפת באיסטנבול ובאזור המצרים. מבחינת שתי המעצמות גם יחד, הן השיגו את כל אשר יחלו לו ואשר הונצח ביניהן בסוד בהסכם סייקס–פיקו. איטליה ויוון קיבלו את מרבית אנטוליה, אך התנגדות טורקית כפתה על היוונים נסיגה משם, בזמן שהאיטלקים לא היו מסוגלים לבסס את שלטונם. הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה נוצרה במזרח טורקיה, אך הצבא האדום פלש אליה ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות. עוד הוכרז על הקמת אזור כורדי אוטונומי אך ניסיונותיו לממש את עצמאותו דוכאו על ידי הטורקים.

קשה לקבוע מהו המועד המדויק בו חדלה האימפריה העות'מאנית להתקיים, אם כי מקובל שמלחמת העצמאות של טורקיה החלה בחודש מאי 1919. במקביל לכיבוש בירתה וחלוקת כל שטחה של האימפריה, החל תהליך מקביל של התעוררות לאומית בעיר קטנה בשם אנקרה מרחק מאות קילומטרים מאיסטנבול. בד בבד עם פיזור הפרלמנט העות'מאני האחרון, נוסדה, בניצוחו של מוסטפא כמאל, "האספה הלאומית הגדולה של טורקיה" (Türkiye Büyük Millet Meclisi - TBMM) ביום 23 באפריל 1920. האספה עתידה להפוך לפרלמנט של טורקיה ומוסטפא כמאל לאבי האומה הטורקית המודרנית. בתוך שלוש שנים הדפו הטורקים את הכוחות הזרים מאסיה הקטנה ומתראקיה ומוסד הסולטנות בוטל ב-1 בנובמבר 1922. הסולטאן האחרון, מהמט השישי נשלח גם הוא לגלות מלטה ב-17 בנובמבר 1922, ויורשו אבדילמג'יט השני והשליט ה-37 והאחרון של האימפריה, שימש כח'ליף בלבד מעט יותר משנה, עד שב-3 במרץ 1924 בוטל גם מוסד הח'ליפה. הסכם לוזאן שהתקבל ב-24 ביולי 1923 הכיר בריבונותה של הרפובליקה הטורקית ובגבולותיה.

יהא המועד המדויק אשר יהא, למעלה מ-600 שנות עצמאות עות'מאנית שהחלה בשנת 1299 באו לסיומן בשנים הסוערות שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

השלכות ההשתתפות העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה

ההשפעה העיקרית של השתתפות טורקיה במלחמת העולם הראשונה נבעה מחסימת מצרי הבוספורוס והדרדנלים למשך כל המלחמה. בכך הוטל מצור על רוסיה ש-90% מסחר החוץ שלה נעשה באמצעות נמליה בים השחור ועבר דרך המֵצרים. ביחד עם חסימת הים הבלטי על ידי הגרמנים, היה המצור כמעט מושלם: סחר החוץ הרוסי פחת בעת המלחמה ב-95%. סגירת המֵצָרִים גם ניתקה את רוסיה ביעילות מסיוע של בעלות בריתה ולכן הובלת אמצעי לחימה ותחמושת לרוסיה צומצמה מאוד. לרוסים נותרו רק נמל ארכנגלסק הקפוא בחורף וסגור בשל כך חמישה חודשים בשנה, וכן נמל ולדיווסטוק המרוחק כ-12,000 ק"מ מחזית הלחימה הרוסית. כדי להתגבר על כך, בנתה רוסיה את נמל מוּרמַנסק החופשי מקרח וסללה אליו קו רכבת. הקו הושלם מאוחר מדי, רק בקיץ 1917 (אך שימש במלחמת העולם השנייה). המצור הכלכלי חנק את כלכלת רוסיה, גרם למחסור ותרם משמעותית להתמוטטות הצבא הרוסי ולאווירה המהפכנית שהשתררה במדינה. ביחד עם הברחת לנין לרוסיה על ידי הגרמנים, תרם המצור משמעותית לפרוץ מהפכת אוקטובר הבולשביקית (7 בנובמבר 1917) ולפרישת רוסיה מהמלחמה. ניסיונם של בעלות הברית לפרוץ את המצור ולהוציא את טורקיה מהמלחמה נכשל במערכת גליפולי (1915).

הגנרל לודנדורף, שפיקד למעשה על הצבא הגרמני בשנתיים האחרונות למלחמה, טען בזיכרונותיו שהתערבות האימפריה העות'מאנית (טורקיה) אִפשרה למעצמות המרכז הנחותות בכוחן, להאריך את המלחמה בשנתיים. בתקופה זו נערכו כמה מהקרבות העקובים ביותר מדם (כמו הקרב על הסום), אמריקה הצטרפה למלחמה למרות אווירת הבדלנות שם והקומוניסטים השתלטו על רוסיה. הלחימה הטורקית הרחיבה את המלחמה לזירות הקווקז והמזרח התיכון (בחזיתות סיני, ארץ ישראל ומסופוטמיה) והשפיעה גם על הלחימה בבלקן. היא דחפה את בריטניה לשקול לראשונה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ולפרסם את הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917). בשטחי האימפריה העות'מאנית ערב המלחמה הוקמו אחריה מדינות סוריה, לבנון, עיראק, סעודיה (בחלקה), תימן, ירדן וישראל. המלחמה הביאה להשמדת כמיליון ארמנים ויותר, להתפרקות האימפריה העות'מאנית, לביטול הסולטנות והחליפות העות'מאניים ולהקמת הרפובליקה הטורקית.

ראו גם

• מלחמת העולם הראשונה#החזית המזרח-תיכונית
• המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
• החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
• מתגייסי היישוב לצבא העות'מאני

לקריאה נוספת

• ברברה טוּכמן, אוגוסט 1914, הוצאת מערכות. (בעיקר פרק 10: "גֵיבֶּן – אויב במנוסתו").
• ברנרד לואיס, צמיחתה של טורקיה המודרנית, ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשל"ז 1976.

קישורים חיצוניים

• בירון ד' קנון, ‏דפוסים דמוגרפיים בגיוס לצבא העות'מאני – סקר בנפת חברון (1917-1914), קתדרה 58, דצמבר 1990, עמ' 59-43
• יובל מלחי, פרק 48: המלחמה הגדולה חלק ד – המלחמה העולמית, באתר "קטעים בהיסטוריה", 7 בפברואר 2012
• יובל מלחי, 67: המלחמה הגדולה – הצבא העות'מני/ פרק 67: המלחמה הגדולה – הצבא העות'מני, באתר "קטעים בהיסטוריה", 18 בפברואר 2013