האימפריה האיטלקית
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
| |||
 | |||
| מוטו לאומי |
FERT  | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| שפה נפוצה |
איטלקית | ||
| עיר בירה | רומא | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך הקמה | 1882 | ||
| פירוק | |||
| תאריך פירוק | 1943/1947/1960 | ||
  | |||
.svg)
.svg)
האימפריה האיטלקית (באיטלקית: Impero Italiano) הייתה אימפריה קולוניאלית שהתקיימה בין השנים 1889 עד 1943. האימפריה הורכבה בשיאה, בראשית מלחמת העולם השנייה, משלוש ישויות שונות - ממלכת איטליה, ממלכת אלבניה, והאימפריה האתיופית - מאוחדות תחת הנהגתו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. לאומנים איטלקים האמינו כי האימפריה תוכל להוות "אימפריה רומית החדשה" (איטלקית: Nuovo Impero Romano; לטינית: Novum Imperium Romanum).
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה המודרנית הפכה למדינת-לאום רק ב-17 במרץ 1861, בעקבות איחודן של מדינות ונסיכויות קטנות. זמן קצר לאחר מכן ניסתה להשתלט על טריטוריות זרות. כיוון שנכנסה למירוץ הקולוניאלי בשלב מאוחר, הוגבל שטח ההתפשטות שלה לחלקים מצפון אפריקה שעדיין נשלטו בידי האימפריה העות'מאנית השוקעת, לחלק ממזרח אפריקה שטרם נתפס על ידי מעצמות אחרות במהלך המירוץ לאפריקה, ולאזורים בבלקן.
לאחר 1929, התרחבות אימפריאליסטית הייתה הנושא המועדף על מוסוליני בנאומיו. הוא טען שהתיישבות קולוניאלית הכרחית - דמוגרפית וכלכלית - למדינה כמו איטליה. האידאולוגיה הפאשיסטית עלתה בקנה אחד עם התפשטות טריטוריאלית כביטוי לעוצמתה של האומה. התרחבות קולוניאלית הייתה גם דרכו של מוסוליני להחליף את צרפת ובריטניה ככוח העיקרי בים התיכון.
בזמן מלחמת העולם השנייה, החזיקה איטליה במספר קולוניות ברחבי הים התיכון ובאפריקה, והגיעה לשיאה בשנת 1942. בערך שני שלישים מחופיו של הים התיכון היו בשליטת איטליה. בסתיו 1942 שלט מוסוליני על חופיה הים תיכוניים של אירופה מיוון ועד צרפת ועל חופי אפריקה מתוניסיה ועד מצרים.
רעיון האימפריה הרומית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"האימפריה הרומית החדשה" הייתה ה"מדינה" החדשה שיצר מוסוליני לתיאור האימפריה האיטלקית, במיוחד לאחר כיבוש אתיופיה. היא נולדה במהלך התרוממות הרגש הלאומי באיטליה של הימים שלפני מלחמת העולם השנייה, והיא הזכירה רבות את האימפריה הרומית:
- הים האדריאטי נקרא הים שלנו (באיטלקית: Mare Nostro) לאחר פלישת האיטלקים לאלבניה, כשרוב חופי הים האדריאטי היה בשליטתם. זו התייחסות ישירה לאימפריה הרומית שכינו את הים התיכון Mare Nostrum מאחר שכל חופיו היו בשליטתם.
- שמו של המשטר האיטלקי - "פאשיזם" - בא מהפסקס הרומי, סמל הכוח.
- בירת המדינה האיטלקית הייתה רומא, כמו בתקופת האימפריה הרומית.
- המלך ויטוריו אמנואלה השלישי הוכתר כקיסר.
- רוב העם האיטלקי (במיוחד אלו שחיו ברומא) ראה עצמו כצאצא של הרומים הקדומים.
מושבות האימפריה האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
צפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת איטליה-טורקיה שהתרחשה בין השנים 1911 ל-1912, איטליה ניצלה את העובדה שבטריפולי התגוררו אזרחים איטלקיים רבים, וכבשה את העיר ב-29 בספטמבר 1911, על מנת להגן עליהם, כביכול, מפני השלטון הטורקי. בהמשך כבשה איטליה את הקולוניות העות'מאניות באפריקה, קירנאיקה וטריפוליטניה (שהפכו מאוחר יותר ל"לוב האיטלקית"). לאחר קרב ימי שנערך ב-1 באוקטובר 1911 ובו הוטבעו שלוש ספינות טורקיות, הכירה האימפריה העות'מאנית בכיבוש האיטלקי של הטריטוריות הצפון אפריקאיות טריפוליטנה וקירנאיקה בהסכם לוזאן של 1912.
התביעה האיטלקית לשטחי קירנאיקה וטריפוליטנה התבססה על כך שהאימפריה הרומית שלטה על שני האזורים מאות שנים קודם לכן וכן על ההסכם שהיה לאיטליה עם צרפת לחלק את חופי צפון אפריקה ביניהן. חלק מהאיטלקים התייחסו לצפון אפריקה כחופה הרביעי של איטליה.
לאורך רוב שנות העשרים ניסתה איטליה להשכין שלום במושבותיה החדשות. בשנת 1929 שולבו הטריטוריות האיטלקיות בצפון אפריקה ל"לוב האיטלקית". ב-1934 אוחדו טריפוליטנה, קירנאיקה ופזאן ליצירת הקולוניה - לוב - כינוי שהשתמש בו דיוקלטיאנוס כדי לתאר את האזור כ-1500 שנה קודם לכן. איטליה איבדה שליטה על לוב כשהכוחות הגרמנים והאיטלקים נכנעו בתוניסיה בשנת 1943.
לאחר המלחמה לוב הפכה לשטח אמון של האו"ם תחת הנהלתן של בריטניה וצרפת ב-10 בפברואר 1947, ולמדינה עצמאית ב-24 בדצמבר 1951.
מזרח אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 1889 ל-1912 החלה איטליה להקים מושבות באפריקה.
הקולוניה האיטלקית בחלקה הדרומי של סומליה נכבשה בין 1889–1890 ונקראה לאחר מכן סומלילנד האיטלקית. בשנת 1925 איטליה רכשה את ג'ובלנד מהקולוניה הבריטית בקניה.
הקולוניה האיטלקית באריתריאה נכבשה בשנת 1889. הקולוניה נחשבה כפרויקט יוקרה בזמן העידן הפאשיסטי. עד היום הבירה, אסמרה, מכילה מספר בניינים ארכיטקטוריים ייחודיים, ומצבות לזכר תקופת השלטון האיטלקי.
איטליה הובסה בניסיונה לכבוש את אתיופיה (נקראה חבש בידי האירופאים באותה התקופה) במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה של 6–1895, אך האיטלקים הצליחו לכבוש את אתיופיה ארבעה עשורים מאוחר יותר במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה של 6–1935 לאחר שבעה חודשי לחימה. הניצחון האיטלקי הוכרז ב-9 במאי 1936, והמלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה השלישי הכריז על עצמו כקיסר אתיופיה. בתום המלחמה אוחדו אתיופיה, סומליה ואריתריאה ליצירת מזרח אפריקה האיטלקית (איטלקית: Africa Orientale Italiana).
בשנת 1940 כבשה איטליה את סומלילנד הבריטית (סומלילנד של ימינו), אך איבדה אותה לאחר שנה.
בניטו מוסוליני חלם על יישובם של מיליוני מתיישבים איטלקים למזרח אפריקה האיטלקית, ולאיטלקים היו תקוות גדולות להפוך את האזור לנכס כלכלי. אולם, כיבוש אתיופיה, שהייתה חברה בחבר הלאומים, גרם לעוינות כלפי איטליה מצד החברות בארגון. איטליה איבדה את הקולוניה החדשה שלה בפלישת כוחות חבר העמים הבריטי וכוחות אתיופים כמעט חמש שנים לאחר שכבשו אותה, במהלך מלחמת העולם השנייה.
איטליה איבדה רשמית את הקולוניות שלה בהסכם השלום שלה עם בעלות הברית. בנובמבר 1949, סומלילנד האיטלקית הפכה לאזור נאמנות של האו"ם תחת ניהול איטלקי, עד ל-1 ביולי 1960 כשקיבלה עצמאות ושולבה עם סומלילנד הבריטית ליצירת סומליה. אריתריאה הפכה לשטח חסות בריטי ב-1941, ולחלק מאתיופיה ב-2 בדצמבר 1950.
אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לעידן הפאשיסטי באיטליה, הרחיבה איטליה את החזקותיה הקולוניאליות. היא קיבלה חלק קטן של דלמטיה מאוסטרו-הונגריה, וכמו כן מספר איים אדריאטיים לאורך חופה של קרואטיה. בשנת 1923, כוחות איטלקים פלשו וכבשו את האי היווני קורפו.
בשנת 1939 כבשה איטליה את אלבניה, שנמצאה גם קודם לכן תחת השפעה איטלקית, והפכה אותה למדינת חסות. שטחי אלבניה של ימינו נכללו באימפריה הרומית משלב מוקדם, עוד לפני כיבוש חלקים צפוניים באיטליה.
במלחמת העולם השנייה, שבה הייתה איטליה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, השתלטו האיטלקים בסיוע גרמני על חלקים נוספים מיוון (ראו מלחמת איטליה–יוון) ומיוגוסלביה. עם קריסת המשטר הפאשיסטי באיטליה ב-1943 השתלטה גרמניה הנאצית על מרבית השטחים האיטלקים.
אלבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה כבשה את אלבניה בפעם הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לפי תנאי ההסכם שנחתם ב-2 בספטמבר 1920, הכוחות האיטלקים התפנו מהמדינה, אולם איי סאסנו נותרו בשליטה איטלקית.
אלבניה הייתה רשמית אזור השפעה איטלקי למשך עשרים שנה. בשנת 1939 החליט מוסוליני שאלבניה צריכה להיות בשליטה איטלקית מלאה. יכול להיות שהדיקטטור האיטלקי פשוט רצה להרשים את גרמניה הנאצית בכיבוש שכנה קטנה, ולהשתוות לכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה ואוסטריה. הפלישה האיטלקית לאלבניה החלה ב-7 באפריל 1939, וההתנגדות פסקה חמישה ימים לאחר מכן. המלך האלבני, זוֹג נמלט ללונדון.
המלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה השלישי נטל לעצמו את הכתר האלבני והוקמה ממשלה פשיסטית בהנהגתו של שפקט ורלאכי. כוחות הצבא של אלבניה שולבו בתוך יחידות הצבא האיטלקי.
ב-1941, לאחר נפילת יוגוסלביה בחזית הבלקן, קוסובו וצפון מערבה של מקדוניה סופחו לאלבניה. במאי 1941, לאחר הניצחון הסופי של איטליה על יוון, שנעשה בעזרתה של גרמניה ושל הכוחות האלבנים, סופח חלקה הצפוני של יוון לאלבניה הפשיסטית.
התנגדות לשלטון האיטלקי באלבניה החלה להתפתח בסוף 1942 ובמהלך 1943. בקיץ 1943, רובה של אלבניה הפנימית נשלטה בידי כוחות המחתרת. הצבא הגרמני ומשתפי הפעולה האלבנים כבשו את אלבניה מידי האיטלקים בסוף 1943, שלושה שבועות לאחר שחתמה על הסכם הפסקת אש עם בעלות הברית.
יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיים הדודקאנסיים נכבשו על ידי איטליה מידי האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת איטליה-טורקיה של 1911 - 1912. השליטה על רודוס, קוס, פטמוס והאיים הסובבים איפשרה לאיטליה לקרוא תיגר על הדומיננטיות של בריטניה באזור.
לאחר הניצחון במלחמת העולם הראשונה, יכלה איטליה לשפר את מעמדה באזור. הסכם סוור של 1919 צירף את רוב האיים הקטנים ליוון. רודוס ומספר איים אחרים נשארו בשליטה איטלקית. ב-1923, הסכם לוזאן נתן הכרה בינלאומית לשליטה האיטלקית בקבוצת האיים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, במשך שנתיים השליטה על דרום מערב אנטוליה הייתה בידי איטליה, עד שמוסוליני חתם על הסכם עם ראש הממשלה הטורקי מוסטפא כמאל אטאטורק.
יומיים לאחר שהממשלה האיטלקית הגיעה להסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית ב-8 בספטמבר 1943, כוחות גרמנים תקפו את הכוחות האיטלקים באי רודוס, שנכנעו למחרת. למרות נחיתת הכוחות הבריטים, כבשו הגרמנים את האי קוס ב-4 באוקטובר לאחר יום לחימה בודד, ולרוס נפל לידי הגרמנים ב-16 בנובמבר לאחר חמישה ימי לחימה. לאחר אובדן לרוס, הכוחות האיטלקים והבריטים נמלטו משאר האיים הדודקאנסיים.
יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1941 הוקמה מונטנגרו מחדש כמונרכיה חוקתית (ומכיוון שלא היה יורש לכתר, לאחר שנדחה בידי מלך מונטנגרו ונסיך שושלת בית רומנוב) היא הוכרזה כשטח חסות איטלקי בשם "מונטנגרו האיטלקית". בספטמבר 1943, גרמניה הנאצית כבשה את מונטנגרו מידי האיטלקים.
מאפריל 1941 עד לספטמבר 1943 היה כל החוף הדלמטי של יוגוסלביה (בתחומי קרואטיה של ימינו) בשליטה איטלקית. רוב דלמטיה סופחה לאיטליה כ-"Governatorato di Dalmazia", אך בחלקה המערבי של קרואטיה הוקמה המדינה העצמאית של קרואטיה בהנהגתו של אנטה פאווליץ', שהייתה נאמנה למדינות הציר.
צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה נכנסה למלחמה בשנת 1940, באותה העת בה נכנעה צרפת לכוחות הגרמנים. לכן, עברו האיטלקים לכיבוש הטריטוריות שאבדו להם בשנות ה-50 של המאה ה-19, ובמיוחד את שטחה של דוכסות סבויה, מקום הולדתה של האומה האיטלקית, ומחוז בו התגוררה גם אוכלוסייה צרפתית וגם אוכלוסייה איטלקית. האיטלקים הצליחו לכבוש שטח קטן בלבד, את הערים ניס וגרנובל, לפני ששאר שטח זה הפך למדינת הבובות הגרמנית, צרפת של וישי.
בנובמבר 1942, עם נפילתה של צרפת של וישי, כבשו האיטלקים את דרום מזרח המדינה, והגרמנים את שאר המדינה. האיטלקים כבשו בצרפת משפכו של נהר הרון, עד לאי קורסיקה, הרבה מעבר לתחומי דוכסות סבויה. כיבוש זה לא הושלם מאחר שהאיטלקים נכנעו לבעלות הברית, טרם הספיקו לכבוש את כל האזור, בספטמבר 1943.
מונקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1943 פלש צבא איטליה לנסיכות והקים ממשל פשיסטי. זמן קצר לאחר מכן, עקב קריסתו של מוסוליני באיטליה, כבש הצבא הגרמני את מונקו.
אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה השיגה אזור זיכיון קטן בנמל הסחר הסיני טיאנצין בשנת 1902. אזור הזיכיון האיטלקי, כ-460 דונם, היה אחד מהקטנים בעיר. הסכם הזיכיון בוטל בהסכם בין מוסוליני לבין ממשלת הבובות היפנית בסין בשנת 1943.
סופה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפריה האיטלקית באה לסופה עם כניעתם של כוחות הציר בתוניסיה ב-7 במאי 1943, שלאחריה הוביל המלך ויטוריו אמנואלה השלישי להפלתו של מוסוליני, שנעצר ב-25 ביולי. הממשלה החדשה החלה במשא ומתן סודי עם בעלות הברית, ובערב נחיתת הכוחות האמריקאים בסלרנו, איטליה הכריזה על שביתת נשק עם בעלות הברית. לאחר חתימת ההסכם גרמניה השתלטה על הנכסים האיטלקים בבלקן. בעלות הברית כבשו נכסים אחרים (ולאחר מכן גם את כיבושי גרמניה) ואיטליה עצמה הפכה לזירת קרב בין הצדדים.
בשנת 1947 ויתרה איטליה רשמית בחוזה פריז על תביעותיה על מושבותיה לשעבר. רק שטחה של סומליה הפך בסופו של דבר לאחת מטריטוריות הנאמנות של האומות המאוחדות תחת הממשל האיטלקי עד 1960.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל היסטוריה | ||
- האיטלקים בלוב מערכות, 4 נובמבר 1940
.svg){kind=small}
| היסטוריה של איטליה | ||
|---|---|---|
|
