דת יוון העתיקה

מקומות פולחן עיקריים ביוון העתיקה

דת יוון העתיקה מקיפה את מכלול האמונות והטקסים של יוון העתיקה כפי שהתבטאו בפולחן, ומהווה את הפן המעשי של המיתולוגיה היוונית. המנהגים הדתיים ברחבי העולם היווני העתיק היו כה מגוונים עד כי מדובר בדתות יוון העתיקה ולא בדת יחידה. המנהגים הפולחניים של היוונים התפשטו מעבר ליוון גופא, אל חופי ואיי איוניה באסיה הקטנה, אל מגנה גרקיה ("יוון הגדולה") - סיציליה ודרום איטליה ואל המושבות היווניות הפזורות במערב הים התיכון כמו מרסיי. להשפעות היווניות על דתם של האטרוסקים משקל מכריע בצמיחת הדת הרומית. המבנה החשוב ביותר ששירת את הפולחן הדתי ביוון העתיקה הוא המקדש היווני אשר שימש גם הוא בסיס למבני דת רומיים.

ישנם חוקרים הסבורים כי הדת היוונית הקדומה נבעה או הושפעה מפרקטיקות שמאניסטיות מהערבה האירו-אסיאתית דרך שכניהם הסקיתים.

מבוא

מקדש הארכתאון באקרופוליס באתונה, מבט מדרום מערב

הפרתנון באתונה. מקדש יווני קלאסי

במונח "דת יוונית קדומה" יש משום הטעיה. ליוונים הקדומים לא היה מונח ל"דת" במשמעות של מימד של הקיום השונה מממדים אחרים, והמבוסס על אמונה שהאלים שולטים בגורל בני האנוש ותובעים הכרה בהם כתנאי לגאולה. היוונים התייחסו למעשיהם הדתיים כ"דברים הקשורים לאלים" אך שימוש קלוש זה אינו מרמז על קיום מערכת אמונות מחייבת. ליוונים אף לא הייתה מילה מקבילה ל"אמונה". היות שקיום האלים היה נתון, לא היה טעם לתהות אם אדם מסוים האמין בקיום האלים. מאידך יכול הפרט להיראות מודע יותר או פחות לאלים, אך המונח השכיח לכך היה "נומיזאין", מילה הקשורה ל"נומוס" - מנהג, חוק, ומשמעות הפועל שנגזר ממונח זה - להכיר במקומם החוקי של האלים במבנה הדברים ולפעול בהתאם לכך על ידי מילוי החובות כלפיהם. אנשים חצופים היו עשויים להכיר באלים אך להכחיש את מחויבותם לקיים חלק מהמנהגים המצווים. אולם חוסר השיטתיות של ציוויים ומנהגים אלו מקשה להגדיר מה הייתה ההתנהגות הנורמטיבית לגביהם.

לא הייתה אמת אחת ויחידה לגבי האלים. למרות שהעמים היוונים השונים הכירו כולם בשנים עשר האלים האולימפיים, במקומות השונים היו תולדותיהם של אלים אלו כה שונות עד כי מדובר בפועל באלים שונים. בערים שונות עבדו לאלים שונים ולעיתים כינו אותם בשם שתאם את טבעם המקומי. כך אתנה הייתה אלת אתונה, ארטמיס הייתה אלת ספרטה, קורינת היה מרכז לפולחן אפרודיטה, בדלפי ובדלוס עבדו את אפולו, באולימפיה את זאוס וכך לגבי כל עיר ועיירה. זהות בשמות אלים בערים שונות לא העידה על זהות בפולחן; היוונים עצמם היו מודעים לכך שארטמיס הציידת הבתולה מספרטה הייתה אלה שונה לחלוטין מארטמיס אלת הפיריון מרובת השדיים מאפסוס. יצירות ספרותיות כמו האיליאדה תארו עימותים בין האלים כיוון שחסידיהם נלחמו על פני האדמה, עימותים אלו היו שיקוף שמיימי של הדפוס הארצי של אותה אלוהות מקומית. למרות שהסגידה לאלים העיקריים התפשטה מאזור לאזור ולמרות שרוב הערים הגדולות התגאו במקדשים לכמה מהאלים החשובים, הזיהוי של אלים מסוימים עם מקומות מסוימים נותר על כנו.

לא הייתה גם דרך חיים אמיתית יחידה לחיות על פי האלים. ל"דברים הקשורים לאלים" לא היה מוקד קבוע והיו גם מגוון אופנים של מחויבויות ל"דברים" הללו. כל עיר הייתה אחראית למקדשיה ולקורבנותיה אך על העשירים הוטל עול מימון ה"ליטורגיאי" (מילולית: "עבודות למען העם", הכוונה לפסטיבלים, תהלוכות, מקהלות, מחזות ותחרויות לכבוד האלים). "פְרַטְריאים" (חברי קבוצת המשפחה המורחבת) פיקחו על קיום מצוות שנגעו לקבוצה כולה, אולם אבות היו אחראים לקרבנות במשק ביתם ולנשים היו טקסי פולחן משלהן.

ליחידים הייתה מידה רבה של אוטונומיה בהתנהלותם עם האלים. אדם שחווה חוויה יוצאת דופן או מהממת יכל להעניק תואר חדש לאל או להכריז על מקום מסוים כקדוש. לאדם שפעל כך לא נוספה סמכות ולא היה במעשה כדי להטיל מחויבות כלשהי על אף אדם אחר, רק נוצרה כך הזדמנות או אפשרות נוספת ברפטרואר העצום ממילא והעמום של דרכים ל"נומיזאין" את האלים.

הגבולות בין השמיימי לאנושי היו מוגדרים בבירור בתחומים מסוימים אך עמומים בתחומים אחרים. בגנאלוגיה המיתולוגית אלים הולידו ילדים לבנות אנוש ואלות ילדו את ילדיהם של מאהבים אנושיים. בנוסף התקיים פולחן גיבורים - גיבורים מיתולוגיים שנוצקו על פי דמויות היסטוריות כדי לכבדם באופן פולחני בשל מעשים שעשו בעודם בין החיים. התייחסות דומה הייתה קיימת גם לגבי אנשים חיים, הזוכים באולימפיאדות למשל נחשבו כמי שבורכו בכוחות על, ובשל תהילתם ("קודוס") נבחרו כגנרלים בשעת מלחמה. מרפאים נודדים זומנו לעיתים לערים כדי לגאול אותן מאסונות ולא היה בכך כדי לרמז על אי אמונה באלים או האלאה של אותם מושיעים. הישועה יכלה לבוא מידי אל או אדם. היוונים עבדו גם מושגים מופשטים כגון מזל, גורל, צורך - אלוהויות שהיחס בינן לבין האלים המואנשים המסורתיים היה מעורפל. ככלל לא הייתה "דוֹגמה" או תאולוגיה במסורת היוונית ולכן גם לא היו כפירה וצביעות ולא חשש לפלגנות או כל תופעה חברתית אחרת הנובעת מדת שסדריה קשיחים. השונות הרבה בדת היוונית שיקפה את ההיסטוריה הארוכה והמורכבת של העמים דוברי היוונית.

מגוון דוגמאות הרמאי

הדת היוונית שררה החל מהתקופה המינואית והתקופה המיקנית, בתקופה ההלניסטית ועד הכיבוש הסופי בידי האימפריה הרומית. רעיונות דתיים המשיכו להתפתח בתקופה זו; בעת כתיבת האיליאדה המיוחסת להומרוס היה כבר קונצנזוס לגבי זהותם של האלים האולימפיים. למרות זאת עדיין ניתן היה לשנות את הקאנון; באיליאדה למשל דיוניסוס אינו נוכח, כיוון שפולחנו התפשט לאחר זמן כתיבתה, ובשלבים מאוחרים יותר הוכר כאחד משנים עשר האלים האולימפיים במקומה של הסטיה. ישנם חוקרים הסבורים כי דיוניסוס הוא אלוהות "זרה", שמקורה אינו בפולחנים היווניים המקומיים.

בנוסף לפולחנים המקומיים לאלים העיקריים, למגוון מקומות כגון צמתים וחורשות קדושות היו אלוהויות משלהם. מזבחות הוקמו פעמים רבות מחוץ למחוזות המקדשים. מקדשי-מעט כגון הרמה הוקמו אף הם מחוץ למקדשים. הגיבורים (במובן המקורי של המילה), אלים למחצה או בני אנוש נשגבים, היו חלק מההיסטוריה האגדתית המקומית; גם להם סגדו בפולחנים מקומיים ולעיתים קרובות הם שימשו כאורקלים לנבואות. הדת הייתה בראש ובראשונה מסורת. לא היה מקום לרעיונות של חדשנות או יצירתיות בסגידה. הדת הייתה אוסף המנהגים המקומיים לכבוד האלים המקומיים.

פונקציה חשובה של הדת הייתה מתן תוקף לזהות ולתרבות של קהילות מקומיות. רבים מהיוונים התייחסו למיתוסים כאל היסטוריה ולא כמשל. היוחסין המתוארים במיתוסים שימשו לקבוצות מסוימות כטיעון לזכויות הבעלות השמיימיות שלהם על שטחים שכבשו. למשפחות שימשו יוחסין אלו כאשרור למעמדם המרומם בסדר החברתי.

התקופה הארכאית והקלאסית

סגידה

"אכילס זובח לזאוס", ציור מס' 47 מתוך כתב-יד "Ambrosian" של האיליאדה

פעולת הסגידה הפומבית הנפוצה ביותר ביוון העתיקה הייתה מנחת קורבנות, הן תבואה והן דמם של קרבנות בעלי חיים. היוונים הבחינו בין קרבנות של מנחות מועלות באש שהועלו לאלים האולימפיים לבין קורבנות לאלים הכתוניים. הקורבנות לאלים האולימפיים סווגו כ"תרפיה" - שירות שמחויבים בו כלפיהם. סוקרטס התייחס לכך כאל שירות מנהלתי, כעניין עסקי, נטול יראה. על פי החוקרת ג'יין אלן הריסון, לא היו כרוכות בהקרבה תחושות חטא, הכאה על חטא, כפרה, היטהרות, לא יראה ממשפט האל ולא כמיהה לאושר עתידי מושלם.

פן מעשי שונה של הפולחן היווני, פן חשוך, לילי, מעורר פחדים ופרימיטיבי כונה "דֵאִיסִידַיְמוֹנְיָה" - "יראת הרוחות" ובפועל היה יראת העל-טבעי והגורל. עד המאה הרביעית מושג זה עבר רדוקציה לדמות "האדם המאמין באמונות טפלות" המתואר גם על ידי פלוטרכוס. אך בתקופה הארכאית, ואפילו במאה החמישית, המציאות המיידית החיה של הדת היוונית הייתה הכשפים להסרת רוע (כמו "עין הרע") של הרוחות הכתוניות ("הארציות"), ביניהן גם הגיבורים שיש לפייסם.

על פי איסוקרטס, ההבחנה בין סוגי האלים קלה: אלו שהם מקור הדברים הטובים מכונים אלים אולימפיים ועבורם מקימים גם היחידים וגם המדינות מזבחות ומקדשים. אלו שמחלקתם היא הפורענות והענישה הם בעלי תארים חמורים יותר, אין עובדים אותם בתפילות וקורבנות אלא מבצעים טקסי השתחררות מהם.

טקסי ההשתחררות כונו "אפופומפאי" - "שילוח" במשמעות כמו של "גירוש שדים".

להקרבת קורבנות היו פונקציות רבות. נהגו להקריב לפני ביצוע מטלה חשובה, כדי להציג תינוק שאך נולד, כדי להציג עלם על סף הגבריות בפני חברתם של המחויבים פוליטית.

המקדשים לא היו מקומות כינוס חברתיים ציבוריים לשם תפילה בציבור. ברוב המקדשים היו רק הדמות הפולחנית של אלוהות המקדש ומאגר המתנות המקודשות, שעשוי היה להצטבר לאוצר.

כשמוזכר במיתולוגיה כי סוסים מקודשים לפוסידון או תרנגולים להרמס הכוונה הייתה כי בעלי חיים אלו שימשו כקרבנות המסורתיים לאותם אלים. רוב הקרבנות היו חיות מאכל, ולכן נהוג היה לתת כמנחה לאל את הדם, העצמות והעור וכל השאר נשמר לסוגדים למאכל.

המזבחות לא היו בתוך המקדשים אלא לפניהם בטמנוס (מקום מקודש). הם הוקמו בהמשך למקדש, על גבי אפרם של אינספור קרבנות קודמים. אחד הקשיים ביסוד מושבה יוונית חדשה היה זיהוי המקום החדש המועדף על האל, אשר הובא מהבית בגחלת בוערת מהאח הקהילתי.

מאחורי מנהג הקרבת קרבנות בעלי חיים מהדהד מנהג קדום יותר, שהיוונים המתורבתים יותר כבר נטשו - הקרבת קרבנות אדם. סימנים לכך נותרו במיתוסים על גיבורים כמו טנטלוס ופלופס או אגממנון ואיפיגניה ובהערות לגבי איסורים על מנהג זה בהקשר לאורפיאוס, שהוא עצמו היה קורבנן של המינאדות - מעריצות אקססטיות של דיוניסוס אשר שיסעו את גפי קורבנותיהם הפולחניים.

הסוגדים הציעו לאלים מתנות מקודשות בתמורה על חסד שכבר התקבל או בתקווה לחסד עתידי. מתנות הוצעו גם כדי לפייס את האלים בשל פשעים של שפיכות דמים, חילול הקודש או הפרת מנהגים דתיים. לעיתים המתנות ניתנו מרצונו החופשי של הסוגד ולעיתים כהיענות לדרישת כהני הפולחן לקיום נדר דתי או לכיבוד מנהג דתי.

המתנות המקודשות הוצגו לראווה במקדשו של האל לזמן מוגדר, ולאחריו בדרך כלל נפטרו מהם באופן טיקסי. דוגמאות למתנות אופייניות היו חצובות ברונזה, קדרות ופיסלונים יקרים, לוחות ופיסלוני טרקוטה, מנורות וכדים. שריון, נשק, תכשיטים ופריטים אישים אחרים וכן פסלי ותבליטי שיש הוקדשו בהמוניהם. חלק ממקדשי המרפא אכסנו העתקי חלקי גוף שנתרמו כתודה על מרפא או בתקווה לו. אנדרטאות מפוסלות גדולות מחומרים יקרי ערך כמו שיש וברונזה נתרמו בקביעות על ידי יחידים או על ידי ערי המדינה למקומות הפולחן הפאן-הלניים הגדולים כמו דלפי ואולימפיה.

הנוסחה הרומאית "דוֹ אוּט דֵס" - "אני נותן שמא אתה תתן" שיקפה את גישת הסוגדים לאלים. הסגידה הציבורית כוונה לרצות את האלים כדי שישלחו גשם, יבול טוב, ניצחונות צבאיים וברכות ציבוריות נוספות. קורבנות פרטיים הועלו למטרות אישיות. התפילה הייתה נוסחתית ופולחנית ביותר. ברוב המקומות לא הייתה כהונה מקצועית; הכהונה לא הייתה מישרתם העיקרית של הכוהנים המקומיים. אתרים דתיים גדולים כמו אורקלים שאליהם עלו לרגל היוו גורם משיכה לתיירות רוחנית בממדים שהצריכו העסקת צוות כהנים קבוע.

תאולוגיה

שנים עשר האלים האולימפיים, ניקולא-אנדרי מונסיו, סוף המאה ה-18

במסורות היווניות לא הייתה תאולוגיה במובן של מערך מנומק אודות ההבנה הנורמטיבית את האלים. אך המסורות היווניות שופעות תאולוגיות במובן של הסברים מפורשים לגבי האלים בכלל ולגבי אלים ספציפיים. בשירה האפית ההומרית נקטעת לעיתים קרובות הפעולה הדרמטית לשם סיפור ההיסטוריה של אל מסוים או לסיפור המנמק את כיבודי האלים. ההמנונים ההומריים הם פואמות המוקדשות לאל ספציפי, אך הסיפורים שהן מתארות אינם מתיימרים להיות מקיפים או מהימנים.

בתאוגוניה של הסיודוס, המציגה מיתוס בריאה שממוקד בהפשטות שסגדו להן כגון הלילה והזמן, ניתן למצוא ניסיון לבסס הנמקות מקיפות פחות או יותר באשר למקורם של האלים וכיצד הם השיגו את כיבודיהם. אולם הסטייה הארוכה בסיפור לכבוד האלה הקטה, שבשום אופן לא הייתה אלה חשובה בדת היוונית, מוכיחה כי הפואמה לא התיימרה להיות ביטוי של סמכות דתית.

ההחלטה אילו אלים חשובים מספיק כדי להיכלל בין שנים עשר האלים האולימפיים, שהיו מנהיגי הפנתאון, הייתה ללא ספק החלטה פוליטית, לפחות בחלקה. כיוון שרוב האלים היו אלים מקומיים, והסיפורים שסופרו עליהם במקומות שונים לא היו עקביים, לא הייתה הסדרה שיטתית של המסורת, לפחות לא מלכתחילה. הפופוליסטים של אתונה האשימו את סוקרטס ופילוסופים אחרים באתאיזם כאשר הם הצביעו על הבעייתיות בקבלת הרעיונות הנפוצים אודות האלים כשלמות. אולם השקפתו של סוקרטס לגבי האלים היא שעתידה הייתה לנצח. עם חלוף הזמן, הדבקות המסורתית של פולחני הקורבנות קיבלה יחס מבטל כסוג של פולקלור בעוד מי שהיו בעלי גישה פילוסופית נטו להאמין באלים מופשטים, מרוחקים ומעודנים שתמכו במעורפל בנורמות החברתיות ובמעלות הציבוריות.

בין המעלות שהדת היוונית עודדה היה בראש ובראשונה כבוד לאלים, שנתפסו כמלכותיים ונשגבים. עקב מגוון הפולחנים והמסורות במדינת יוון, הסוגדים לאל בעיר מסוימת נאלצו לנהוג בזהירות בבקרם בערים אחרות. זרים לא יכלו להשתתף בקלות בהעלאת קורבנות, כמתואר בסיפור מיתי בו זר הקריב שור תוך הפרת המסורת וחשף כך את האתונאים לסכנה גדולה, עד אשר הזר התאזרח וקיבל את השם "סופטר" ("אב מציל").

חובת הדת העיקרית לגברים בוגרים הייתה ניהול חייהם באופן צודק וטהור. היה חשוב שכולם ימנעו ממעשים שיזהמו וירעילו את חיי הפרט ומשק הבית. דוגמה לכך היא סיפורו של אורסטס שנרדף על ידי הפוריות בשל רצח אמו קליטמנסטרה, אותה רצח כדי לנקום את רצח אביו אגממנון. אורסטס נרדף למרות שרצח את קליטמנסטרה כיוון שתפס זאת כחובתו. למרות זאת, יש לשמור על הגבולות והחוקים ואורסטס לא יכל להשתחרר מהפוריות עד אשר אתנה סלחה לו והוא ביצע מסע שנכפה עליו על ידי אפולו.

סכנות הזיהום היו בלתי אישיות. ב"אאותיפרו", אחד הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס פוגש צעיר התובע את אביו על רצח: לאחר שאחד מעבדי משק הבית רצח בשכרותו עבד אחר, האב כבל את הרוצח והשליך אותו לתעלה שם העבד מת בעוד המשפחה ממתינה לתשובת הפרשן המשפטי באשר לשאלה כיצד להמשיך. משפחתו של אאותיפרו חשבה שתביעת הבן את אביו היא שערורייתית אך אאותיפרו טוען בהיגיון כי זיהום הוא זיהום, ולא משנה מי הורג ומי מת. בכך הוא נהג על פי המסורת היוונית, למרות שהיו בהחלט דרכים אחרות לטהר את המשפחה, אולם הזיהום של אדם אחד מסכן את כל מי שבא עמו במגע.

במהלך התקופה הארכאית והתקופה הקלאסית היו ליוונים פרוצדורות נוקשות לגבי שילוב אלים חדשים במסורות הסגידה, אך לאחר מותו של אלכסנדר הגדול שגרם להתפשטות השפה היוונית, החברה היוונית והפוליטיקה היוונית ברחבי העולם הים תיכוני, התמוטטות האוטונומיה של הערים היווניות וההתנתקות של הפולחנים מהמציאויות הפוליטיות המקומיות בהן נוצרו, התאפשרה פריחתו של סינקרטיזם ("תערובת מסורות"). אספקטים שונים של הדתות הפרסית, האנטולית, המצרית (ובסופו של דבר האטרוסקית-רומית) קיבלו מידות שונות של הכרה בעולם ההלניסטי, מחוץ לגבולות העמים שאצלם נוצרו. האלה המצרית איזיס הייתה פופולרית במיוחד, כפי שמעיד למשל השם "איזידור" ("מתנת איזיס") ששרד גם בעולם הנוצרי.

בשלב מאוחר מאוד בדתות הקלאסיות הנאופלאטונים, ביניהם יוליאנוס הכופר קיסר רומא, התיימרו לארגן את הפגניזם הקלאסי למערכת אמונה שיטתית, אותה כינו "הלניסמוס" - מערכת האמונות של היוונים. יוליאנוס הכופר אף ניסה לארגן את הפולחנים היוונים וההלניים להיררכיה בדומה לזו של הנצרות. מאמצים כאלו לא צלחו, הדת היוונית נותרה תמיד מקומית, מגוונת ובלתי עקבית.

חזונו של יוליאנוס הכופר אומץ במאה ה-14 על ידי גמיסטוס פלתון, ממבשרי הרנסאנס.

דתות מסתורין

יוונים בעת העתיקה אשר הפולחנים הפומביים לאלים לא סיפקו את נטיותיהם הרוחניות יכלו לפנות למגוון דתות מסתורין. בדתות אלו ניתן היה למצוא נחמה שהדת המסורתית לא יכלה לספק: סיכוי להארה מיסטית, דוקטרינה דתית שיטתית, מפה לחיים לאחר המוות, סגידה קהילתית, וקבוצת אחווה רוחנית. חלק ממיסטריות אלו, כמו באלאוסינה ובסמותראקי היו קדומות ומקומיות. אחרות התפשטו ממקום למקום, כמו המיסטריות של דיוניסוס. במהלך התקופה ההלניסטית והאימפריה הרומית התרחבה התפשטותן של דתות מסתורין אקזוטיות כמו של אוזיריס ושל מיתרס.

הלניזם

ערך מורחב – הלניזם

בתהליך היסטורי ממושך החלה מתגבשת לה במזרח ההלניסטי דת ממוזגת. המיזוג היתבטא במציאת קווי דמיון בין משפחות האלים היוונים והאלים של דתות המזרח. כך יצא שהתפתחו זהויות מהותיות וחיצוניות בין אלי יוון ודמויות מן המיתולוגיה היוונית לבין אלו שבמזרח. היוונים מצאו לעיתים בדתות המזרח את המיסטיות, את שלוות הנפש, את ההתבוננות אל מהויות הפרט ובעיקר את השונה מדתם ומפולחנם.

התנצרות

במאה ה-4 חצרות הקיסרים היו נוצריות ברובן. בנצרות אין סובלנות רבה לוויכוחים פנימיים וקיים שכנוע עמוק כי לאלוהים חשובה האמונה הנכונה, קרי הנצרות האורתודוקסית. הקיסרים הנוצרים סגרו את האורקלים והמקדשים הפגאניים והפסיקו בהדרגה את המשחקים הפגאניים באמצעות סדרת צווים הולכים ומחמירים. בסופו של דבר, הקיסר תאודוסיוס הראשון שלל את חוקיות המימוש הפומבי של הדת היוונית ויורשיו אכפו זאת. עם שקיעתה של אירופה אל ראשית ימי הביניים, הדת היוונית שתוייגה כ"פגאנית" - הדת של העם הכפרי ("פגאני"), שרדה רק באזורים כפריים ובתצורות שהתמזגו בפולחנים נוצריים.

הרנסאנס האירופאי כמעט לא נגע ליוון. ההומניזם של הרנסאנס באיטליה ומערב אירופה כלל גם גילוי מחדש של תרבות יוון העתיקה והתעוררות לימודי המחשבה והפילוסופיה של יוון העתיקה ובכלל זה הערכה מחודשת לדת ולמיתוסים העתיקים, שפורשו מחדש מנקודת המבט של ההומניזם.

תחיית הפוליתאיזם

ל"הלניסמוס", כפי שכינה את הדת יוליאנוס הכופר, היו מספר התחדשויות - באמנות, ברוחניות ובהומניות של הרנסאנס כמו גם בתנועות נאו-פגניות בנות תקופתנו. דתות נאו-פגניות רבות, כגון ויקה, משתמשות באלמנטים מהדת היוונית העתיקה בפולחניהן. הדת פוליתאיזם הלני מתמקדת בה ממש, עד כמה שהדבר אפשרי לאור טבעם המקוטע של שרידי הכתבים המקוריים. היא משקפת את הספקנות הנאופלאטונית (המיוצגת על ידי פורפירי, ליבניוס ויוליאנוס הכופר) כמו גם את הפרקטיקה הפולחנית הקלאסית.

רובם המכריע של היוונים המודרניים הם יוונים אורתודוקסים, למרות שישנו מיעוט גדל ההולך בעקבות הדת היוונית העתיקה, בעיקר בקרב שכבות משכילות, החל משנות השמונים. מאמינים אלה מאורגנים בעמותות ללא מטרות רווח ולא בארגונים שמוכרים כדתיים, מכיוון שביוון אף דת מעבר לנצרות האורתודוקסית, האסלאם והיהדות לא זוכה להכרה מצד המדינה. קבוצות אלה נאבקות לחופש דת ביוון ולשימור אתרי פולחן עתיקים. כמו כן מקיימות טקסים וחגיגות ברוח היוונית העתיקה, תוך התאמתן לאורח החיים המודרני והעירוני של החברים בהן. למשל, חברי הקבוצות עורכים שינויים בהמנונים האורפאיים העתיקים ויוצרים מחזור חגיגות שנתי חדש, בו מירב הטקסים הם בסופי השבוע וללא ציון של פסטיבלים עתיקים שאינם רלוונטיים, כמו הפאנאתנאיה או האולימפיאדה. על פי הערכות כנסייתיות - ישנם כ-50,000 מאמינים כאלו מבין 10 מיליון תושבי יוון, אם כי חברי התנועות הנאו-פגאניות מעריכים כי רק 2,000 איש ביוון משתתפים באופן סדיר בפולחנים. לשם השוואה של סדרי גודל - ביוון ישנם כ-5,000 יהודים בלבד.

לקריאה נוספת

• Albertus Bernabé (ed.), Orphicorum et Orphicis similium testimonia et fragmenta. Poetae Epici Graeci. Pars II. Fasc. 1. Bibliotheca Teubneriana, München/Leipzig: K.G. Saur, 2004. ISBN 3-598-71707-5. review of this book
• Walter Burkert, Greek Religion. Boston: Harvard University Press, 1987. ISBN 0-674-36281-0. Widely regarded as the standard modern account.
• Walter Burkert, Homo necans, 1972.
• Cook, Arthur Bernard, Zeus: A Study in Ancient Religion, (3 volume set), (1914-1925). New York, Bibilo & Tannen: 1964.
  • Volume 1: Zeus, God of the Bright Sky, Biblo-Moser, June 1, 1964, ISBN 0-8196-0148-9(reprint)
  • Volume 2: Zeus, God of the Dark Sky (Thunder and Lightning), Biblo-Moser, June 1, 1964, ISBN 0-8196-0156-X
  • Volume 3: Zeus, God of the Dark Sky (earthquakes, clouds, wind, dew, rain, meteorites)
• Mircea Eliade, Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy, 1951.
• Lewis Richard Farnell, Cults of the Greek States 5 vols. Oxford; Clarendon 1896-1909. Still the standard reference.
• Lewis Richard Farnell, Greek Hero Cults and Ideas of Immortality, 1921.
• George Grote, A History of Greece: From the earliest period to the close of the generation contemporary with Alexander the Great, 1846.
• Jane Ellen Harrison, Prolegomena to the Study of Greek Religion, 1903. An early classic, against which many modern accounts have reacted.
• Jane Ellen Harrison, Themis: A Study of the Social Origins of Greek Religion, 1912. EOS, www3.lib.uchicago.edu
• Jane Ellen Harrison, Epilegomena to the Study of Greek Religion, 1921.
• Karl Kerényi, The Gods of the Greeks
• Karl Kerényi, Dionysus: Archetypical Image of Indestructible Life
• Karl Kerényi, Eleusis: Archetypal Image of Mother and Daughter. The central modern accounting of the Eleusinian Mysteries.
• Karl Meuli, Scythica, 1935.
• Jon D. Mikalson, Athenian Popular Religion. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1983. ISBN 0-8078-4194-3.
• William Mitford, The History of Greece, 1784. Cf. v.1, Chapter II, Religion of the Early Greeks
• Clifford H. Moore, The Religious Thought of the Greeks, 1916.
• Martin P. Nilsson, Greek Popular Religion, 1940. Greek Popular Religion Index, www.sacred-texts.com
• Martin P. Nilsson, History of Greek Religion, 1949.
• Robert Parker, Athenian Religion: A History Oxford: Clarendon Press, 1996. ISBN 0-19-815240-X.
• Andrea Purvis, Singular Dedications: Founders and Innovators of Private Cults in Classical Greece, 2003.
• William Ridgeway, The Dramas and Dramatic Dances of non-European Races in special Reference to the Origin of Greek Tragedy, with an Appendix on the Origin of Greek Comedy, 1915.
• William Ridgeway, Origin of Tragedy with Special Reference to the Greek Tragedians, 1910.
• Xavier Riu, Dionysism and Comedy, Lanham: Rowman and Littlefield Publishers, 1999. ISBN 0-8476-9442-9.
• Erwin Rohde, Psyche: The Cult of Souls and Belief in Immortality among the Greeks, 1925.
• William Smith, Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, 1870, [1]
• William Smith, Dictionary of Greek and Roman Antiquities, 1870. Smith, Dictionary of Greek and Roman Antiquities, web.archive.org, ‏2006-04-09
• Martin Litchfield West, The Orphic Poems, 1983.
• Martin Litchfield West, Early Greek philosophy and the Orient, Oxford, Clarendon Press, 1971.
• Martin Litchfield West, The East Face of Helicon: west Asiatic elements in Greek poetry and myth, Oxford [England] ; New York: Clarendon Press, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דת יוון העתיקה בוויקישיתוף

היוונים החדשים - פוסט על נאו-פגאניזם יווני בבלוג "אסכולת העלייה"

• דת יוון העתיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דת יוון העתיקה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)