דרך הדואר
דרך הדואר (בערבית: درب البريد – "דַּּרבּ אלבּריד") הייתה הדרך הראשית של האימפריה הממלוכית, בין בירתה קהיר לבירת הצפון, דמשק.
השלטון הממלוכי נתן חשיבות עליונה לרישות הממלכה בדרכים טובות. הדרכים שימשו להעברת ידיעות מקצווי האימפריה אל עיר הבירה, והודעות ופקודות מן הבירה אל המחוזות, וכן גייסות, בעת הצורך. בשל השימוש העיקרי שלהן לנשיאת דברי דואר, נקראו הדרכים "דרכי דואר". דרך הדואר הראשית עברה בחלקה בארץ-ישראל. הדרך הייתה כה טובה, שפרש יכול היה להגיע מקהיר לדמשק בתוך ארבעה ימי רכיבה בלבד.
דרך הדואר עברה בתוואי: קהיר - עזה (בירת מחוז ארץ ישראל) - יבנה - לוד - ראש העין - נחל עירון - מגידו - בית שאן - צמח - דמשק. סעיף נוסף של הדרך עבר דרך בירת מחוז הגליל הממלוכי, צפת.
הדרך עוקפת את מישור החוף החרוץ בערוצי נחלים ורובו ביצתי באותה תקופה. מישור החוף גם אכלס במשך התקופה ערים צלבניות. הדרך עוברת במיצרים שבין ההר לחוף (מלוד לראש העין וצפונה ובדיוק לאורך כביש 444 של ימינו) ובין הרי השומרון להר הכרמל (מגידו). תוואי הדרך עובר בנחל עירון המתון, יורד אל בית שאן, בירידה המתונה ביותר אל בקע הירדן וממשיכה לצמח, משם עולה הדרך לרמת הגולן וממשיכה עד דמשק. סעיף הדרך לצפת עולה אליה דרך רמת כורזים ויורד ממנה אל עמק הירדן דרך נבי יושע, חוצה את הירדן בגשר בנות יעקב ומתחבר לדרך לדמשק.
את הדרך יזם השולטן ביברס בשנת 1268, והיא תוחזקה והוחזקה במצב מצוין עד לראשית המאה ה-16.
גשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשטח ישראל נותרו שלושה גשרים ממלוכיים: האחד על נהר הירדן, 250 מטר מצפון לגשר בנות יעקב של ימינו. השני, החשוב והמוכר יותר הוא הגשר בכניסה הצפונית לעיר לוד, המכונה גשר ביברס או גשר ג'ינדס. משני צידי הגשר יש כתובות ותבליטים, בהם מתואר אריה (סמלו של ביברס) המאיים למחוץ ברגלו חולדה (הצלבנים). בכתובת על הגשר כתוב:
בשם האלוהים הרחמן והחנון ותפילתו על אדוננו מוחמד וחבריו כולם. ציווה בבניית הגשר המבורך הזה, אדוננו השולטן האדיר א'-ט' אזהר רכן א-דין ביברס בן עבדאללה בימי בנו אדוננו השולטן המלך א-סעיד נאצר א-דין, ברכת הח'אן ינצור את ניצחונותיהם ויעניק להם סליחה. וזה נעשה בהנהלת העבד הנכנע הזקוק לרחמי אללה, עלא-דין א-סואק, יסלח אלוהים לו ולשני הוריו. בחודש הראמדאן שנת שש מאות שבעים ואחת.[1]
לפי מחקרים אחרונים, השתמשו הבונים באבנים מהכנסייה הצלבנית בלוד. הגשר השלישי שנותר בארץ מימי הממלוכים נמצא ליד יבנה.
חאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חאן הוא תחנת דרך למנוחה, החלפת סוסים ולינה. סביב החאן התקיים בדרך-כלל שוק. החאן הממלוכי הגדול ביותר על דרך הדואר הוא חנות תגרים (חאן אל תוג'אר), הנמצא ליד קיבוץ בית קשת של ימינו, על אם הדרך בין התבור לכנרת. החאן היה בנוי סביב חצר מרכזית ובה באר. החאן כלל מסגד מפואר ממנו נותרו שרידי שלושה צריחים. מכלול החאן מוקף חומה שייתכן שהיא מאוחרת, רק מן המאה ה-16. שמו של החאן מעיד על השוק שהתקיים סביבו (תגרים = סוחרים). חאן זה ישב בערך באמצע הדרך וסמוך לפיצול שלה, מיד לפני העלייה לכיוון צפת.
חאנים נוספים נמצאים ליד קיבוץ עמיעד (ח'אן ג’וּב יוּסֻף, جُبّ يُوسِف), חאן אל-מיניה בטבח'ה ממערב לכנרת, ליד קיבוץ גשר, ליד בית שאן, חאן חילו בלוד, ובג'לג'וליה. החאן הממלוכי בצפת, בשכונת הממלוכים, חארת אל-ואטה, המשמש בימינו כחדריו של מלון רימונים, שרת את שליחי הדואר שנמעניו ישבו בצפת, בירת הנפה הצפונית של ארץ ישראל בתקופה הממלוכית.
סבילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סביל או רהט הוא מתקן לאספקת מים. לפי חוקי האסלאם מחובתו של השליט לספק מים לנתיניו. במיוחד לעוברי-דרכים באזורים צחיחים, ובמיוחד לעוברי דרכים חשובות כדרך הדואר הממלכתית. לפיכך, נבנו לאורך הדרך סבילים רבים, רבים מהם לא שרדו. אולם בירושלים, ברחובות השלשלת, הגיא, ועל רחבת הר הבית ניתן למצוא דוגמאות רבות לסבילים ממלוכיים מפוארים.
סבילים הוקמו בדרך כלל לצד מקומות מקודשים כקברי שיח' ונקודות שיוחסו במסורת לסיפורי מקרא ומעשי נביאים וקדושים.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמנון כהן (עורך), היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1250), ירושלים, כתר ויד יצחק בן-צבי, 1981
- משה שרון, תולדות הח'אנים בארץ ישראל, קרדום 20, 1982, עמ' 109–116
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קטיה ציטרין-סילברמן, עלון דרך הדואר הממלוכית - יום הבולאות, באתר התאחדות בולאי ישראל
- עידן שקד, נתיב דרך הדואר מבניאס לצור במאה העשירית והאחת-עשרה וזיהויו של ה'משמר השחור', קתדרה 102, מרץ 2002, עמ' 21–32
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| דרכי מסחר עתיקות |
|---|
