דרך ארוכה קצרה

דרך ארוכה קצרה

מידע כללי
מאת	משה (בוגי) יעלון
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	אנגלית
סוגה	אוטוביוגרפיה
הוצאה
הוצאה	ידיעות ספרים
תאריך הוצאה	2008
עורך	רמי טל (מהדורה ראשונה) יואב קרן (מהדרה שנייה)
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	990026313740205171, 990047582180205171

דרך ארוכה קצרה הוא ספרו של משה (בוגי) יעלון שראה אור בשנת 2008. בספר מספר יעלון על חייו ושירותו הצבאי, ונותן את פרשנותו לאירועים שהשפיעו על ישראל בחמש עשרה השנים שקדמו לכתיבת הספר, במהלכן היה ראש אמ"ן, סגן הרמטכ"ל ורמטכ"ל. הוא מנתח את הגורמים החיצוניים והפנימיים שהשפיעו על קבלת ההחלטות המכריעות שהיה שותף להן, תוך מתיחת ביקורת על אישים ותהליכי קבלת החלטות. יעלון מציג את פתרונו עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומזהיר מפני התפתחויות ותהליכים המאיימים לדעתו על המפעל הציוני, בראשם השחיתות, הנסמכת על קשר פסול בין הון, שלטון ואמצעי תקשורת^{[דרושה הבהרה]} חסרי מצפון מוסרי.

באוגוסט 2018 יצאה לאור מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, ובה פרקים העוסקים באירועי עשר השנים שחלפו מאז צאת המהדורה הראשונה. את הספר ערך במהדורתו הראשונה רמי טל ובמהדורתו השנייה יואב קרן. הספר תורגם לאנגלית על ידי ג'סיקה סיטבון ויצא לאור תחת השם "The longer, shorter path" ב-2020 בהוצאת גפן.

תוכן

הספר מבקר את הצורה שבה התקבלה החלטת ההתנתקות מרצועת עזה, את ניהול העניינים בלשכת ראש הממשלה אריאל שרון, את הממשלה ואת הפיקוד הבכיר של צה"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה.

יעלון טוען בספר כי במדינת ישראל קיים חולי "הפטרוניזם" או "עכשוויזם", כלומר הרצון של החברה ל"שלום עכשיו" ללא יכולת המתנה. דרך זו מכונה בספר "הדרך הקצרה". הנוסחה של "שטחים תמורת שלום", שנוצרה מתוך תחושת עוצמה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים הפכה בשני העשורים האחרונים לאסטרטגיה של נסיגות מתוך תחושת חולשה בלתי מוצדקת. חוסר היכולת של החברה הישראלית להמתין לשלום והנסיגות שבאות בעקבותיה מפגינות חולשה כלפי הערבים. אלו מקצינים בתגובה את עמדותיהם וכך מתרחק השלום. במקום זאת הוא מציע את "הדרך הארוכה", שאיננה מתיימרת להביא את השלום עכשיו ואיננה נוקטת בנסיגות ובמהלכים חד צדדיים. דרך זו תבהיר לשכנינו כי לא נובס באמצעי מלחמה וטרור, והיא לדעתו הדרך הקצרה ביותר אל השלום. בספר מספר יעלון גם את סיפור חייו האישי החל בילדותו בקריית חיים בשם משה סמולינסקי ואת משפחתו. אביו, דוד, שהיה פועל ייצור במפעל "שמן" יליד אוקראינה, ואימו, בתיה, ניצולת השואה ילידת גליציה. את כינויו, "בּוֹגי", קיבל בגיל 10 על ידי ילדי השכנים שהתקשו לקרוא לו "מושיק", כפי שנהגו לקרוא לו כולם באותם הימים. בתקופת התיכון היה תלמיד מצטיין במגמה הריאלית, ניגן בקלרינט והיה חבר בתזמורת הנוער של חיפה. מילדות היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד". בשנת 1967 הוקם גרעין "יעלון" של התנועה שיועד לקיבוץ בערבה. משה סמולינסקי, שרצה להביע את הזדהותו עם הרעיון החלוצי, שינה את שם משפחתו ליעלון.

מכאן ממשיך יעלון ומתאר את שירותו הסדיר בצה"ל, שאליו התגייס בשנת 1968 במסגרת גרעין "יעלון" של הנח"ל, והתנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם. בקורס מ"כים חי"ר פגש בנחמיה תמרי, מפקד הפלוגה שלו, שהשפיע רבות על מסלולו של יעלון בצבא. תמרי אף פיקד על יעלון בפעולה הראשונה שלו מעבר לגבול, עת ארב כוח מהפלוגה לרכב מחבלים בירדן. יעלון העריך את תמרי אולם סירב לבקשתו של האחרון לצאת לקורס קצינים. הוא שימש כמפקד כיתה וסמל מחלקה מצטיין בגדוד הנח"ל המוצנח ואת שירותו הצבאי הסדיר סיים בדרגת סמ"ר בשנת 1971. מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973, השפיעה עמוקות על יעלון, שלחם כצנחן במילואים בחטיבה 55, שלחמה בגזרה המצרית והייתה הראשונה לצלוח את תעלת סואץ. המלחמה הניעה את יעלון לשוב לשירות קבע בצבא. הוא סיים בהצטיינות קורס קצינים. לאחר-מכן חזר לתפקידי פיקוד בגדוד 50, ובצנחנים. הוא שימש כמ"פ בגדוד וכמפקד סיירת הצנחנים, עליה פיקד במסגרת מבצע ליטני וכן במבצעים נוספים. יעלון מתאר את המשך שירותו, עת נקרא ב-1979 על ידי נחמיה תמרי לפקד על פלגת האימונים של סיירת מטכ"ל ואף כיהן כסגן מפקד היחידה. יעלון מתאר את חוויותיו ממלחמת לבנון הראשונה שבה שימש כסגן נוסף למפקד סיירת מטכ"ל. יעלון מתאר משבר קשה שעבר במהלך המלחמה עת התחבט אם עליו להישאר בצה"ל, נוכח מה שכינה כמשבר פיקודי ערכי בצבא. יעלון החליט להישאר ובהמשך הספר הוא מתאר את חוויותיו כמג"ד גדוד 890 של הצנחנים, שמפקדו הודח, ויעלון הוביל אותו להישגים מבצעיים רבים בגזרת לבנון. לאחר מכן מתאר יעלון את פציעתו במאי 1985, כשנפצע במהלך היתקלות עם מחבלים בלבנון, והוא כבר סמח"ט בחטיבת הצנחנים. ואת לימודיו במכללה לפיקוד ולמטה בקמברלי שבאנגליה. באותה עת, הייתה נתונה סיירת מטכ"ל במשבר מבצעי ופיקודי קשה, וראש אמ"ן, האלוף אמנון ליפקין-שחק, שמינה את יעלון למפקד סיירת צנחנים שנים קודם לכן, רצה בו לתפקיד מפקד היחידה. כדי לשכנעו נפגש עמו שחק בשווייץ ואף העלה אותו לדרגת אלוף-משנה. תקופת כהונתו של יעלון כמפקד סיירת מטכ"ל נחשבת לתקופת שיא של הישגים ליחידה, והוא עצמו מחשיב אותה כתקופה היפה בשירותו הצבאי. התפקיד המשמעותי הבא עליו כותב יעלון הוא מפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון. יעלון הושפע מאוד מחוויית השירות באיו"ש והלחימה באינתיפאדה הראשונה. בשנת 1995 הועלה לדרגת אלוף וכיהן כראש אגף המודיעין. יעלון מתאר בספרו את חבלי תהליך השלום עם הפלסטינים, והעימותים שהיו לו בנושא עם ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק. יעלון מתאר גם את השנתיים בהן שימש כסגנו של הרמטכ"ל שאול מופז. בתום כהונתו של מופז מונה, ב-9 ביולי 2002, לרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.

יעלון מונה לרמטכ"ל ביולי 2002, כחודשיים לאחר מבצע חומת מגן. יעלון כותב כי התחום העיקרי שבו עסק צה"ל במהלך כהונתו היה המשך המלחמה בטרור הפלסטיני. בשנתיים הראשונות לכהונתו של יעלון, גל הטרור שמקורו ביהודה והשומרון הלך ודעך, במידה רבה הודות להפעלה נכונה של השב"כ וכן בזכות גדר ההפרדה שהוקמה סביב אזור השומרון. ערי השרון והצפון, שסבלו בשנים הקודמות מפיגועי התאבדות רבים, נהנו משקט יחסי לאורך 2004. גזרת ירושלים נותרה פרוצה במידה רבה, ובעיר אירעו מספר רב של פיגועים קשים. ברצועת עזה עם זאת, המצב הלך והסלים במהלך 2004, ויישובים ישראלים רבים - לרבות העיר שדרות שבתחומי הקו הירוק - ניצבו תחת איום מטחי רקטות הקסאם ששוגרו מהרצועה. יעלון הוביל את צה"ל למספר מבצעים גדולים בתחומי הרצועה ובהם מבצע ימי תשובה, במהלכם חדרו כוחות קרקע של צה"ל אל שכונת זייתון, רפיח, בית חאנון, מחנה הפליטים ג'באליה וחאן יוניס על מנת להרוס מחרטות קסאמים, מעבדות נפץ ומנהרות הברחה. במבצעים אלה נהרגו מאות מחבלים, אך גם עשרות חיילי צה"ל (כ-13 חיילים נהרגו ב"אסון הנגמ"שים"). ברפיח הרס צה"ל מאות בתים בניסיון לפגוע במנהרות ההברחה, אולם נחל הצלחה חלקית בלבד. ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת קשה על ההרס ברפיח ודחו את טענת צה"ל לפיה הדבר היה בבחינת כורח צבאי. יעלון כותב בספרו כיצד כרמטכ"ל אף רמז מספר פעמים כי הוא מתנגד למעורבות היתר של שר הביטחון שאול מופז בעניינים פנים-צבאיים, וכן התעמת פעמים אחדות עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות ח"כ יובל שטייניץ. למרות כל אלה, טען, היה שותף מרכזי בהכנות לקראת תוכנית ההתנתקות. יעלון סיים את כהונתו כרמטכ"ל לאחר שלוש שנים. הוא מתאר זאת בספרו כבשורה שהפתיעה אותו בפברואר 2005 עת הודיע לו שר הביטחון, שאול מופז, כי לא יאריך את כהונתו בשנה נוספת וכי הלה יסיים כהונתו ביולי 2005, לפני מועד ביצוע תוכנית ההתנתקות. לדברי יעלון עצמו, הסיבה לכך היא שהוא התעקש להביע את דעתו על נזקי ההתנתקות בפני הממשלה. בספרו טוען יעלון, בתארו את אופן קבלת ההחלטה על ההתנתקות: "הוא (שרון) הלך למהלך (ההתנתקות) אשר גרם נזק אסטרטגי לישראל לא מפני שהאמין במהלך הזה, אלא מפני שביקש להציל את עצמו, כאשר החקירות הפליליות איימו עליו." החליף אותו סגנו, האלוף דן חלוץ, שבניגוד ליעלון תמך ברעיון ההתנתקות.

מבוא - מאין אני בא

יעלון מסביר כי הערכים בהם הוא מאמין, ולפיהם התחנך, אומרים כי אין פיסת אדמה המקודשת עד כדי כך שלא ניתן לוותר עליה. באופן עקרוני לא שלל חזרה לגבולות 67, ולא התנגד להסכם אוסלו. "אילו הייתי משתכנע שסדר היום הערבי, ובעיקר הפלסטיני, השתנה וכי הוא כעת סדר יום של חיים בצוותא... הייתי מוכן לסגת אפילו לגבולות המאוד קשים הללו. אלא שלדעתי, מעולם לא היינו במצב שכזה, ואיני רואה סיכוי למצב שכזה בעתיד הנראה לעין".

האיום על ישראל

יעלון טוען כי ההשקפה כי ישראל היא הגורמת לפריצתן של מלחמות היא אשליה. ארגון החמאס לא מוכן לפשרה טריטוריאלית עם ישראל ואף ערפאת סירב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. איראן וחזבאללה אינם מושפעים מהשליטה הישראלית בפלסטינים.

בישראל קיימת לדעתו עייפות ממלחמות. מכאן התפיסה כי "עוד כמה ויתורים ונגיע לשלום". יעלון מצביע על משולש כוחות המכונה "הון שלטון ועיתון" המקדמים שיח זה. מנהיגות שאינה מנהיגה, ונמנעת מלומר לציבור כי זו אשליה. תקשורת שאינה מדווחת אמת, וגורמי הון המעוניינים בשקט מדומה כדי להביא לרווחים מקסימליים. בין כוחות אלו נוצר מעגל סגור, המעודד אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות".

יעלון סבור כי שנת המפתח בהיסטוריה החדשה של המזרח התיכון היא 1979, (בניגוד לדעה הרווחת כי שנת המפתח היא 1976). הסכם השלום עם מצרים היווה מכה אנושה לרעיון הפאן ערביות שהובל על ידה עד 1979. שנת המפתח בתפיסה הישראלית פנימית כיום היא 1983, מאז התחיל הציבור בישראל לספור הרוגים בראש חוצות, נוצרה תפנית בדימוי העוצמה שלנו. הערכתם של שכנינו לגבי יכולת העמידה שלנו השתנתה אף היא. המחאה הציבורית הובילה לנסיגה מלבנון. זו נתפסה כחולשה בקרב אויבנו.

הנסיגה מלבנון ועסקת ג'יבריל בשנת 1985 הובילו לאינתיפאדה של 1987. זו הובילה להסכם אוסלו של 1993, שנתפס אף הוא כנסיגה. כישלון אוסלו בצירוף עם הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הובילו למתקפת הטרור של ערפאת בספטמבר 2000. (יעלון מסביר בכנסים כי לא ניתן לקרוא למתקפה של שנת 2000 'אינתיפאדה'. מקור המילה אינתיפאדה היא התקוממות עממית. העם הפלסטיני לא התקומם בשנת 2000, זו הייתה מתקפה מתוכננת.) כאשר החומה שבנתה ישראל למול אותה מתקפת טרור קרסה בהתנתקות של שנת 2005, היא הובילה לניצחון החמאס בבחירות, ולמלחמת לבנון השנייה.

מאז המהפכה האיראנית, הפכה איראן למקור של אי יציבות באזור. הסכסוך בין ישראל לשכנותיה הפך בהדרגה מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. על ישראל מאיימים כוחות איסלאמיים שאינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל, ורואים בהשמדתה שלב לקראת הכרעת המערב והשלטת האסלאם באזור ובעולם. אחמדינג'ד מאמין כי יש למחוק את ישראל מהמפה, לא מפני שהיא שולטת ביהודה ושומרון, משום שזה מה שנדרש לקרב את האימאם הנסתר.

במערב ובישראל מתקשים להבין את האיום החדש ועד כמה הוא מסוכן. יעלון מדגיש כי "לא הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא הבעיה כי אם הנחשול האסלאמי קנאי ההולך ומתעצם מאז 1979."

הגורמים הקיצוניים מזהים את ישראל כנקודת תורפה בעולם המערבי, כמו שחיות ביער מזהות חיה חלשה, כך הם מזהים את ישראל. יעלון מאמין שהם טועים, אך מסביר כיצד הגיעו למסקנה הזו. האיסלאמים רואים שסלקו את הכוחות הרב לאומיים מביירות ב-1983 באמצעות פיגועים. דחקו אותנו מלבנון באמצעות לוחמת גרילה. הוציאו אותנו מרצועת עזה משום שלא עמדנו בהתשה מתמשכת של טרור ופיגועים. יחד עם זאת הם מסתכלים על הצלחתם מול הסובייטים באפגניסטן, ומול האמריקנים בעיראק. כך הגיעו לכדי מסקנה כי אם רק ימשיכו ללחוץ עלינו נשבר. ותמוטט המדינה היהודית שאין בה עוד רוח להילחם.

בסיכום הפרק הראשון רשם: "לכן אני מייחס חשיבות כה גדולה לשאלת הנרטיב - לאבחון הנכון של הבעיה, ולסיפורו של הסיפור הנכון...האשליה הזו (שניתן להשיג 'שלום עכשיו' באמצעות נסיגות נוספות) מונעת מאיתנו לראות בבירור את האתגר שאותו מציבים בפנינו אחמדיניג'אד, נסראללה, אוסאמה בן-לאדן, ד"ר איימן אל-זוואהירי וראשי החמאס...היא גורמת לכך שאיננו מגייסים את כל כוחותינו על מנת לנהל כהלכה את המערכה הנדרשת להגנה על קיומנו."

ישראל והמערב מול איראן

כוונת האיראנים היא להגיע להגמוניה אזורית. הם מעריכים שאם תהיה ברשותם פצצה גרעינית הם יוכלו להשיג עליונות מול מצרים וסעודיה ויוכלו להפוך את אזור המפרץ לשטח חסות שלהם. הם מניחים שפצצה גרעינית תגן על מדיניות יצוא המהפכה המתגרה ומאתגרת אינטרסים מערביים ובעיקר אמריקניים ותמנע את תקיפתם.

איראן גרעינית היא איום קיומי כלפי ישראל, ואין להפחית בחשיבותו. העימות של המערב וישראל עם איראן הוא בלתי נמנע, אם אלו חפצות חיים. נכון לעכשיו נראה כי לא יוצר איחוד כוחות על ידי המעצמות (בעיקר בגלל רוסיה וסין), ולא ניתן יהיה לכן למנוע גרעין איראני באמצעות דיפלומטיה, לכן נראה שהאופציה הצבאית תהיה הכרחית.

את העימות הצפוי עם איראן צריך לראות במסגרת של פרדיגמה מחשבתית חדשה: בעיית היסוד של המזרח התיכון איננה הסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא המלחמה בין תרבויות שמתרחשת בו: התרבות הג'יהאדית המקדשת מוות ותרבות המערב, המקדשת את החיים.

ישראל מושכת אש בתוך מלחמת התרבויות האלו. העוינות הבסיסית כלפי ישראל מקורה בכך שהיא נתפסת כעמדה קדמית של המערב במזרח האיסלמי, ולא בגלל העימות עם הפלסטינים. על פי תפיסתם של הכוחות האיסלאמיים הקיצוניים, מצבם במערכה לא רע. ישראל נסוגה מפניהם בלבנון וגם ברצועת עזה.

זהו ההקשר שלפיו צריך לראות את עימותים באזור. מתחייב ממנו שהנוסחה של "שטחים תמורת שלום" אינה רלוונטית. עלינו לגבור על איום האסלאם הג'יהאדי, לנצח במלחמת התרבויות.

על המערב להתעורר בטרם יקרו אירועים קשים. עליו לעבור ממגננה למתקפה. התקווה שהסדר מזויף עם אבו מאזן ישכך מתחים במזרח התיכון היא תקוות שווא. עלינו להביס את המשטרים והכוחות המובילים את המתקפה הג'יהאדית על המערב.

לא די בעצירת תוכנית הגרעין האיראנית, יש להביס את המשטר. אחרת לא תושג יציבות בעיראק וגם לא בלבנון וברשות הפלסטינית.

עטיפת הספר

עטיפת הספר מציגה את יעלון כחייל מן השורה: הוא מופיע בה לבוש מדי עבודה, כשעל גבו תיק ובו מצנח, אותו מקפל הצנחן לאחר שהגיע בשלום לקרקע. האות "צ" שבמילה "קצרה" שבשם הספר מודגשת במשולש, המזכיר חותמת דואר צבאי. תמונתו של יעלון מוצגת על רקע קיבוצו, גרופית שבערבה.

בראש הספר מופיע שם המחבר "משה (בוגי) יעלון". בכך הצטרף יעלון לשורה של קציני צבא ופוליטיקאים ישראלים המדגישים את שם החיבה שלהם (כגון אברהם (בייגה) שוחט).

ביקורות

אליקים העצני, חבר מועצת יש"ע:

ספרו של משה (בוגי) יעלון "דרך ארוכה קצרה" שופך אור גם על הפרשה האסונית של "ההתנתקות" ועל הדמויות האחראיות לה - ובראשן שרון וראש לשכתו עו"ד דב וייסגלס. יעלון מעניק לנו הצצה לפני ולפנים אל תוך הלשכות הסודיות שבהן חרצו את גורלנו: להציץ ולהיפגע מתוך תדהמה, בחילה וחשש כבד לבאות. כמה מן הדברים שיעלון מספר היו בבחינת שמועות וניחושים בלבד, אך אצלו הם הופכים לוודאות והיא זאת שמעבירה בנו צמרמורת.

ראובן פדהצור, ב"הארץ ספרים":

הספר של יעלון הוא גיבוב של קביעות ותובנות פסוודו-פילוסופיות, ניתוחים היסטוריים מופרכים, והוא לא נעדר מגלומניה ויצר השמצה: בספר מוצג יעלון כאדם היחיד בצמרת שהצליח להבין באמת מה מתרחש בינינו לבין הפלסטינים, הכין את הצבא היטב למלחמת לבנון השנייה ועמד בודד במערכה להצלת המולדת ולהגנת המדינה מול שלושת הכוחות ההרסניים והמסוכנים בעיניו - בעלי הון, ראשי השלטון והתקשורת. כל אלה ניצבו נגדו ורק הוא, ממש כמו הילד ההולנדי שתחב את אצבעו בחור שנבקע בסכר, מנסה להציל את ישראל מהשיטפון.

קישורים חיצוניים

• יעלון, משה (בוגי) דרך ארוכה קצרה. תל-אביב, ידיעות אחאונות וספרי חמד, 2008. בארכיון האינטרנט

• מהצלחה לכישלון - ההתנתקות: מתוך "דרך ארוכה קצרה" מאת משה (בוגי) יעלון, באתר העין השביעית, 6 בנובמבר 2008
• משה יעלון, "שרון לא הבין מה זה מדינת חוק. מופז היה שפוט", באתר ynet, 20 בספטמבר 2008
• ראובן פדהצור, משה (בוגי) יעלון יציל את המצב, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2008
• אליקים העצני, ספרו של משה (בוגי) יעלון "דרך ארוכה קצרה"