דרואידיות

ערך זה עוסק בכוהני דת קלטיים. אם התכוונתם לרובוטים בעלי בינה מלאכותית, ראו רובוט.

דרוּאידיות או דרוּאידיזם הוא השם הכולל למנהגיהם של הדרואידים הקדמונים, מעמד הכוהנים והמשכילים בחברות קלטיות קדומות, שהיו קיימות ברוב אירופה המערבית שמצפון להרי האלפים, ובאיים הבריטיים. מנהגים דרואידים היו חלק מתרבותם של כל השבטים שנקראו "קלטוי" ו"גלאטאי" בידי היוונים ו"קלטאי" ו"גלאי" בידי הרומאים, מכאן הגיעו השמות המודרניים "קלטים" ו"גאלים".

מהמעט הידוע למחקר על המנהגים הדרואידיים המאוחרים, נראה כי היו מסורתיים ושמרניים ביותר, שכן היו נושאי תרבות ותורה עתיקה. להערכת חוקרים בני ימינו, לא ניתן לשפוט מה היו שורשיה ההיסטוריים של תרבות הדרואידים; ייתכן ששינויים חברתיים התחוללו בה כבר בתקופת "לה טן" (אנ') (תרבות שהתפתחה בתקופת הברזל האירופית וראשיתה מתוארכת למאה השישית לפנה"ס) או שהייתה הפסקה בהמשכיותה וחידושים הוכנסו בדת הדרואידית.

השפעת הדרואידים הייתה חברתית לא פחות מדתית. הדרואידים לא עסקו רק במילוי תפקיד של כוהני דת מודרניים, אלא היו לעיתים קרובות גם פילוסופים, מדענים, אנשי חוכמה ואגדות, מורים, שופטים ויועצים למלכים. הדרואידים חיברו בין העם הקלטי לאלים הרבים שלו, ללוח הירחי ולסדר הטבעי. עם הגעת הנצרות לאזור, תפקידים אלו מולאו על ידי הבישוף ואב המנזר, שבניגוד לדרואיד, בהיותם שתי ישויות נפרדות, מצאו עצמם לעיתים בתחרות.

הידע ההיסטורי שלנו על הדרואידים מצומצם ביותר. החוכמה הדרואידית הייתה מורכבת ממספר גדול של פסוקים שנלמדו בעל פה, ונמסר כי לימוד כל הפסוקים ארך עשרים שנה. ייתכן כי היה מרכז לימוד דרואידי באנגלסי, שמרכזו באגמים פלאיים, אך מה נלמד שם – שירה, אסטרונומיה או אולי אפילו השפה היוונית – הוא ניחוש בלבד. מהספרות בעל פה שלהם של שירה, תפילות ולחשים, וחוקי תפילה וקסם, לא שרדה ולו שורה אחת, אפילו בתרגום, ואין אף אגדה שניתן לכנותה דרואידית טהורה, ללא שכבה או פירוש נוצריים.

עם זאת, עדיין ניתן למצוא מנהגים כפריים דתיים רבים מתחת לפירושים הנוצריים שממשיכים להתקיים, כגון "ליל כל הקדושים", פולחני קציר, מיתוסי פולקלור, רוחות יער, צמחים וחיות בעלי מזל טוב או רע, וכדומה. אף על פי כן, יש לזכור כי חומר המועבר בעל פה יכול להיות מושפע מאוד מהתרבות הסובבת, וייתכן כי מקורותיו עתיקים פחות משחושבים.

ניסיונות מודרניים לתחייה של דרואידיזם פעיל נקראים נאו-דרואידיזם.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השורשים האטימולוגיים של המילה "דרואיד" מגוונים ומסופקים דיים, כך שייתכן שהמילה קדומה אף לשפות ההודו-אירופיות (שקלטית היא ענף שלה). הדעה הרווחת ביותר היא כי "דרואיד" מקורו במילה הקלטית לעץ אלון, ("דוור" בגיילית אירית), מילה שפירוש שורשה היה גם "חוכמה".

בעברית נעשה ניסיון לתרגם את המילה "דרואיד" ככהן-עץ, רמז לכך שאמונתו של הדרואיד היא ברוחות היער ואלי הטבע.

מקורות רומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנו מוצאים ב"מלחמת גאליה" של יוליוס קיסר את התיאור הראשון והמלא ביותר של הדרואידים. יוליוס קיסר כותב, כי כל הגברים בעלי הרמה והכבוד בגאליה היו או מהדרואידים או מהאצילים, שהיוו שני מעמדות נפרדים. הדרואידים היוו את המעמד הכוהני המלומד, והיו אחראים על החוק המנהגי העתיק, ולהם היה כוח השפיטה, כשהעונש הגרוע ביותר היה הגליה והחרמה על ידי החברה. הדרואידיות לא עברה בירושה, אבל הם קיבלו פטור משירות בצבא וכן מתשלום מסים. הלימודים שתלמיד היה מחויב בהם היו ארוכים. כל הלימוד היה בעל פה, אך יוליוס קיסר כותב כי למטרות אחרות הייתה להם שפה כתובה בעלת אותיות יווניות. מסמכים דרואידים לא שרדו. קיסר אומר כי "הנקודה העיקרית של הדוקטרינה שלהם היא כי הנפש לא מתה, וכי לאחר המוות היא עוברת מגוף אחד לשני (גלגול נשמות)". דבר זה הביא כמה מחברים בזמן העתיק למסקנה הלא-הגיונית, כי הדרואידים הושפעו בידי הפילוסוף היווני פיתגוראס. קיסר גם ציין כי הדרואידים נקראים מה שהוא תרגם כ"דיספאטר", או "אב עולם המוות". מחברים שהמידע שהגיע אליהם איננו ממקור ישיר, כמו דיודורוס וסטרבו, כתבו כי כינוי זה נסב גם על משוררים ואומרי לחש.

פומפוניוס מלה היה המחבר הראשון שאמר כי ההוראה שלהם הייתה סודית, והתבצעה במערות וביערות. אנו יודעים כי חלקים מסוימים מיערות נחשבו לקדושים, מכיוון שגם הרומאים וגם הנוצרים שרפו אותם בכוונה. לפעמים מייחסים לדרואידים קורבנות אדם, בדרך כלל פושעים, ומנהג זה אכן היה מנהג עתיק באירופה, אך ייתכן גם כי מדובר בתעמולה רומאית.

בריטניה הייתה המרכז של הדרואידים, אך פעם בשנה הייתה אספה כללית של המסדר בטריטוריה של הקרנוטים בגאליה.

קיקרו אומר כי אצל הגאלים קיימים אומרי לחשים שידועים בשם דרואידים, וכי הוא הכיר אחד בשם אאדואן. דיודורוס מוסר, כי על מנת שקורבן יחשב לפני האלים, עליו להיות מוקרב על ידי הדרואידים, כי הם המתווכים הבלעדיים בין האדם לאל, וכי לפני מלחמה הם משליכים את עצמם בין שני הצבאות על מנת להביא לשלום.

דרואידים נחשבו כלא-רומאים מטבעם: חוק של אוגוסטוס אסר על רומאים להשתתף בטקסים דרואידים. אצל סטראבו, אנו מוצאים את הדרואידים כשהם עדיין עוסקים כמפשרים בענייני ציבור ובעניינים פרטיים, אך הם כבר לא יכלו לפסוק במשפטי רצח. תחת טיבריוס, הדרואידים הוגבלו על ידי חוק של הסנאט, אך קלאודיוס היה צריך לחדש את החוק הזה בשנת 54. אצל פליניוס הזקן, פועלם היה מוגבל לרפואה ולקוסמות. הוא כותב כי הדרואידים החשיבו מאוד את צמח הדבקון הלבן (mistletoe). חורשות של אלון היו מקום המסתור האהוב על צמח זה. כשמצאו אותו, הוא נחתך בסכין מוזהבת בידי דרואיד לבוש בגלימה לבנה, ושני פרים הוקרבו במקום.

טקיטוס, כשהוא מתאר התקפה על האי מונה (אנגלסי או "איניס מון" בוולשית) על ידי הרומאים תחת סואטניוס פאולינוס, הוא אומר כי הצבא הרומאי נדהם כשהופיעה קבוצת דרואידים שבידיים פרושות לשמים קיללו את הצבא הרומי בקללות נוראיות. אך הרומאים היו אמיצים והמשיכו להילחם, הבריטונים ברחו, והיערות הקדושים במונה נכרתו.

לאחר המאה ה-1 לספירה, הדרואידים באירופה הקונטיננטלית נעלמו לגמרי, והתייחסו אליהם לעיתים רחוקות בלבד. אאוסיניוס, לדוגמה, אומר כי הרטוריקן אטיוס פטרה הוא צאצא של דרואידים.

דרואידים מוקדמים בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור של וורטיגרן כפי שהועבר אלינו על ידי נניוס הוא אחד מההצצות היחידות שיש לנו בדרואידים הבריטיים לאחר הכיבוש הרומאי. לאחר שהוא הוחרם בידי גרמנוס הרומאי, המנהיג הבריטי מזמין שנים עשר דרואידים לעזור לו. אך בספרות האירית הדרואידים מוזכרים פעמים רבות, ונראה כי פועלם באי היה דומה למדי לאלה שפעלו בגאליה. אנו מוצאים את תפקידיהם של הדרואידים מחולקים בין דרואידים ומשוררים, אך כבר בתקופה הקדומה תהליך זה החל, והמשורר מחליף את הדרואיד עם התפשטות הנצרות.

המסמכים האיריים החשובים ביותר כלולים בכתבי יד מהמאה ה-12, אך הטקסטים עצמם הם ברובם מבערך 700. במחזורים ההירואיים הדרואידים לא מופיעים כמעמד נפרד, וגם לא נראה שהם היו פטורים משירות צבאי. קת'בד, הדרואיד שהיה מקושר למלך קונוכר, מלך אלסטר, במחזור הישן מלווה בידי מספר נערים (100 לפני הגרסה הישנה ביותר) שרוצים ללמוד ממנו את אומנתו. הדרואידים מוצגים כבעלי יכולת חיזוי העתיד: לפני שהם יוצאים למסע הגדול נגד אלסטר, מדב, מלכתו של קונוט, הולכת להתייעץ עם הדרואיד שלה, ולפני שהגיבורה דיידרה נולדה, קת'בד מתנבא לגבי אופייה העתידי. לדרואידים יש גם כישרונות סודיים: הגיבור קוכולין חזר מאי הפיות לאחר שפותה ללכת לשם בידי פיה ששמה פנד, שעכשיו הוא אינו מסוגל לשכוח. ניתן לו שיקוי בידי כמה מהדרואידים, שמשכיח ממנו את האירועים האחרונים וגם פוטר את אשתו, אמר, מקנאתה. סיפורה של אטיין. גברת זו, עכשיו אשתו של איאוכד ארם, המלך הראשי של אירלנד, הייתה בגלגול קודם אהובתו של המלך מידר, ששוב מחפש אחריה ונושא אותה משם. המלך הולך לדרואיד שלו, ולאחר שנה שלמה הוא מצליח למצוא את מחבואה של המלכה. זאת הוא עושה על ידי ארבעה שביטים של עץ טקסוס, עליהם חרוטות אותיות. בסיפור אחר, הדרואיד נושא את עיניו השמיימה ומסתכל על העננים, וקורא לדרואידים שסביבו. הם מרימים את עיניהם גם כן, ומקללים את איתני הטבע, כך שהם נלחמים אחד בשני, וענני אש מופנים לכיוון אנשי אירלנד. כמו כן, נאמר לנו כי בחצרו של קונוכר לא הייתה לאיש הזכות לדבר לפני הדרואידים. בטקסטים אחרים הם היו בעלי יכולת לגרום לשיגעון.

אתרים דרואידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים המקושרים לדרואידיזם כוללים את:

בספרות הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיי הקדושים והמיסיונרים, הדרואידים מוצגים כקוסמים שמתנגדים למיסיונרים הנוצריים, ואנו מוצאים שניים מהם כשהם פועלים כמורים לבנותיו של לוגר מק'ניל, המלך הגבוה של אירלנד, כאשר פטריק הקדוש מגיע לאירלנד. הם מוצגים כמנסים למנוע את התקדמותם של פטריק וקולומבה הקדוש על ידי העלת עננים וערפילים. לפני קרב קולדרמן (561), דרואיד יצר "איירב דרטיאד" (אולי גדר הגנה) סביב אחד מהצבאות, אבל לא ברור בדיוק במה מדובר. נראה כי לדרואידים הייתה גם תספורת מיוחדת. בפסקה אחת, סיינט קולומבה מתייחס לישו כדרואיד שלו.

תחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18 הייתה תחייה דרואידית באנגליה ובויילס. יש ראיות חזקות לכך כי ויליאם בלייק היה מעורב בתחייה הדרואידית וייתכן כי היה ארכדרואיד. ג'ון אוברי היה הסופר המודרני הראשון שקישר בין סטונהנג' ומונומנטים מגליתיים אחרים עם הדרואידיזם, טעות שהשפיעה רבות על הבנת הדרואידיזם במאה ה-19. לקבוצות דרואידיות מודרניות יש שורשים בתחייה זו, ויש מהם שטוענים כי אוברי היה ארכדרואיד בעל מסורת לא מופסקת של ידע דרואידי, אף כי אוברי מעולם לא רמז לרעיון כזה. מסדר הדרואידים העתיק נוסד ב-1781, כשהוא מובל בידי הנרי הורל וכנראה השתמשו ברעיונות מייסוניים.

דרואידיזם מודרני הוא המשך של התחייה במאה ה-18, ויש לו קשר מסוים לדת העתיקה. לדרואידיזם מודרני יש שני זרמים: התרבותי והדתי. הדרואידים התרבותיים עורכים תחרות שירה, ספרות ומוזיקה הידועה כאייסטפוד בין העמים הקלטים (וולשים, אירים, ברטונים וכו'). דרואידיזם דתי מודרני הוא סוג של נאו-פגניזם שבנוי בעיקר סביב כתבים שנכתבו במאה ה-18 והלאה, וכן סביב המקורות הרומאיים והימי ביניימים המעטים.

פרגמנטים של הלוח הדרואידי הירחי, חרוט על לוח נחושת, נמצאו בקוליני בצרפת ב-1897, דבר אשר גרם להתעניינות רבה.

בתרבות ובספרות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרת ספרי הקומיקס הצרפתי, הרפתקאות אסטריקס ואובליקס, דרואיד (בעברית תורגם ל"כהן-עץ") הוא כהן השבט הגאלי המשמש ככהן דת, יועץ חכם, מלומד ומנהיג רוחני. בכפרם של אסטריקס ואובליקס, הדרואיד אשפיקס רוקח שיקויי קסמים כאשר הידוע שבהם מעניק כוח על-אנושי ללוגם אותו.
במשחק מבוכים ודרקונים דרואיד הוא סוג מקצוע של איש דת (סוגים נוספים הם כהן ונזיר), שהשחקן יכול לבחור כמקצוע הדמות. כוחות הקסם של הדרואיד נובעים מאמונתו הדתית ברוחות היער ואלי הטבע.
בספר "בית היער" מאת מריון זימר בראדלי ישנו תיאור מקיף של הדת הדרואידית בתקופת השלטון הרומי על בריטניה.
בספר "ערפילי אבאלון" מאת מריון זימר בראדלי ישנו תיאור מקיף של הדת הדרואידית ומלחמתה נגד הנצרות בבריטניה כחלק מהמיתוס של המלך ארתור (מרלין ומורגן לה פיי הם הדרואידים המרכזיים בעלילה).
בשיר "משחקי מחשבה" (Mind Games) ג'ון לנון מתייחס למופע מודרני של הדרואידזם, בשורה: "Some kinda druid dude lifting the veil".
בספרי שאנרה של טרי ברוקס דרואידים הם מסדר של חוקרים והיסטוריונים ששאף לאסוף את הידע האבוד מהעולם לפני המלחמות הגדולות. מתוך קבוצה זו יצא הדרואיד המורד ברונה וכן ברמן ואלנון אשר נלחמו בו בקרבות הסופיים אחרי השמדת המסדר.
במשחק הרשת המפורסם World of Warcraft סוג מסוים של שחקן נקרא דרואיד ויכולותיו במשחק הן רבות ומגוונות והן כוללות קסמים רבים.
במשחק המחשב "דיאבלו", דרואיד הוא סוג מסוים של שחקן אשר מתאפיין בלחשי קסם הקשורים לכוחות טבע וחיות יער.
בסדרת הטלוויזיה "זאב צעיר" דרואיד נחשב ליועץ אנשי הזאב. כאשר הדרואיד הופך לאפל (רע) שמו משתנה לדוראק. בהקריבו אנשים לקורבן, בהתאם לאופי נושא הטקס (בתולים, לוחמים, מרפאים, פילוסופים, שומרים), הוא מקבל כוח, ההולך ומתעצם עם גידול מספר הקורבנות.