דעוה
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
דַעוה או דעווה (בערבית: دعوة. בתרגום מילולי מדויק לעברית: הזמנה) היא פעילות פרוזליטיזם באסלאם. הפצת האסלאם ללא-מוסלמים ברחבי העולם ("הזמנתם" לדת), באמצעים לא אלימים. החל מהמאה ה-20 קיימת גם פעילות דעוה של תנועות אסלאמיות כדי לקרב מוסלמים "חילוניים" לדת.[דרוש מקור] פעילות זו בולטת באירופה על ידי ארגונים שונים הקשורים לתנועת האחים המוסלמים[1].
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעות המילה, בתרגום מילולי לעברית, "קריאה" או "הזמנה"; בהקשר האסלאמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה.
מוסלמי המבצע דַעוה, איש דת או מתנדב, נקרא דַעוי.
הדַעוי הוא אדם שמזמין אנשים להבין ולקבל את האסלאם באמצעות דיאלוג וטכניקות אחרות, במטרה שיקבלו את האמונה, התפילה ואורח החיים האיסלאמי (בדומה למיסיונר בנצרות).
דעוה מתוארת גם כחובה "לפעיל מוסלמי לעודד מוסלמים אחרים לחיות באדיקות רבה יותר בכל תחומי חייהם" (בדומה לחזרה בתשובה ביהדות), הגדרה שהפכה למרכזית במחשבה האיסלאמית העכשווית.
מקורות המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסעב בן עומייר היה השליח המוסלמי הראשון, בספטמבר 621 הוא נשלח לאל-מדינה כדי ללמד את העם את תורות האסלאם ולתת להם הדרכה[2].
לאחר קרב אוחוד בשנת 625, מוחמד שלח כמה שליחים כמיסיונרים לשבטים שונים, לאחר שכמה אנשים הגיעו למוחמד וביקשו ממנו לשלוח מדריכים שילמדו אותם את האסלאם, אך השליחים קיבלו שוחד על ידי שני שבטי ח'וזמה, שרצו לנקום בהתנקשות בח'אלד בן-סופיאן (ראש שבט בַּ֫נוּ לחיאן) על ידי חסידיו של מוחמד. במסע זה נהרגו מספר מיסיונרים, שמונה או על פי דיווח אחר – עשרה. אירוע זה ידוע בשם "משלחת א-רג'יע" (אנ').
במהלך "משלחת ביר מעונה" (אנ'), ביולי 625, מוחמד שלח כמה מיסיונרים לבקשתם של כמה אנשים משבט בַּ֫נוּ עאמר, אך המוסלמים נהרגו שוב כנקמה על ההתנקשות בח'אלד בן סופיאן על ידי חסידיו של מוחמד. 70 מוסלמים נהרגו במהלך משלחת זו[3]. במהלך משלחת ח'אלד בן אל-וליד (בַּ֫נוּ גַ'ד'ימה) בינואר 630, מוחמד שלח את ח'אלד בן אל-וליד להזמין את שבט בַּ֫נוּ גַ'ד'ימה לאסלאם. זה מוזכר בחדית' הסוני צחיח אל-בוח'ארי, 5: 59: 628.
למונח יש משמעויות אחרות בקוראן. בסורה (פרק) 30:25, למשל, המונח מציין את הקריאה למתים לקום ביום הדין. בקוראן, בדרך כלל מתייחסת המילה להזמנה של אללה לחיות על פי רצונו. לפיכך, כאשר נעשה שימוש במאות הראשונות של האסלאם.
לאחר מותו של מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו של מוחמד בשנת 632, מהראיות ההיסטוריות הקיימות, נראה כי המוסלמים לא יצאו מייד לפעילות של דעוה – במהלך כיבושי האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית של ממלכת פרס, הם לא עסקו מעט, אם בכלל בהטפה ללא-מוסלמים מקומיים. דעוה נכנס לשימוש נרחב כמעט מאה שנה לאחר מותו של מוחמד, בעקבות התעמולה העבאסית נגד חמולת השלטון האומיית בשנות ה-20 של המאה ה-8. עם זאת, 'הדעוה העבאסית' נפסקה ברגע שהעבאסים היו בשלטון – עובדה המעידה על אופייה הפוליטי. דעוה כפעילות מיסיונרית באמת, אם כי עדיין בתוך האומה המוסלמית, הופיעה בפלג האסמאעיליה במאות ה-9 עד ה-13. האיסמאעילים, במובנים רבים, יכולים להיחשב כחלוצי הפעילות המיסיונרית המוסלמית המאורגנת: מבנה הדעוה הממסדי והמתוחכם שלהם כמעט ולא חזר עד היום. יתר על כן, עבור האיסמאעילים, דאווה הייתה בראש סדר העדיפויות של המדינה. הדעוה האיסמאעילית כללה הטפה פנימית בתוך אומת האסלאם וללא מוסלמים, ושילבה תאולוגיה ופוליטיקה.
בקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חשיבותה של הדעוה הודגשה מספר פעמים בקוראן:
- סורה 41 – (ל"ג) ”ומי מיטיב לדבר מהאיש הקורא את בני האדם אל אלהים ועושה טוב ואומר: אני מהמוסלמים?”
- סורה 16 – (קכ"ה) ”קרא את האנשים בחכמה ובעצה טובה אל דרך אדונך; ואם תריב עמם, דבר אליהם רכות; כי אדונך מכיר את התועים מדרכו ואת ההולכים בה.”
- סורה 3 – (ק"ד) ”אתם הטוב מכל עמי הארץ; אתם אוהבים את הישר ושונאי עוול, ומאמינים בד‘. לו האמינו אנשי הכתב, אז טוב להם מעתה! אמנם יש מאמינים בהם, אך רבם חוטאים.”
- סורה 3 – (ק"י) ”אתם המאמינים! אל תתרועעו אל אנשי דת אחרת; לא ישובו מהדיח אתכם, ולא ידרשו כי אם את רעתכם. שנאתם אליכם כבר יצאה מפיהם; אך עוד רע ממנו צפון בקרב לבם. כבר נתנו לכם אותות על זאת, אם הבינותם אותם.”
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ישראל שרנצל, "האחים המוסלמים": בסך הכל חבר'ה פרגמטים, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2012
- ^ UNESCO (2012). Different Aspects of Islamic Culture: Vol.3: The Spread of Islam Throughout the World Volume 3 of Different aspects of Islamic culture. UNESCO, 2012. p. 51–. ISBN 9789231041532. נבדק ב-9 באוגוסט 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Tabari, Al (2008), The foundation of the community, State University of New York Press, p. 151, ISBN 978-0887063442,
Then in Safar (which began July 13, 625), four months after Uhud, he sent out the men of Bi'r Ma'unah
