דניאל פייפס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דניאל פייפס
לידה 9 בספטמבר 1949 (בן 74)
בוסטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הרווארד, Commonwealth School עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
es.danielpipes.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דניאל פייפס, 2008

דניאל פַּייפְּס (באנגלית: Daniel Pipes; נולד ב-9 בספטמבר 1949, בבוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית) הוא סופר, היסטוריון, פובליציסט, עורך עיתונות ועיתונאי יהודי אמריקאי נאו-קונסרבטיבי אוהד ישראל. פייפס הוא המייסד והעורך הראשון של הרבעון "מידל איסט קווארטרלי"(אנ'), מייסד ומנהל ה"מידל איסט פורום", ומייסד ומנהל "Campus Watch". כתב יותר מ-14 ספרים. קיבל במאי 2006 את פרס "שומר ציון" מטעם אוניברסיטת בר-אילן וזכה בפרס "חופש הדיבור" לשנת 2004 של "אגודת העיתונות החופשית (דנמרק)". קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם "ישיבה יוניברסיטי".

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייפס נולד ב-1949 בבוסטון, הבכור מבין שני בניו של זוג יהודי ממוצא פולני, ריצ'רד פייפס, ואיירין יוג'ניה רות'. אביו, היסטוריון נאו-קונסרבטיבי ידוע בזכות עצמו, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד בשנים 1950–1996, ראש הצוות שהקים הנשיא ג'רלד פורד כדי להעריך את הערכותיו של ה-CIA על כוונותיה הגרעיניות של ברית המועצות ויועץ לנשיא רונלד רייגן לענייני מדיניות כלפי הסובייטים. הוריו של אביו ברחו עם האב מפולין באוקטובר 1939, מיד לאחר כיבושה על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, וכך ניצלו. פייפס גדל בקיימברידג' (מסצ'וסטס), מקום מושבה של אוניברסיטת הרווארד.

ב-1971 קיבל פייפס תואר ראשון מאוניברסיטת הרווארד בהיסטוריה (כולל שנתיים של לימודים במתמטיקה). חי בקהיר שבמצרים במשך שנתיים ולמד ערבית וקוראן. לאחר מכן שב ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד וב-1978 קיבל Ph.D בהיסטוריה אסלאמית של ימי הביניים. עבודת הדוקטורט שלו הפכה להיות לספרו הראשון, שיצא לאור ב-1981 בהוצאת אוניברסיטת ייל ונקרא "חיילים עבדים והאסלאם". בשנים 1978–1982 לימד היסטוריה באוניברסיטת שיקגו ובשנים 1983–1984 באוניברסיטת הרווארד, תוך שהוא משלב בתקופה זו גם עבודה לזמן קצר במחלקת המדינה של ארצות הברית בצוות תכנון המדיניות. בשנים 1984–1986 לימד אסטרטגיה צבאית ומדיניות, בעיקר לקצינים בכירים בצי האמריקני ב"קולג' ללימודי מלחמה של הצי" ברוד איילנד.

בשנים 1986–1993 היה פייפס מנהל המכון לחקר מדיניות חוץ – FPRI, שבפילדלפיה, פנסילבניה ועורך הרבעון אורביס, שמכון זה מוציא לאור. ב-1990 הוא הקים את ה"מידל איסט פורום" – MEF, מרכז חשיבה שמרני שהוא משמש כמנהלו עד היום ומקום מושבו אף הוא בפילדלפיה. תחילה הייתה זו רק יחידה בתוך ה-FPRI, אך בהמשך הפך הפורום לעצמאי. ב-1994 ייסד פייפס את הרבעון "מידל איסט קווארטרלי" והיה גם עורכו הראשון. הסופר הבריטי-אירי דניס מק'יואן כיהן בהמשך כעורך הרבעון וכיום העורך הוא אפרים קארש. פייפס משמש עד היום כמוציא לאור של הרבעון.

ב-2002 ייסד פייפס את פרויקט "Campus Watch" של ה-MEF, העוקב אחר לימודי המזרח התיכון בכל רחבי אמריקה הצפונית מתוך כוונה לשפרם. גופים אסלאמיים ושמאליים שונים טענו כנגדו שהוא ימני מדי ופרו ישראלי. ראש הפרויקט כיום הוא וינפילד מאיירס.

ב-2003 מינה הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) את פייפס לאחד ממנהלי "מכון השלום", אותו ייסד קונגרס ארצות הברית ב-1984, במטרה למנוע מלחמות בעולם. המינוי בוצע כנגד ועל אף התנגדות עזה של אחדים מבכירי המפלגה הדמוקרטית, וכן גופים פרו ערביים ופעילי זכויות אדם, שהעלו שוב טענות בדבר היות פייפס איש ימין, הדוגל בשימוש בכוח לפתרון סכסוכים ופרו ישראלי מדי לטעמם. ב-2008 היה פייפס אחד מיועציו של רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, במירוץ הכושל שלו למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות (מועמד הרפובליקנים בסופו של דבר היה ג'ון מק'קיין שהפסיד לברק אובמה).

פייפס נשוי בשנית ואב לשלוש בנות.

דעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייפס כתב וכותב רבות כנגד האסלאם הקיצוני והאסלאמיזם, תוך שהוא מבדיל הבדלה מוחלטת בינו לבין האסלאם כשלעצמו. לדעתו, האסלאם הרדיקלי הוא אמנם הבעיה העיקרית של המערב כיום, אבל הפתרון איננו מלחמה באסלאם כולו, אלא אדרבא, האסלאם המתון הוא הפתרון[1]. כבר במרץ 1985 הוא הזהיר ש"עוצמת ההתקפה של האסלאם הרדיקלי כנגד ארצות הברית מחייבת מציאת פתרונות דחופים[2]. בסתיו 1995 הוא כתב כי "(האסלאם הרדיקלי) הכריז באופן חד צדדי מלחמה על ארצות הברית ואירופה, בלי שמרבית האנשים במערב יבחינו בכך"[3]

ארבעה חודשים לפני פיגועי 11 בספטמבר 2001 במגדלי התאומים הוא כתב יחד עם סטיבן אמרסון, בצורה נבואית כמעט, כי אל-קאעידה מתכנן פיגוע גדול בארצות הברית וכי הוא מתאמן בלבנון, בעזרת איראן, בהריסת בניינים גבוהים[4].

ב-30 בספטמבר 2005 פרסם העיתון הדני יילנדס פוסטן סדרת קריקטורות של מוחמד, שהכעיסו מוסלמים רבים ברחבי העולם וגרמו למה שקרוי פרשת קריקטורות מוחמד. אלה הפגינו את עלבונם והסתייגותם מהעלבת נביאם, בין השאר גם בפיצוץ שגרירות דנמרק בפקיסטן ושריפת שגרירויות דנמרק בלבנון, סוריה ואיראן. מעריכים את מספר ההרוגים בהפגנות אלה בלא פחות ממאה איש. רבים במערב גינו את פרסום הקריקטורות בטענה שמדובר בגזענות ואיסלאמופוביה. פייפס היה בין תומכי העיתון ובמאמר שפורסם בניו יורק סאן ב-7 בפברואר 2006 הוא טען שמדובר במאבק על עקרונות ומנהגי המערב ובראשם הזכות לחופש הדיבור. הוא טען שההתנצלויות שהשמיעו מדינות כמו ארצות הברית, בריטניה, ניו זילנד ועוד הן לפיכך מוטעות ואינן במקום.

באפריל 2013 יצא פייפס במאמר ב"נשיונל רוויו", כנגד דעתם של רבים מהשמרנים והנאו-קונסרבטיבים, שדגלו במאמץ להפיל את בשאר אל-אסד. הוא סבר ששני הצדדים במלחמת האזרחים בסוריה הם "רעה חולה" ויש להימנע מלסייע להפלת אסד. הוא סבר שיש לעזור לצד החלש במלחמה זו, יהיה זה מי שיהיה מבין הצדדים הלוחמים, כך שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר. ככל שיילחמו ביניהם יותר, כך יהוו סכנה פחותה יותר למערב[5].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Löwengrube. Eine westliche Sicht auf den Islam und den Nahen Osten (גרמנית, 2012)
  • Face à l'islam radical Un regard plus profond sur le Proche-Orient et le péril islamiste (צרפתית, 2012)
  • Miniatures: Views of Islamic and Middle Eastern Politics (2003), Transaction Publishers, ISBN 0-7658-0215-5
  • Militant Islam Reaches America (2002), W.W. Norton & Company; paperback (2003) ISBN 0-393-32531-8
  • In the Path of God: Islam and Political Power (2002), Transaction Publishers, ISBN 0-7658-0981-8
  • Ending Syria's Occupation of Lebanon: The U.S. Role, with Abdelnour, Z. (2000), Middle East Forum, ISBN 0-9701484-0-2
  • The Long Shadow: Culture and Politics in the Middle East (1999), Transaction Publishers, ISBN 0-88738-220-7
  • The Hidden Hand: Middle East Fears of Conspiracy (1997), Palgrave Macmillan; paperback (1998) ISBN 0-312-17688-0
  • Conspiracy : How the Paranoid Style Flourishes and Where It Comes From (1997), Touchstone; paperback (1999) ISBN 0-684-87111-4
  • Syria Beyond the Peace Process (Policy Papers, No. 41) (1995), Washington Institute for Near East Policy, ISBN 0-944029-64-7
  • Sandstorm (1993), Rowman & Littlefield, paperback (1993) ISBN 0-8191-8894-8
  • Damascus Courts the West: Syrian Politics, 1989–1991 (Policy Papers, No. 26) (1991), Washington Institute for Near East Policy, ISBN 0-944029-13-2
  • Friendly Tyrants: An American Dilemma, with Garfinkle, A. (1991), Palgrave Macmillan, ISBN 0-312-04535-2
  • The Rushdie Affair: The Novel, the Ayatollah, and the West (1990), Transaction Publishers, paperback (2003) ISBN 0-7658-0996-6
  • Greater Syria: The History of an Ambition (1990), Oxford University Press, ISBN 0-19-506021-0
  • Slave Soldiers and Islam: The Genesis of a Military System (1981), Yale University Press, ISBN 0-300-02447-9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דניאל פייפס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Daniel Pipes, A Million Moderate Muslims on the March. New York Sun, May 8, 2007.
  2. ^ Daniel Pipes, "Death to America" in Lebanon. Middle East Insight, March/April 1985.
  3. ^ Daniel Pipes, There Are No Moderates: Dealing with Fundamentalist Islam. National Interest, Fall 1995.
  4. ^ Steven Emerson and Daniel Pipes, Terrorism on Trial. Wall Street Journal, May 31, 2001.
  5. ^ "The Case for Supporting Assad",‏ 12 באפריל 2013, National Review
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דניאל_פייפס&oldid=37570726"